booked.net

אמסטר מתניה 

מתניה אמסטר

בת לאק’ה (פז) ומרדכי אהרוני.

נכדה לאברהם פנחס משה חיים (פץ) פז מצד האם וציפורה ומשה קושמכר, מצד האב.

נולדה ב-י”א בטבת תש”ב – 31.12.1941 בחדרה.

נפטרה ב-ל’ בכסלו תשס”ו – 31.12.2005 במזרע.

אחות למשה (מושיק) אהרוני ולציפי בן טולילה (ז”ל).

נשואה למיכה אמסטר.

אם לסמדר סאסר, אוסי מרקוביץ, נעמה שיאון, אלעד אמסטר.

סבתא להילה, עינב ותומר סאסר, לירון, יותם, שני וענבל מרקוביץ, תמיר, ניב ועידו שיאון, נטע אמסטר.

 

מתניה מספרת על עצמה:

נולדתי בבית חולים “בילינסון” בפתח תקווה (הוריי גרו בחדרה) בתאריך 31.12.1941. כעבור כמה ימים, חזרתי עם אמי לחדרה המושבה (חדרה לא הייתה אז עיר). שמי ניתן לי על שם דודי שקראו לו יעקב מתיתיהו פז, ושמי נגזר משמו השני של הדוד – מתניה, זהו גם שם תנכי. במשפחתי למדו וידעו תנ”ך. שם משפחתי לפני נישואי היה אהרוני.

אבי מוטל (מרדכי), עלה ארצה מפולין בשנת 1933. הוא היה חבר בתנועת “החלוץ” בפולין. הוא היה בהכשרת “גורוכוב” לא רחוק מוורשה, במשך 4 שנים, שם הכשירו אותו ואת החלוצים האחרים לעבודה חקלאית על מנת ליישב את הארץ. אבי הגיע ארצה לנמל יפו, גר תקופה מסוימת בביתה של פולה בן גוריון. אחר כך עבר למושבה חדרה, שם הוא עבד בחקלאות, עבד בפרדסים, היה חרוץ מאוד והתקדם מהר מאוד, והגיע לתפקיד של מנהל עבודה בפרדס.

בעלי הפרדס מאוד סמכו עליו. הוא היה גם חבר בהגנה, והשתתף בהמון פעולות של ההגנה באזור חדרה. הוא ידע לדבר טוב ערבית. בעבודתו בפרדס הוא הכיר את אמי לאהקה.

אמי עלתה ארצה בשנת 1937 מקובנה שבליטא, יחד עם אחיה חנוך פז. כל משפחתה כבר עלתה ארצה לפניה. היא וחנוך נשארו בגלל שלא קיבלו סרטיפיקט (רשיון עליה מהבריטים). חנוך היה אמור להיות ציר לקונגרס הציוני בשנת 1939. הוא היה ראש הקן בקובנה, ולכן, יהדות ליטא דרשה שהוא יישאר שם. בשנת 1937 נהרג אחיהם  בארץ, תוכניותיהם השתנו והם קיבלו רשיונות עליה (לולא זה, הם היו נשארים שם למלחמה).

בחדרה, גרנו כל המשפחה המורחבת יחד, עם סבא וסבתא שלי ו3- דודות ובני דודים. הוריי עבדו, אבי עבד בפלחה שבחדרה ואמי, עבדה בספריית הפועלים בחדרה. הייתי ילדה מאוד עצמאית, סבא וסבתא מאוד דאגו לי. תמיד חגגנו את כל החגים והשבתות ביחד לפי המסורת היהודית .

סבא וסבתא היו דתיים מאוד, הכרנו את כל חגי ישראל ואת כל התפילות, אני הייתי הולכת עם סבא לבית הכנסת בשבת ובחג. לסבא שלי היה מקום מאוד מכובד בבית הכנסת (השורה הראשונה ליד הרב). הוא היה איש מאוד דתי ומשכיל. סבתי, הייתה אישה עם חוכמת חיים רבה, ניסיון חיים רב, וחוש הומור מפותח.

הילדות שלי הייתה ילדות מאוד מאושרת, חדרה הייתה קטנה, היו מעט תושבים, כולם הכירו את כולם, הייתה ערבות הדדית ועזרה הדדית. לאמי הייתה מסעדה מול “קולנוע חוף”, בשנים שלפני מלחמת העצמאות.  המסעדה הייתה על הדרך הראשית לעמקים ולגליל. אצל אמא שלי במסעדה אכלו לוחמי הפלמ”ח שעברו בדרך מהגליל לנגב. כמובן שהיא אף פעם לא גבתה מהם כסף. בין הסועדים היו גם יצחק שדה ויגאל אלון. גם החיילים הבריטים (הכלניות) נהגו לאכול אצלנו במסעדה. לאמי היה מאוד קשה להגיש להם את האוכל, מכיוון שהיא רצתה שהם ייצאו מן הארץ, ולכן היא הייתה שולחת אותי להגיש להם. (יש קלטת שבה אמי מספרת על כך לנתיבה בן יהודה).

