booked.net

גלעדי אסתר 

אסתר גלעדי

בת ליצחק ורבקה (ריקה) לוי.

אחות לרות קלאוזנר.

נולדה ב-כ”ט באדר התרפ”ג 17.3.1923 בקלן (גרמניה).

נפטרה ב-ט”ז בתשרי התש”ע – 4.10.2009 במזרע.                  

שכבה/קבוצה: “הייקים”

אימא לנעמה שחר, נחשון גלעדי ז”ל, ניר גלעדי, רחלה דסקל.

סבתא לגיא שחר, אורית יריב-שחר, נחשון דסקל, ענת שלח-דסקל, גונן דסקל, עידו דסקל, איתן יעקובי-גלעדי, סיוון גלעדי, לירן גלעדי, קידן גלעדי.

רב-סבתא לאמיתי, שיר, אור, טמיר, זוהר, מתן, אליה, עומר, עלמה, אסף, איתמר, אורי, יובל, תומר.

 

אסתר נולדה בעיר “קלן” שבגרמניה למשפחה בה שמרו על המסורת היהודית. אביה היה חייט ואימה תופרת ויחד ניהלו ההורים את עסקי התפירה מביתם. עם עליית היטלר לשלטון וההגבלות ליהודים, נאבקו ההורים למחייתם וכל המשפחה נאלצה להתמודד עם חוקים מגבילים ומשפילים שהפכו את החיים לקשים ועצובים. הוריה של אסתר הבינו את גודל הסכנה לשתי בנותיהם והחלו לחפש דרכים להציל קודם כל את הבנות עם תקווה למצוא דרך בשלב שני להציל גם את עצמם. רות אחותה הבוגרת של אסתר עברה ללמוד באנגליה יחד עם עוד קבוצה של צעירים יהודים מגרמניה ואסתר עלתה לישראל בשנת – 1938 במסגרת ‘עלית-הנוער’, בתיווכה של הנרייטה סולד, חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. אסתר עזבה את בית הוריה כשהיא בת 15 בלבד, ויצאה לדרך חדשה לאחר פרידה כואבת ומרגשת מההורים אותם לא פגשה יותר לעולם.

הוריה של אסתר נספו בשואה. כנערה צעירה הצטרפה אסתר לקבוצת בני גילה, ויחד הגיעו מגרמניה לקיבוץ מזרע ונקראו “נוער ב”. בקיבוץ פגשו את ראשוני ילדי הקיבוץ שהיו בני- גילם. הצורך להתאקלם בארץ ישראל הצעירה והמתחדשת ובאורח חיים קיבוצי, שהיה מאוד שונה מכל מה שהכירה בבית הוריה, במקביל לחרדה שליוותה את רסיסי המידע שהגיעו מאירופה הבוערת, האיצו מאוד את התבגרותה של אסתר, צמיחתה ויכולותיה האישיות.

בגיל 19 פגשה לראשונה את  משה, בעלה, שהגיע לקיבוץ בשנת 1942 לאחר מסע רגלי מסיביר הרוסית לארץ ישראל כקצין בצבא “אנדרס” הפולני, שפעל תחת דגל ברית המועצות. האהבה בין אסתר ומשה כשני צעירים חסרי הורים, פליטי מלחמת העולם השנייה, שמצאו זה את זה בקיבוץ מזרע, פרחה והביאה אושר עצום לשניהם. אסתר נישאה למשה בחתונה צנועה בגיל 23. בשנת 1946 נולדה ביתם הבכורה נעמה, שהביאה אושר רב לזוג הצעיר ורווי הכאב. שנה מאוחר יותר נהרגה אחותה היחידה של אסתר, רות קלאוזנר, בהתקפת חיילי הליגיון הירדני על אוטובוס בו חזרה מעבודתה בחיפה לקריות. אסתר ומשה, צעירים בני 25 הורים לנעמה בת השנה, אספו לחיק משפחתם את רחלה בת השנה ו-8 חודשים כבתם לכל דבר, אחות לנעמה.

