booked.net

ברטנשטיין נעם 

נֹעם ברטנשטיין

נולד ב-כ”ז בתמוז ת”ש – 02.08.1940 ברעננה.

נפטר ב-ו’ בתמוז תש”נ- 29.06.1990 במזרע.

הגיע למזרע ב-1954.

חבר קבוצת “ארז”.

התקבל כחבר-הקיבוץ ב-1962.

נשוי לרחל לבית הדר.

אב לירון, חובב, ליאת ויעל.

סב ליער ויינון ברטנשטיין, עינב, אופיר ויובל ברטנשטיין, שיר, צור והילה רחמיאן, אחינועם ועמית לביא.

 

נֹעם.

נֹעם איש השדות. נֹעם-פנים, נֹעם-מזג ונעם-הליכות.

השדות הרחבים היו ביתו, הכיר כל פינה, כל תלם.

ידע תולדות כל חלקה. שימר חכמת-זקנים וידע אותה על בוריה.

תערובת מיוחדת של איכר בנוסח של פעם וחקלאי מודרני של עכשיו.

נֹעם נולד ב-1940 ברעננה. כשהיה בן שנה, עברה משפחתו לרמת-השופט וכשהיה בן 4, עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה למשק-הפועלות ליד עפולה ולאחר מכן לעיר עפולה עצמה. 

בהיותו בן 12, הצטרף נעם לקן “השומר הצעיר” בעפולה ובגיל 14 עבר לקיבוץ מזרע כילד-חוץ.

את שירותו הצבאי, עשה בצנחנים ואחד מתפקידיו הבולטים היה חובש קרבי.  בתפקיד זה, החזיק עוד שנים רבות בשירות המילואים.  נֹעם השתתף במלחמות רבות כחובש בסיירת-הצנחנים.  אחד ממפקדיו סיפר שנֹעם היה אחד מאלה שהבנתו הייתה מעבר למשמעות המילולית של הפקודה.  “הבנה שבין המילים”.  באחד מהקרבות סיפר רופא-היחידה איך תִפקד נֹעם כחובש וסוכך עליו בגופו כשטיפל בפצועים תחת אש. 

אין ספק שתרומתו של נֹעם ליחידתו הצבאית הייתה בהבנת רחשי-ליבם של חבריו ובזה שהישרה אוירה של בטחון ושלווה.

ב-1962, הצטרף נֹעם לחברות בקיבוץ.  באותה שנה, גם הקים משפחה עם רחל הדר ועם השנים נולדו להם, ירון וחובב ולאחר מספר שנים הצטרפו גם ליאת ויעל.

בשנות חברותו בקיבוץ, מילא נֹעם תפקידים רבים.  היה חבר בוועדות רבות, ביניהן ועדת-משק, סדרן-עבודה, ועדת-בנים, ועדת-חברים ועוד.  כמו כן, מילא את תפקיד המזכיר בימים הקשים שלאחר מלחמת יום-הכיפורים.  את כל תפקידיו אלו, מילא בסבלנות המאפיינת אותו: נינוח, מחייך, ממעט בדיבור ומרבה במעשים.

כל חייו הבוגרים בילה נעם בשדות.  העבודה אצל נעם לא הייתה רק מקצוע, ולא רק חובת יום-יום, או עיסוק – היא הייתה כל אלה ועוד יותר.

טרקטור – שדה ונֹעם – היוו שלמות נדירה, מאד מיוחדת.

חבריו לעבודה מספרים שהיה מפעיל מעולה של ציוד, היה שועל לא נורמלי בתחומים שונים בעבודה וידע מתי ואיך לגשת ולפתור בעיה בתנועה אחת קטנה.  נֹעם שמר על קשרים מיוחדים עם חבריו בענף ועם הצעירים שאותם לימד לאהוב את העבודה בשדות.

כותבות פקחיות הכותנה שהיו נערות במוסד: “נֹעם – לימדת אותנו לאהוב את הבית שלנו, בדרך שלך – דרך השדה.  לימדת אותנו שאפשר לראות באופן אחר את הבית – דרך שיחי-הכותנה הגבוהים… כל קיץ מחדש הכותנה צומחת – כך לימדת אותנו ואנחנו, ציפינו כל פעם לימי-הקיץ של הכותנה.

אנחנו בטוחות נֹעם, ומי כמונו יודעות שדבר ממך נשאר בין אור-השמש הראשון ללילה שעוזב”.

נֹעם כל כך אהב את השדות שהכניס את ילדיו לעבודה בשדה. באחד ממכתביו כותב נֹעם עד כמה מורגש חסרונם בענף בתקופה שלא היו בבית.

נֹעם חלה ולא המשיך בעבודת היום-יום, אבל המשיך לחיות את השדות,

לראות את הכותנה בכל שלבי-התפתחותה.

באותה תקופה, הוצאתי רישיון-נהיגה כדי לאפשר לנֹעם להמשיך ולהגיע כל בוקר לשדה ולהיות מעורב במתרחש.

אהבתו של נֹעם למשפחה הייתה ללא גבולות, כרוך אחרי ילדיו, דואג ומטפל.

ביחד, עברנו חוויות רבות ובכולן, חשנו כוחות אדירים והמון אהבה.

מדברים שנאמרו לזכרו בחרנו לסיים עם השורות הבאות:

“נֹעם, – כמו יצירה שנפסקה לפתע באמצע…והיו עוד כל כך הרבה פרקים שלא נוגנו”.

“נֹעם, – אך רק זאת אני יודע, שרוחך גדולה – גדולה, כמעט מכל מה ומי שהכרתי”.

רחל, ירון, חובב, ליאת, ויעל.

 

יהי זכרו ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן