פרוכטר יצחק פרופיל

פרוכטר יצחק 

כ"א באב תרנ"ט כ"ב בשבט תש"ח
02/02/1948 - 23/07/1899

יצחק פְרּוכְטֶר

בן שלמה. נכד מרדכי פרוכטר.

אח לגיזה, אסתר, מלכה ו גניה.

נולד ב-כ"א באב תרנ"ט - 23.07.1899 בפולין.

נפל ב-כ"ב בשבט תש"ח - 02.02.1948

חבר קבוצת צריפין (מייסדי מזרע).

אב ליורם. וסב לצחיק, גלית ו נירית.

ניניו: נבו, גלעד, שגיא, עדן, יעל, נעמה.

 

סיפור חייו של אבי – יצחק פרוכטר ז"ל (1898-1948)

חמישים שנה חי אבא. חמישים שנה שנגעו באירועים ההסטוריים הגדולים של המאה הקודמת. לאבא, מילדותו ועד סוף חייו לא היו כמעט תקופות של שלווה ושקט. תמיד היה בתנועה ובעשייה נמרצת – כמתוך צורך פנימי.

סבתי, אמו של יצחק נפטרה ממחלה והשאירה בן וארבע בנות בני פחות מעשר שנים.

אבא דיבר בכל עת על הצורך שהיה לו בהתבגרות מהירה.

כבר בנערותו הלך ללמוד משפטים ופרנס את המשפחה עד שהתגייס כקצין תותחנים לצבא האוסטרי במלחמת העולם הראשונה, ולחם בחזית האיטלקית.

עם תום המלחמה הוא הפך לציוני נלהב. הוא השאיר את משפחתו באירופה ועלה לארץ. כאן הוא עסק בעבודות ביטחוניות שונות. אחר כך הכיר את סטלה ושניהם הצטרפו לקבוצת "צריפין" שהתעתדה להתיישב בעמק יזרעאל. קבוצה צעירה ותוססת, מלאה שאיפות נשגבות ובעיות קיומיות יומיומיות.

באחד הימים החליטו חברי הקבוצה לנסוע ליפו כדי "להעמיד חופה". יצחק פרוכטר וסטלה, ישראל פיינמסר וחיקה ומנחם בדר ודורה, שהביאו עימם את טבעת הנישואין ששימשה את כולם.

חברי קבוצת "צריפין" הגיעו לעמק יזרעאל ועבדו בסלילת כביש עפולה-נצרת.

יצחק ניהל את העבודות על כביש תל-עדשים-שריד. אולם כעבור כשנתיים כשהגיע מועד ההגשמה – העליה על הקרקע, קמו חילוקי דעות אידיאולוגיים באשר לצורת ההתיישבות ומספר חברים שדוברם הראשי היה יצחק, עזבו את הקבוצה. משפחת פרוכטר, יצחק וסטלה עברה להתגורר בשכונת בת-גלים בחיפה.

אבא, ביחד עם פיינמסר עסק בבניית "הטחנות הגדולות" בחיפה, ובמקביל המשיך את הקשר עם חברי הקבוצה במזרע וכעבור שנה, הוא שב ביחד עם אמא לקיבוץ.

אבל שוב התעוררו חילוקי דעות בנושאים פוליטיים ובנושאים שיתופיים.

יצחק איננו יודע פשרה ולא ניתן לויתורים. הוא בחר בחיים אינדיבידואליים, אולם עד יום מותו הטראגי הוא שמר על יחסים ידידותיים עם אנשי המשק וחשב על היום בו יוכל לחזור למזרע.

באותה עת, נכנס אבא לעבודה במועצת פועלי חיפה. ההסתדרות אז בעיר האדומה שלטה בביטחון, בכלכלה, בתרבות, בעבודה, בהכל.

כשהיינו צועדים בעיר היו אנשים ניגשים ללחוץ את ידיו, להודות לו, לבקש, להתייעץ.

כעבור שנים של עשייה בהסתדרות, בצעד מפתיע, לפחות כלפי חוץ, החליט יצחק להתפטר מתפקידו. אז כבר החל להסתמן התהליך של "המנגנון ההסתדרותי" ומעטים בלבד, ויתרו על המשרה הרמה כדי לשוב אל עבודת-הכפיים.