אבא שלי, היה יוצא בלילות לחוף גבעת אולגה כדי להוריד מעפילים מאוניות. כשהייתי בת 6, פרצה מלחמת השחרור, אבי התגייס לצבא ואני לא ראיתי אותו במשך כשנה וחצי. פעם אחת באמצע הוא בא לחופש. לא היו טלפונים, לא היה דואר, ואי אפשר היה לקבל שום דרישת שלום. כשהוחלט באו”ם ב- 29.11.1947 על הקמת מדינת ישראל, יצאו כל תושבי חדרה לרקוד בכיכר העיר, אבא שלי לא יצא לרקוד כי ידע שלמחרת תפרוץ מלחמה. הוא חפר שוחת הגנה בפרדס ליד הבית, וביקש ממני שבכל פעם שתהיה אזעקה לקחת את אחי מוישיק בן השנתיים לשוחה. כמובן שלא מילאתי אחר בקשתו, וכשהיו אזעקות, רצתי להיות עם כל השכנים, כי פחדתי להיות לבד.

סבי דיבר עברית מצוין, סבתי לא למדה עברית ולכן דיברתי איתה באידיש, היא כתבה מאוד יפה באידיש, היא התכתבה עם אחיה בניו יורק ובנות דודותיה בדרום אפריקה, תמיד נתנה לי לקרוא את מכתביה  ובגלל זה, אני יודעת אידיש – לקרוא ולכתוב. לסבתי היה חוש הומור נהדר ולכל מצב היה לה תמיד פתגם מוכן.

אני הבת הבכורה, יש לי אח מוישיק שהוא צעיר ממני ב4- שנים, ואחותי ציפי ז”ל הייתה צעירה ממני ב12- שנים.

המסגרות החינוכיות שהתחנכתי בהן היו: גן ילדים פרטי של הגננת חנה זהבי (רק ילדים בודדים היו יכולים להרשות לעצמם ללכת לגן פרטי, מפני שכל ההורים עבדו בבניית הארץ עד השעות המאוחרות אחה”צ ואז, היו באים לקחת את הילדים מהמעון. בגן פרטי למדו עד הצוהריים, ואותי סבא וסבתא באו לקחת). בגיל חמש וחצי עליתי לכיתה א’, הייתי הצעירה ביותר בכיתה.

התחנכתי ב”בית חינוך לילדי עובדים”, על שם ארלוזורוב בחדרה זה היה ממש בית חינוך, למדו והתחנכו. היו לנו המון פעילויות, בכיתה ומחוצה לה.

היו לנו הרבה טיולים, וגם למדנו הרבה מאוד עם המון שעורי בית.

כשהייתי בכיתה ב’, פרצה מלחמת השחרור, היה עלינו לפנות את בית-הספר שלנו לילדי קיבוץ “עמיר” ואימותיהם. (במלחמת השחרור, פינו את הנשים ואת הילדים מהגליל ומעמק הירדן. רק הבחורים נשארו להילחם שם).

אנחנו למדנו בבית ספר אחר במשמרת אחה”צ, הייתי הולכת כל יום ללמוד משעה 1 עד שעה 6 בערב (בכיתה ב’). אבא שלי היה מגויס ואני מאוד התגעגעתי אליו, כתבתי מכתבים לחיילים בלי סוף, אספתי בולים של ארץ ישראל. 

הדרישות הלימודיות היו גבוהות, המורים היו טובים, היה חשוב למורים, שנחווה את האירועים של המדינה שבדרך והמדינה שבראשיתה. לדוגמא: כאשר ייבשו את אגם החולה בשנת 1950 לקחו את כולנו לראות את הייבוש.

בכיתה ה’ הצטרפתי לתנועת “השומר הצעיר”, היינו 40 ילדים בכיתה 36 הלכו לתנועת “הנוער העובד” ו4- ילדים הלכו ל”השומר הצעיר”. אני הלכתי ל”השומר הצעיר”, היות וההורים שלי היו חניכי “השומר הצעיר”. הפעילויות ב”קן חדרה” תפסו את רוב זמני ומירצי , זה היה מיד אחריי מלחמת השחרור, הקיבוצים היו בפריחה, וכל חבר תנועה, היה צריך להגשים בקיבוץ. אני ידעתי שארצה בתום הלימודים בבית החינוך, לעבור ללמוד בקיבוץ מזרע, כי החברים הטובים ביותר שלי גרו בקיבוץ.

בכיתה ט’ הגעתי סוף-סוף למזרע, בראשון לספטמבר לקבוצת “זמיר”.

מחנך הקבוצה היה ראובן קריץ (הוא סופר לבני נעורים, וכתב גם על הקבוצה שלנו), הלימוד אתו היה לימוד מאוד חוויתי: הרבה טיולים, עשינו משפט על יוסף בן מתתיהו, למדנו פרקי אבות ועוד. המורים במוסד במזרע היו מצוינים. המחנכת שלי בכיתות הגבוהות הייתה שושנה כרמל. פרט ללימודים הייתי גם פעילה מבחינה חברתית, בכיתה י”ב ריכזתי את וועדת תרבות של המוסד.

כאשר חבריי התגייסו לצבא, נשלחתי ע”י הקבוצה להיות מדריכה ב”קן חדרה”. השתתפתי בסמינר הדרכה משותף לכל מדריכי התנועות הקיבוציות.

הדרכתי בקן חדרה קבוצה של 35 חניכים. רובם אחר-כך הגשימו בקיבוץ ניר עוז. עד היום, יש לי איתם קשרים טובים. כשסיימתי את שנת ה- י”ג, התגייסתי לצבא. בצבא, לחצו עליי שאני אהיה מכי”ת, אני סירבתי ושיבצו אותי לחיל ההספקה. תפקידי היה להיות פקידה של פלוגת הובלה במילואים, היה עליי לגיס את המשאיות והחיילים. וכן הייתי פקידה של יחידת נהגי פרדות 727.

החזיקו את היחידה הזו בגלל שירושלים הייתה חצויה, הדרך לירושלים נשלטה ע”י הירדנים וכאחד מהלקחים ממלחמת השחרור, חשבו להעביר אספקה לירושלים באמצעות פרדות. הפרדות של היחידה הזו, נמצאו אצל חקלאים במושב אביחיל, שהם היו צאצאים של חיילי גדוד נהגי הפרדות של טרומפלדור.

כשהשתחררתי מהצבא הגעתי למזרע, התחתנתי עם מיכה וכעבור שנה, נולדה בתי סמדר. מיכה ואני המשכנו להאמין בהגשמת הארץ ע”י קיבוצים צעירים, כשסמדר הייתה בת 4 חודשים, ביום חורף גשום, בחודש דצמבר עלינו איתה לקיבוץ אדמית שבגליל המערבי. אדמית יושבת על הגבול עם לבנון, לא הייתה גדר, אך היה שלום עם לבנון (זה היה הגבול הכי שקט בארץ – באותה תקופה). באדמית, היתה חברת צעירים מאוד תוססת.

כשחזרנו למזרע, התחלתי לעבוד כמטפלת חולים, אחרי חצי שנה, ביקשו ממני להיכנס ללמד במוסד. זה היה ב-1964, התחלתי לעזור לתלמידים.

הייתי מדריכה של כיתה י”א, בבוקר לימדתי ובערב הדרכתי. תוך כדי העבודה, יצאתי ליומיים בשבוע ללימודים בסמינר אורנים, שם למדתי הוראת היסטוריה והוראת תנ”ך. תוך כדי כך, המשכתי כל הזמן ללמד, קיבלתי חינוך של כיתה ח’ (זה היה בשנת 1967).

נולדו לי עוד שלושה ילדים: אוסי – נולדה בשנת 1965, נעמה – נולדה בשנת 1970, ואלעד – נולד בשנת 1975.

בשנת 1968 יצאתי ללימודים מסודרים של חינוך מיוחד בגיל הנעורים.

כשחזרתי מהלימודים, התחלתי לעבוד במוסד מזרע, בשנת 1970, כאשר הוקם מוסד עמקים. בשנת 1975 הוטל עליי להיות מנהלת המוסד, שנתיים הייתי “רכזת פדגוגית” במוסד עמקים. במוסד עמקים היו אז כ-200 תלמידים, מ4- קיבוצים: מזרע, שער העמקים, מרחביה ושריד. גם הילדים הראשונים של קיבוץ ברעם למדו אצלנו במוסד. כשסיימתי את הריכוז הפדגוגי, יצאתי ללימודים חלקיים, על מנת לקבל רשיון הוראה לבית ספר תיכון. כשחזרתי מהלימודים, הקמתי את ה”מרכז הלימודי” בעמקים. כל השנים לימדתי במרכז, יחידים וקבוצות. בנוסף לכך, התמחתי בהנחיית עבודות גמר. הנחיתי כל השנים תלמידים בעבודות אישיות ובעבודות גמר. השתלמתי ב”לוחמי הגטאות” במקצוע “הוראת השואה”. תמיד ריכזתי גם ועדות בקיבוץ וגם מלאתי תפקידים, למשל: הייתי מזכירת הקיבוץ משנת 1985 עד 1987, ריכזתי את ועדת החינוך, את ועדת היעוץ ועוד…

אירועים היסטוריים שעיצבו את חיי :

·        הכרזת המדינה

·        מלחמת השיחרור

·        משפט אייכמן (לקחתי חופשה מיוחדת מהצבא ע”מ לשבת באולם במשפט).

·        מלחמת יום הכיפורים .

·        רצח קנדי

כיום יצאתי לפנסיה אך אני עדיין נהנית לעזור לילדים, להנחות עבודות, אני קוראת הרבה לומדת הרבה ובעיקר נהנת ממשפחתי ומשבעת נכדיי המתוקים.

אני מאוד מאושרת שהם גרים במזרע ויש לי קשר טוב מאוד איתם.

– ינואר 2005 –

לצפייה בסרטון

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן