booked.net

דביר משה 

משה (מונייק) דביר (דרייבלט)

בן פנחס וציפורה דרייבלט.

אח לשייק, יואל, ברטה וחנה.

נולד ב-כ”א בחשון תרס”ז – 9.11.1906 בקרקוב (פולין).

נפטר ב-כ”ט בניסן תשנ”ג – 20.4.1993 במזרע.

ממקימי הקבוץ, בקבוץ עליה ב’ של השומר הצעיר בנס-ציונה.

נשוי לפני (בסר), במשך 60 שנה.

אב לרעיה, ישעיהו, יעל, ופיני.

סב לעמל, גל, ירון, חן, וניצן צימרמן, שי ועפרי רהט, גלעד, ענבל, ויעלה דביר.

רב סב לגיא, ניר, עדי, אייל, גולן, שניר, גונן, שירה, מאיה, יותם, רותם, מור, ירדן, רועי, ורון, צור, יובל, הדר, יואב ואלה.

 

פרק א’ –  בפולין

משה, נולד בשנת 1906 בקרקוב, פולין. בן שלישי כשאחריו עוד שתי בנות.

הבית היה עני מבחינה חומרית אך עשיר מאד מבחינה רוחנית.

אביו פנחס, היה מורה לעברית ומראשוני תנועת חיבת-ציון.

הושפע מרעיונותיו של הרצל, גורש מבית-הכנסת, והקים הקים “מנין” ציוני ראשון בקרקוב – “שערי ציון” –התא הראשון של התנועה הציונית בקרקוב.

השפה השניה בבית אחרי יידיש – הייתה עברית. האווירה  – מסורתית ציונית.

אמו ציפורה, באה מעיירה קטנה עם השכלה של 4 כתות-למוד, אך הייתה לה משיכה וכשרון רב למתמטיקה. מאמו, קיבל את אהבתו הגדולה למתמטיקה וחידות הגיון.

מגיל צעיר, היה על הבנים לעזור בפרנסת המשפחה. אבא עבד מגיל 11 בהובלת חלב לבתי-עשירים, ומגיל 13, היה נותן שעורי מתמטיקה.

מתוך עבודת שורשים של חן:

“בגיל 15 הצטרפתי לקן “השומר הצעיר” בקרקוב. שם עסקנו בצופיות, טיולים והתחנכנו לעזרה הדדית ולמעשים טובים, כל יום היה צריך לעשות לפחות מעשה טוב אחד.

והעיקר – חלמנו שכשנגדל, נעזוב את הגולה, ונקים משק חקלאי ונשתתף בבנין מולדת לעם היהודי כולו”.

 

אבא היה פעיל מאד בהנהגה של “השומר הצעיר”.

 1929-1926 היה חבר ההנהגה הראשית של השוה”צ, בקרקוב.

הפעילות ב”השומר הצעיר” הביאה אותו להתארגנות של קבוצה לעליה לארץ ישראל. חברי הקבוצה עבדו בחווה חקלאית בצ’נסטחובה, והכשירו עצמם להתיישבות בארץ, כאשר משה משמש כמנהל החווה. שערי הארץ היו נעולים.

ב-1929 נפתח סדק צר לעליה לארץ. ניתנו לקבוצה 10 סרטיפיקטים (אישורי עליה לארץ ישראל שניתנו ע”י הבריטים).

הקבוצה שנקראה כבר אז “קבוץ עליה ב’ של השומר הצעיר”, התארגנה בגליציה לעליה לארץ. היא מנתה כ-200 איש!

ע”י נישואים פיקטיבים, הצליחו להכפיל את מספר היוצאים לארץ. וכך, יצאה הקבוצה הראשונה לארץ ישראל. משה היה ביניהם.

הקבוצה (שנקראה גם בשם “קבוצת נדבורנה”) התמקמה במחנה הקיבוצים בנס-ציונה. וניסתה למצוא מקומות עבודה מכל הבא ליד: חקלאות, סלילת כבישים, ובנין. אלו היו מראשוני קבוץ מזרע אשר התמקמו בתחילה ליד המושבה נס ציונה.

כך נגמר פרק פולין עבור אבא. עבור הוריו ומשפחתו, הסיום היה עצוב יותר.

הוריו של אבא רצו מאד לעלות לארץ. במכתביו של סבא לאבא, אשר נכתבו בעברית רהוטה, מובעים תחנונים ובקשות פעמים רבות, שיעזור להם לעלות ארצה. (כלומר להשיג להם סרטיפיקטים). אך קשה היה להשיג סרטיפיקטים כי המעטים שהיו, ניתנו קודם כל לאנשים צעירים ולתנועות הנוער.