יצחק עבר לעבוד בחברת-החשמל וסיפר לי כי הוא חש שחזר לחיים.

במקביל לחייו האזרחיים, המשיך אבא כל העת בעיסוק הבטחוני במסגרת ה"הגנה" ובאורח טבעי, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא הצטרף ליחידת התובלה היהודית של הצבא הבריטי.

אני שהייתי כבר בן 18 התגייסתי גם כן לצי הבריטי, ויום אחד כשהיינו בבנגזי אבא פשוט התייצב אצלי ביחידה. זאת הייתה פגישה מרגשת ביותר. אלה היו ימים...

יצחק כותב לסטלה מכתב ממחנה דכאו:

יקירתי, אף פעם לא כתבתי לך על מסעותי. אך הפעם מכיוון שהמלחמה נגמרה, אני לא מהסס לגלות: נסעתי למחנה-ההשמדה דכאו. אני הארצישראלי הראשון שמגיע לכאן. במקום חיים עדיין אנשים רבים, בייחוד החולים הקשים. הכל שחור כאן.

המוות מציץ מכל פינה. כמה אלפי אנשים איבדו כאן את חייהם. ערמות האפר שליד הקרמטוריום מעידות על כך. במו עיני ראיתי את חדר-הגזים והתנורים בהם נשרפו קדושינו. מה אספר לך יקירתי? יצאתי בוכה כילד. זה היה הלילה הראשון בחיי שלא ישנתי אף רגע.

          היי שלום ידידתי היקרה וכתבי.

                                                שלך, אבי יורם.

 

אבא סייע באירגון ניצולי מחנות-ההשמדה ועסק בהעלאתם לארץ ישראל.

ארבע וחצי שנים אחרי שיצא למלחמה, הוא עמד להשתחרר ולחזור לארץ לחיים השגרתיים.

 

מתוך מכתב הביתה, שנת 1945:

תאריך השחרור מתקרב וקשה לי להאמין בכך. האמנם שוב בבית? רק עכשיו אני מוסר לעצמי דין וחשבון איזו תקופה ארוכה הייתה זאת. אני שב מלומד נסיון-חיים ויודע שכל העולמות נכבשו כבר. אם כן, מה נשאר עוד לעשות, פשוט לחיות.

האם זה ינתן לנו? נקווה שכן. על כל פנים אנו זכאים לכך.

אני איש בגיל-העמידה ואינני אוהב שינויים, למרות שהדם הצועני עוד לא שקט בי לגמרי...  שנה אחרי אבא, גם אני השתחררתי ואנחנו חזרנו לחיי שיגרה והכל נראה כהתחלה טובה לעתיד.

 

מדברי דב גדעון: (התגורר בשכנות בחיפה)

עם שובו מהמלחמה נדמה היה כאילו החליט הנודד להתיישב. מחדש הוקם בית.

גם הוא כאילו היה מרוצה. (שנת 1946).

והנה פרצה מלחמת-השחרור. יצחק שוב נחלץ בין הראשונים.

באוטו קטן ובלתי משורין, הוא היה מוביל רכבים משוריינים. עובר ראשון ובודק ומפלס את הדרך לעוברים בעיר התחתית בחיפה. האיש לא ידע פחד.  

                                

אבא מקבל אחריות על כל צירי התחבורה בצפון הארץ. כהרגלו הוא שוב בדרכים.

בודק את הדרכים בעצמו.

בשניים בפברואר בשנת 1948, הוא יוצא עם עוד שניים לישיבה בתל אביב וליד הצומת לכפר הערבי טירה, מתנגש בהם אוטובוס ערבי שארב להם.

אבא נהרג במקום.

עשרים ושמונה שנים אחרי בואו לארץ ישראל ולעמק-יזרעאל אנחנו מביאים את אבא חזרה למזרע, לנוף אותו כל כך אהב ושאליו חלם לחזור.

כתב: יורם

 

יהי זכרו ברוך

 

 

אנא המתינו טוען לוח אירועים....
טל: 04-6429701 |  אימייל: office@mizra.org.il

הוקם ע"י MeyData - אתרים קהילתיים