בשנת 1952 נולד בנם נחשון וב-1955 נולד בנם הצעיר, ניר. בשנת 1959 ספגה אסתר והמשפחה כולה אסון נורא נוסף עם מותו ממחלת הסרטן של נחשון והוא בן 7 – שבע שנים בלבד. אסתר הייתה עמוד התווך של המשפחה לאורך כל חמשת העשורים של חייה המשותפים עם משה. כאישה חזקה ואמיצה, עם חוכמת חיים ואינטליגנציה רגשית, ידעה אסתר לנווט בין טיפוח בית חם ותומך, עשייה ותרומה לקבוץ ותמיכה במשה שפיתח קריירה אקדמית חובקת עולם. האהבה והכבוד שאפיינו את כל שנות חייהם המשותפים של משה ואסתר היו מקור הכוח למשפחה כולה בשמחות כמו גם באבדנים וקשיים. בשנת 1992 נפטר משה ממחלה ממארת ובמשך שמונה-עשר שנים נוספות המשיכה אסתר להיות אמא וסבתא נפלאה, מלאת מרץ, עצמאית, אופטימית ומעורבת.    

קיבוץ מזרע היה בית אמיתי לאורך כל 62 שנות חייה של אסתר. ב – 15 השנים הראשונות עבדה אסתר במטעים ואף ניהלה את הענף. את המטעים נאלצה לעזוב בשל הסתבכות בריאותית לאחר לידת בנה הצעיר, ניר. האהבה לענף המטעים ליוותה אותה כל חייה עם געגוע. בהמשך עבדה שנים רבות בתפקידים מנהליים שונים אך גולת הכותרת הייתה בחירתה למזכירת קיבוץ. אסתר ריכזה את ועדת הבריאות, עסקה בקליטת עולים לקבוץ, יזמה את פרויקט ‘אוגדן ההנצחה’.

בשנת 1964 הייתה מלווה חברתית של קיבוץ אדמית. במשך שנתיים התגוררה באדמית והגיעה פעם בשבועיים הביתה למשפחתה בקיבוץ לסופי שבוע קצרים. גם עשייה זו שלוותה בהקרבה אישית רבה, נעשתה מתוך להט של שליחות ורצון כן לתרום ממרצה, תבונתה וניסיונה לקיבוץ צעיר בלידתו.

ביתם של אסתר ומשה, “החדר” במזרע, היה בית חם לא רק לבני המשפחה אלא גם לילדי-חוץ שהגיעו ללמוד ולחיות במזרע. כמו כן גם עולים חדשים מהאולפן בקבוץ מצאו בביתם של משה ואסתר בית פתוח ומחבק.

במבט לאחור סיפרה אסתר כי שנותיה היפות ביותר היו בין גיל 50 לפטירתו של משה. בשנים אלו ידעה לנצל את החיים במלואם, הן בשלושת השבתונים שעשו ב”אמהרסט” שבמסצ’וסטס ארה”ב, והן ב טיולים בחו”ל ובארץ. בשנים אלו נהנתה מהתרחבות המשפחה והולדת הנכדים אליהם הייתה קשורה מאד.

בתקופת חייה האחרונה ללא משה, המשיכה להתעניין, לנסוע לטיולים וליהנות מהמשפחה אך חסרונו של משה גרם לה לעצב וגעגוע שליוו אותה עד יום מותה.

הייתה לנו אמא, סבתא וחותנת נפלאה, אישה גדולה מהחיים שידעה להתגבר על אסונות ואבדנים מהקשים שאדם יכול לחוות, אך להמשיך להאמין בטוב, לדאוג לאחר, “להיות-שם” בשביל כולנו בכל עת, ללטף, לחבק, לתת עצה חכמה, לכוון ולעזור וגם להגיש עוגה טרייה או “קומפוט” תפוחים.

אמא ואבא שלנו מהווים עבורינו מקור להשראה ומודל לחיקוי באהבתם האחד את השני,  ובנחישותם להתגבר על כל המכאובים והאבדנים, ותמיד להמשיך קדימה תוך שאיפה להשפיע עלינו, ועל העולם שסביבם. אופטימיות ונחישות, תעצומות נפש ויוזמה לעשייה, הם הערכים שהנחילו לנו, יחד עם רגישות וכבוד לבני זוגנו ולאדם בכלל. ערכים אלו מוטבעים עמוק בתוכנו ואנו ממשיכים ומנחילים אותם לבנינו ובני בנינו כחוט המקשר וקושר אותנו כמשפחה. שורשיהם וניגוניהם שתולים בנו לתמיד.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן