booked.net

אמסטר רחל 

(רחל) לוּדְקָה אמסטר

בת משה וולף, שרה וולף (דמביצר) [ניספו בשואה].

נכדת רבי נתן אהרון וולף, הנדלה וולף (פלמן).

נולדה ב-ד’ בניסן תרע”א – 02.04.1911 בנובי סונץ’ (פולין/גליציה).

נפטרה ב-כ”ח ניסן תשס”א -21.04.2001 במזרע.

אחות למלכה (מנקה), אליהו (אלק) ופלה (נספו בשואה).

מנשה (נשק) ושלמה (נִצלו מהשואה).

נשואה לאמיל, מקיבוץ עליה ב’ “נדבורנה”.

אם למיכה, שולמית ז”ל, אליהו ז”ל.

סבתא לסמדר סאסר, אוסי מרקוביץ, נעמה שיאון, אלעד אמסטר, גליה ירמה, ניבה אזואלוס.

סבתא רבה להילה, עינב ותומר סאסר, לירון, יותם, שני וענבל מרקוביץ, תמיר, ניב ועידו שיאון, נטע אמסטר, טל ונטע ירמה, נאור, 

 

מזרע  שבת, 21/4/2001

קורות חיים

לזכרה של אמא.

רחל (לודקה וולף), אמסטר.

אמא מתה בשיבה טובה. בת 90 שנים היתה במותה.

אמא חוותה בחייה את כל המאורעות ההיסטוריים של המאה ה- 20: ראשית הציונות, שתי מלחמות עולם, התיישבות בארץ, העפלה, המאבק בשלטון הבריטי, מלחמת העצמאות וכל שאר מלחמות ישראל.

בשנותיה האחרונות, איבדה את רצון החיים שלה ואת הקשר עם סביבתה. לכן, לא רבים החברים הזוכרים לה חסד נעוריה.

אמא נולדה בשנת 1911 בעיר “נובי סונץ'” בגליציה, פולין. היא גדלה בחיק משפחה משכילה, דתית ציונית בהשקפתה, בבית יהודי מסורתי ושרשי.

להוריה, משה ושרה וולף, היו 6 ילדים: שלוש בנות ושלושה בנים.

מצעירותה, ניתקה את עצמה מדרך ההורים והצטרפה יחד עם אחותה, מנקה, לתנועת “השומר הצעיר”. במסגרת זו היתה פעילה, הדריכה, וספגה את ערכי הציונות.

בשנת 1933, בהיותה בת 22 בלבד, נפרדה אמא ממשפחתה, לפי מצוות התנועה, עלתה לארץ יחד עם אחותה והצטרפה לקבוצה, שהקימה מאוחר יותר את קיבוץ דן בגליל העליון.

בשנותיה הראשונות בארץ, עבדה אמא, כמו כל החלוצים באותה תקופה, בעבודות פיזיות קשות: סלילת כבישים, קטיף תפוזים, ועבודות חקלאיות שונות. היא לא הורגלה לכך, וסבלה מאד בתקופה זו.

מאוחר יותר, נשלחה ע”י קיבוצה, דן, להכשרה כגננת בסמינר הקיבוצים בתל-אביב.

משנפגשו הורינו, בשנת 1938, עברה אמא לחיות עם אבא ז”ל בקיבוץ מזרע. כאן, הקימו את משפחתם וכאן, נולדו שלשת ילדיהם.

אמא שמרה על קשר מכתבים עם משפחתה שנותרה בפולין, עד פרוץ מלחמת העולם השניה. לאחר מכן, נותק הקשר.

הוריה של אמא, יחד עם אחותה, פלה, ואחיה הצעיר, אליהו, ניספו בשואה לאחר גירוש היהודים מ”נובי סונץ'” ביולי 1942.

אחיה, שלמה ומנשה עברו את כל מוראות השואה במחנות הריכוז, העבודה, וההשמדה. שרדו אותם, ועלו ארצה עם תום המלחמה.

זכורני, כיצד כילד בן שש נסעתי עם אמא באוטובוס לעתלית, שם פגשנו לראשונה את שלמה, אחיה, במחנה המעפילים מבעד לגדרות התיל, אחרי שגורש ע”י הבריטים לקפריסין.

אמא עזרה מאד לבני משפחתה שהגיעו ארצה כפליטי השואה, בקליטתם ובצעדיהם הראשונים בארץ.

רוב שנותיה במזרע, עבדה אמא כגננת וכמורה בכיתות היסוד. היא היתה בין המחנכים הראשונים בתנועה הקיבוצית, אשר הניחו את היסודות ל”חינוך המשותף”, כפי שהיה מקובל בראשית התנועה הקיבוצית.

אמא לא מילאה תפקידים חברתיים או משקיים בקיבוץ, היתה צנועה מאד, ובדרך כלל נמנעה מהבעת דעות בציבור ומאבק עליהן. אבל היא היתה מזוהה מאד עם דרך התנועה והקיבוץ, ממושמעת מאד, והלכה ללא ערעור אחרי המנהיגות התנועתית והמקומית.

היא מילאה במסירות רבה את עבודתה כמחנכת, על כל המשמעות שהיתה לכך בחינוך המשותף, בתקופת ה”לינה המשותפת”. הייתה עובדת הרבה בערבים ובלילות ב”השכבות”, ונשארת עם הילדים עד שעות מאוחרות.

אמא חינכה קבוצות ילדים רבות במזרע, ורבים מחניכיה, חלקם חברי הקיבוץ, זוכרים אותה לטובה.

עם הגיעה לגיל הפנסיה, פרשה אמא מהעבודה בחינוך ועברה לעבוד בספריית הקיבוץ.

במלחמת יום הכיפורים, נפל בקרב אחינו הצעיר אליהו. הוא היה בן 24 בנפלו.

אליהו, היה קרוי על שם אחיה של אמא שנספה בשואה, אף הוא בדמי ימיו.

אמא לא יכלה לשאת את השכול. היא כל כך אהבה את אליהו והעריצה אותו. דאגה לו כל הימים והלילות, שלא יחסר דבר.

באותה תקופה, אבא חלה ושותק בפלג גופו התחתון. הוא היה זקוק לטיפול ועזרה.

האירועים האלה הכריעו את אמא. היא חדלה מעבודתה, הסתגרה בביתה, והתמסרה לטיפול ועזרה לאבא בחוליו, עד למותו.

במשך כל השנים, הקפידה אמא לשמור על ביתה כמרכז המשפחה. אליו היינו באים, הבנים, והנכדים, כדי לפגוש את ההורים ולהיפגש בינינו. תמיד היה מוכן אצלה כיבוד לאירוח, וממתקים לילדים. היא התעניינה בשלום כל בני המשפחה, הנכדים והנינים. עד למותו של אבא, היינו נוהגים, כל בני המשפחה, להיפגש אצלה בכל יום שישי לפני ארוחת הערב, לשיחת רעים על כוס תה. דבר זה היה חשוב לה ביותר.

עם מותו של אבא, אבד לאמא טעם החיים. מצבה הבריאותי הורע והלך, עד שלא יכלה עוד לשרת את עצמה ואושפזה ב”בית הבריאות”.

אמא נפטרה ביום שבת 21 באפריל 2001. בימים שבין יום השואה ליום הזיכרון לחללי צה”ל. בת 90 היתה במותה.

אנו נפרדים ממך, אמא. ילדיך, נכדיך, משפחתך המסועפת, חניכיך הרבים וחבריך בקיבוץ. ומודים לך על כל מה שהענקת לנו בחייך. נזכור אותך תמיד כאשה טובת לב שעשתה ככל יכלתה למען משפחתה וחבריה, עד שתש כוחה.

-מיכה-.

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן