דן ארבל
בן ברכה ועוזי.
אח בכור לארז ז”ל, אלון והדס.
נולד ב- כ”א בתמוז תש”ח – 28.7.1948 במזרע.
נפטר ב-כ”א בניסן תשס”א – 14.4.2001 במזרע.
נשוי לחיה.
חבר קבוצת “גפן”.
אב לאלדד, חגית, אביב, אילת ובועז.
סב לעומר, רומי אורי ועידן, יואב, עדי ומאיה, שי רועי ושחר וכן, עומרי.
דן מספר – קטעים מעבודות-השורשים של הילדים – תולדות חיי!
נולדתי ב8.7.1948-בבית-חולים עפולה.
כשאמא נסעה לבית החולים, אבא היה אי שם בסביבות ג’נין כשהוא נלחם בקרבות מלחמת-השיחרור.
את שמי קיבלתי על שם “דן כץ”שהיה אחד מחבריו הטובים של אבא ונפל בקרב על כפר-דרום.
דברים מיוחדים מתקופת הילדות לא זכורים לי חוץ מלמשל, שהיו מכריחים את כולם לאכול. אותי מעולם לא הכריחו, אף על-פי שדברים רבים לא הייתי אוכל, אבל מה שאכלתי הייתי אוכל בכמויות גדולות מאד.
את שלוש השנים הראשונות בבית-הספר בילינו במשחקים בלבד. היה לנו מורה-מחנך בשם אליאב שבנה עמנו כל מיני רכבות, מגדלים, מחנות-אינדיאנים ועוד המון משחקים יפים. בקיצור, שלוש שנים יפות ונפלאות, אלא שלקרוא ולכתוב בעצם לא ידענו, עד שבאה הניה שניסתה “להרביץ בנו תורה”בצורה רצחנית.
בכתה ו’, נכנסנו לתנועה אך לכניסה קדמה מחתרת של כחצי שנה. את ההודעות לפעולה היינו מקבלים בכתב-סתרים שרק אנחנו ידענו לפענח אותו. למקום-הכינוס היינו מגיעים אחד אחד וכך גם מתקפלים לאחר הפעילות. למיטב ידיעתי, העסק נשמר בסוד זמן רב. בכלל, התנועה בתקופה שלנו לא היתה אותה תנועה של היום. היו המון פעולות ,רעיונוית ואידיולוגיות .המון המון דיבורים נוקבים עם כל אחד על דרך-התנהגותו בחברה, או בתור פרט.
לאורך על שנות-הילדות במוסד עסקתי בספורט ובפרט בכדורסל. מגיל ,15 אני משחק בנבחרת-הקיבוץ ושנים רבות מזה שיחקתי כשחקן -מפתח בקבוצה.
שיחקתי גם בקבוצת הפועל קרית-חיים מהליגה הראשונה בישראל, וזכיתי לשחק גם מול מכבי תל-אביב הגדולה עם מיקי ברקוביץ וחבריו.
בשנת ,1966 סיימתי את המוסד והתגייסתי לצבא, לנח”ל, ולאחר כ-13-חודשים, כבר הייתי קצין.
כשנתיים שירתתי בשיבטה (בית-ספר למכי”ם) בתור קצין ולאחר מכן במשך תקופה קצרה, לפני סוף הצבא, שירתתי בסיני.
מלחמת ששת-הימים מצאה אותי באמצע קורס-קצינים. צורפתי לחטיבה 4 שנכנסה לירדן ובילינו תקופה מסויימת ביריחו.
כותבים על דן
הביטו על מרחבי-השדות בטרם קציר וראו את דן.
מהיום בו נפגשו חיה ודן בקיבוץ אדמית, לא נפרדו עוד. אהבה כזאת מעדנת הייתה ביניהם, מן הרגע הראשון.
כמה אהבה ודאגה השפיעו דן וחיה על ילדיהם.
דן שידע גם להרים את קולו, כשכעס ועוד איך, דן שנלחם כאריה על דעותיו, היה דאגן, אוהב ועדין עד בלי קץ כאשר טיפל בילדיו.
אני זוכרת אותך בבית-החולים רמב”ם, כאשר שכבת פצוע במלחמת יום-הכיפורים, עיניך חבושות והרופא לא נתן לנו לספר לך על נפילת אחיך, ארז. הוא אמר: “פצוע ששוכב בחשיכה מוחלטת, החרדה גדולה, לא אתן לבשר לו בשורה נוראה כל כך”.
חיה יקרה, אלדד, חגית, אביב, אילת ובועז, עוזי וברכה היקרים, אלון והדס – הביטו אל מרחבי-השדות החמים והפוריים של העמק, וראו אותו. ראו אותו על הקומביין הקוצר בחומו של הקיץ, ראו אותו בחריש ובזריעה, באוויר-הבוקר הצונן של הסתיו, ראו אותו בקטיף-התירס לאורם של פנסים כבדים בלילה קיצי.
