חיה אורן
בת זלקה וקרסלה הס.
נולדה ב-ד’ באדר תרצ”ז – 15.2.1937 בבלץ (פולין. כיום במולדובה).
נפטרה ב-י”ט באלול תשנ”ה – 14.9.1995 במזרע.
עלתה לארץ ב-1949.
חברת קבוצת “אבוקה”.
נשואה לאהוד אורן (נפל ב-11.9.1974).
אמא לניצן אורן, כינרת מעיין ועירית בוסידן.
סבתא לתום ולי מעין, יולי, איתי ומיקה בוסידן ומיתר אורן.

חיה נולדה בעיירה בלץ, שליד לבוב, בפולין (כיום במולדובה), לזלקה וקרסלה הס. למשפחה, היה בית גדול והם התפרנסו היטב מחנות ומאפייה שהיו בבעלותם.

לאחר כיבוש פולין בידי הנאצים בשנת 1939, גורשה המשפחה מביתה, והועברה לגטו לבוב.

הוריה של חיה, הצליחו לקנות את חירותם, ולברוח עם שתי בנותיהם, ליערות. משם, נדדה המשפחה לרוסיה, עד שהגיעה למחנה-פליטים באזור סיביר. משם, הם הועברו לקולחוז באוזבקיסטן, שם נאלצו לעבוד קשה למחייתם.

אמה של חיה חלתה בדיזנטריה ומתה, בשנת 1942 והאב, שנותר עם שתי בנות קטנות, מסר אותן לבית-יתומים בטשקנט.

לאחר תום-המלחמה, התגלגלו חיה וחנה, אחותה הגדולה, בבתי-יתומים שונים על-פני אירופה, עד שהגיעו לצרפת ומשם, עלו שתי האחיות, בשנת 1949, לארץ, והגיעו למזרע.

אביהן של חיה וחנה, הגיע בנפרד לארץ, אך המשפחה כבר לא התאחדה.

חיה הצטרפה לקבוצה ‘אבוקה’, ומצאה בה את מקומה. היא אומצה במזרע על-ידי סימה ויולק פכר, שהיו לה הורים לכל דבר והיא, אהבה אותם עד יומם האחרון.

כשסיימה את לימודיה במוסד בשנת 1955, התגייסה לצבא, ואחריו, יצאה לשנת-שירות בקיבוץ להב.

בשנת 1962, הכירה את אהוד אורן והקימה עימו משפחה. לשניים, נולדו בן (ניצן) ושתי בנות (כינרת ועירית). שנות-האושר היו קצרות. ב-11.9.74, נפל אהוד בעת שירות-מילואים פעיל, וחיה נותרה לבד, עם שלושה ילדים קטנים. למרות הקשיים, השקיעה חיה את כל-כולה, לטיפול בילדיה, באהבה, דאגה ובמסירות רבה. כשנולד תום, נכדה הראשון, לא היתה מאושרת ממנה. הוא הביא לה הרבה אור ונחמה, עד ליומה האחרון.

חיה עבדה שנים רבות במטבח-הילדים, ואחר-כך במתפרת-הטריקו, מקום שהיה אהוב עליה במיוחד.

היא היתה אשה טובת-לב וצנועה, שאהבה לקרוא ולהאזין למוסיקה.

בשנותיה האחרונות, נאבקה חיה עם מחלת הסרטן, שהכריעה אותה לבסוף ב-14.9.1995והיא, בת 58 בלבד.

חיה אהבה מאוד את רחל המשוררת. בביתה היו ספרים שלה, ואפילו לבתה קראה כינרת, בהשפעתה של שירת רחל, כפי שמשתקף בשיר הבא, אותו אהבה חיה במיוחד:

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי?

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
(אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים) שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלוּמוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

יהי זכרה ברוך.