לכל מקום שתיפנו בעונות-השנה המתחלפות, תראו אותו מביט אליכם, משקיף ושומר בקפדנותו הידועה, ואם תקשיבו, בוודאי גם תשמעו אותו מורה לכם מה ואיך לעשות.
ואנחנו, נביט על חמשת ילדיך הנהדרים, אותם גידלת עם חיה, באהבה כזאת, בדאגה, בחום – נביט ונראה אותך.
אהבה כזאת למשפחה לא נקטעת עם המוות, דן. היא תאיר ותמשיך עוד אחריך שנים רבות, בילדיך ובילדי ילדיך.
שלום דן, ינעמו לך רגבי אדמת-העמק והארץ שכל כך אהבת. היה שלום.
מדברי הדס סנדרוביץ, חברת-קבוצה.
כשדן התחתן עם חיה והלך לשנה לעין-המפרץ, פנו אליו מקרית -חיים ואנו הסכמנו לשחררו לשנה כי ידענו שהוא יתקדם שם ומשום שהוא מתאים לליגה גבוהה יותר ,אבל גם היינו בטוחים שבסוף השנה הוא יחזור.
דן הגיע לרמה גבוהה ואף השתייך תקופה מסויימת לסגל נבחרת-ישראל בכדורסל.
דן שיחק עד גיל מבוגר בקבוצה של מזרע. היה מעניין לראות איך שחקן שתמיד למד כדורסל, אמנם הצליח להביא את הידע שלו לרמה כזו, שבעזרתו הצליח לחפות על הכושר הגופני שירד.
כשרק התחיל המשחק הוא היה משליט טרור ברחבה ומוציא את החשק להיכנס לשם, “ההרתעה” -הוא היה אומר – “זה הנשק שלנו…”
דן היה מהמובילים גם בצד החברתי בקבוצת-הכדורסל.
כשמסתכלים על דן כשחקן-כדורסל רואים את דן האדם ,אותן תכונות שעשו אותו כדורסלן נהדר בלטו אצלו גם כאדם.
איתן שלח.
ההכרה שדן איננו מגיעה בגלים – אובדן של אדם ואיש-מקצוע נדיר שחלקו בענף לא יסולא בפז.
דן לא היה איש קל ,לפחות למי שלא הכירו ,אך מתחת לחיצוניות המאיימת לפעמים ,היה איש עדין וטוב ,שגם כשהוא מתרגז ,זה מתוך רצון שהעניין בו עוסקים יצליח ,הוא גם היה שוכח מהר את רוגזו ומאפשר בכך לחזור לשגרה.
בעבודה, היו דרישותיו מחמירות וללא פשרות לעיתים, נראה אפילו שהן שמרניות ונוקשות מידי .אך מי שלמד להכירו, הבין את היתרונות הרבים שיש לשיטתו – שדות-הכותנה במזרע תמיד מטופחים ובולטים ביופיים וביבולם הגבוה.
שמו של דן הולך לפניו בין חקלאי -העמק ומחוצה לו.
תחום האחריות שדן לקח על עצמו גדול מאד וכל אשר עשה, היה מכל הלב ביושר, בהגינות ותוך הקרבה אין-סופית מעצמו. מן הסתם, חיה והילדים חשו זאת על בשרם.
כמעט כל ענף כיום, מקים מועצת מנהלים. בפלחין, אין עדיין גוף כזה וגם לא היה צורך. דן מבחינתי, היה מרכיב מרכזי בקבלת-החלטות, חתימה על חוזים וייעוץ מקצועי בכל תחומי-הענף .גם בעבודות-השגרה דן היה נכס ובהעדרו נפער חלל אין-סופי בכל תחום.
דן יחסר לכולנו מאד.
דברים בשם צוות הפלחין ,ירון ברטנשטיין.
הזמן עובר ודן חסר – קוים לדמותו של דן ז”ל כאיש השדה :
ישנם מספר תכונות יסוד ההופכות חקלאי פשוט לחקלאי מצטיין,
חקלאי בעל שיעור קומה כמו דן “תרתי משמע”
אהבה – היכולת לאהוב את מה שאתה עושה.
לאהוב את האדמה, לאהוב את המקום בו אתה חי!
ודן היה מלא באהבה זו.
את מזרע דן אהב ללא גבול
הרבה מעבר לשיאים של יבול
אם חלילה וחס
שמה של מזרע נרמס
ובסביבה דן בין היתר
כדאי לך לברוח לפחות 200 מטר.
דן התברך ב”חכמת האיכר”
היודעת להבדיל בין טפל ועיקר
ללמוד מהניסיון וללמד אחרים
כי אם אין התקדמות את הרכבת מאחרים
היתה בדן הרבה עקשנות
שלוותה תמיד בקפדה ודייקנות
כי רק כך מצליחים בחקלאות
הפרס שקיבל דן וצוות הגד”ש
הוכיח שוב וזה לא חדש
שמי שאוהב, חרוץ, עקשן ודייקן
יגיע בעתיד להישגים כמו של דן!
יורם שטיינברג (קיבוץ שריד).