ההורים של משה נשארו בפולין, ונספו בשואה במחנה-ההשמדה מיידנק, יחד עם אחותו הצעירה חנה, אשתו של שייק אדלה, ובתו הקטנה.

לחנה היה סרטיפיקט אך היא לא רצתה לעזוב את ההורים לבד בפולין.

אח נוסף, ישעיהו, (שייק), עבד בבית-חרושת של הגרמנים לייצור נשק, וייצר בסתר פצצות מאולתרות וכלי-נשק שונים עבור מורדי גטו קראקוב, ועבור המחתרת הפולנית שנלחמה בגרמנים. הוא נהרג תוך כדי נסיון בריחה ממחנה -העבודה שבו שהה.

יואל וברטה דרייבלט עלו לארץ.

 

 פרק ב’ קבוץ מזרע, משפחה.

בשנת 1930, אין עבודה  בקבוץ בנס-ציונה. האנשים רעבים ומחוסרי-עבודה. מתקבלת פניה מקבוצת צריפין אשר בעמק יזרעאל. חלק מחברי הקבוצה בנס-ציונה עוברים להתיישבות בעמק יזרעאל אשר שמה יהפוך להיות: קבוץ מזרע.

אבא, המשמש כמזכיר הקבוץ בנס-ציונה,  עוזר להביא כמה שיותר אנשים להתיישבות בעמק. יש ויכוחים סוערים בעד ונגד ההתיישבות. חלק מהאנשים עוזבים את הקבוצה וחלקם אף חוזרים לאירופה שם נגזר גורלם, והם נספו מאוחר יותר בשואה.

יתר חברי הקבוצה מגיעים למזרע ומשתלבים במקום החדש.

גם כאן יש מעט פרנסה. מתחילים בפתוח ענפים חקלאיים, וביצירת מקומות עבודה חדשים.

 

משנת 1930 ועד מותו בשנת 1993, חי אבא בקבוץ מזרע. 63 שנים של עשייה ומעורבות בכל שטחי החיים בקבוץ. הוא ניחן בכישרון ותכונות אופי אשר מאפשרים לו למלא תפקידים רבים ומגוונים בקבוץ. הוא ידע לקחת אחריות, ליזום, לנהל, ולבצע. את הכל הוא עשה במסירות ללא גבול, ביושר אישי רב, אמונה בצדקת הדרך, דוגמא אישית ויכולת הקשבה והתחשבות באנשים ובפניותיהם.

הוא כהן כרכז-הרפת, מזכיר-קבוץ, גזבר, רכז-משק, ועוד תפקידים חברתיים שונים. בחלק מהתפקידים כהן יותר מפעם אחת, (שש פעמים היה גזבר, שלוש פעמים מזכיר קבוץ ומרכז משק פעם אחת),  תוך שהוא מקפיד תמיד על הפסקה בין תפקיד לתפקיד וחזרה לעבודת-כפיים (ברפת כמובן). זה היה עקרון וערך עליון בעיניו.

 

מתוך דברים שנשא בקבלת פניהם של קבוצת הנוער “גאולים” בהגיעם למזרע לאחר תום מלחמת העולם השניה:

“מזרע, 1946

סוף סוף הגעתם לחוף מבטחים, סוף סוף הגעתם לארץ אשר חלמתם עליה בימים הקשים אשר עברו עליכם. אנו שמחים לקבל את פניכם בביתנו ואנו נשתדל ליצור בשבילכם הרגשת בית . הרגשה שכל כך חסרה לכם במשך 7 שנות התלאות והנדודים….”

 

ברכה לאהרון שלומי שחזר משרות צבאי בבריגדה, במלחה”ע  ה-2:

“מזרע  19.12.1945

אני שמח לברך בתוכנו את אהרון, אשר חזר היום הביתה אחרי שלוש שנים של שרות בצבא.

בימים קודרים מאוד, התגייסו חברינו יחד עם שאר בני הישוב ללחום נגד צורר איום ואכזר אשר קם עלינו לכלותינו.

עכשיו המלחמה נגמרה וחברינו מתחילים לחזור אחד אחד הביתה. אחרי לושקה וקלרקה שב היום גם אהרון. אנחנו שמחים לראות אתכם בריאים ושלמים ולהמשיך ביחד בעבודת הבנין. את הטנק ואת התותח, תחליף אהרון, בטרקטור.”

 

בשנת 1963, נקרא אבא לנהל את  “מעדני מזרע” – אז מפעל קטן בתחילת דרכו. הוא נכנס במרץ, כדרכו, לפתוח הענף. הוא הניח יסודות למפעל מודרני, עם תמחור מסודר, הנהלת-חשבונות מדויקת, והתווית כוון עקרוני של יושר מקצועי, ורמה גבוהה של אמינות בייצור.

כל זה הווה כוון מנחה לפעילות הענף גם אם פגע לעיתים ברווחיות.

לאחר הקמה וניהול המפעל במשך חמש שנים, עבר אבא להנהלת חשבונות שם עבד עד פרישתו מהעבודה ב 1984.

מתוך דברים שנאמרו ליום השלושים למותו של משה – ע”י משה גרטי:

“עם משה נפגשתי לראשונה כשהייתי בכיתה י”א והתחלתי לעבוד ברפת. אותה שנה גמרו לבנות את רפת ד’ ופני ומשה היו האחראים על הרפת החדשה. את ההדרכה בעבודה ברפת ואת כל יסודות העבודה בצוות ואת סודות המקצוע הרפתן קיבלתי ממשה ופני שעבדו בהרמוניה נפלאה ביחד……..

“בהמשך המשכתי לעבוד עם משה גם במעדני מזרע. באותה התקופה ובריכוזו של משה עברו מעדני מזרע מהפך ופיתוח מואץ. משה עשה אז את הכל: שיווק, הכנת משלוחים, קופאי, הכנת חשבונות, גביית כסף מלקוחות ועוד…… קשה לתאר במילים את כל מעשיו של משה בשטח בפיתוח והקמת המפעל. במיוחד נזכור את תרומתו היחודית להתווית כוון עקרוני של יושרה למעדני מזרע.”

 

משפחה

בשנת 1934, הגיעה אמא, פני למזרע. אמא מספרת כיצד הכירה את אבא: “כאשר באתי למזרע, משה  לא היה בקבוץ. הוא ריכז קבוצת-בנין של אחרוני החברים מנס-ציונה, אשר עבדו בבניה בתל-אביב. לא ראיתי אותו עדיין, אך שמעתי עליו.

בחג פורים הראשון שלי בארץ, נערכה עדלאידע גדולה בתל אביב. הוזמנתי על-ידי חברה לראות את החגיגה, שבה מאיר דיזינגוף רכב על סוס לבן והוביל את התהלוכה. בעמדי שם מתבוננת בתהלוכה, נגש אלי בחור צעיר והציע לי לחזור עם חברי הקבוץ במשאית שלהם, ולא באוטובוס כמו שתכננתי. בחור זה היה מה”וותיקים” בארץ ומצא חן בעיני, שהוא מציע לי את עזרתו. במשך הנסיעה הוא לא הפסיק לשיר משירי ארץ ישראל . הבחור הזה היה משה. וכך, התחיל הקשר בינינו”.

משה ופני עבדו יחד ברפת בתנאים קשים ביותר, אך זה לא הפריע ואולי אף תרם לחיזוק הקשר ביניהם. הם הקימו משפחה, והקשר ביניהם היה מלא אהבה. הם חלקו אותם ערכים ואותן גישות לחיים.

בשנת 1936 נולדה רעיה.

במאי 1939 נסעה המשפחה הצעירה לפולין לבקר את הוריו של משה ואחותו. הביקור היה נפלא לשני הצדדים אך האפילו עליו פעמי המלחמה המתקרבת. סבא פנחס, אביו של אבא, בקש שוב מאבא, וממש התחנן, שישלח לו סרטיפיקטים שיוכלו לעלות ארצה. אבא הבטיח לו שיעשה זאת מיד כשישוב לארץ ישראל. מנגד, שליחי התנועה שהיו באותו הזמן באירופה, לחצו על אבא לחזור עם משפחתו לארץ, כי תותחי המלחמה כבר רעמו.

קטע מהמכתב האחרון ששלח סבא פנחס למשה ופני לאחר שחזרו לישראל מהביקור אצלם. המכתב נכתב בעברית שסבא פנחס היה בקי בה:

 

“קרקוב  16.7.1939

בני האהובים,

את כל המכתבים מהדרך קראנו ברוב שמחה. ביחוד שמחנו לשמוע שכבר הגעתם ב”ה בשלום אל מחוז חפצכם, ומצאתם את הכל בסדר. יתן ה’ ונזכה לשמוע מכולכם רק בשורות טובות ומשמחות.

בקורכם אצלנו היה נקודת אור גדולה בחיינו היום יומיים, והעשיר במאד את תוכנם. עוד זמן רב נספיק להנות מהזכרונות. אקווה שגם אתם לקחתם אתכם רשמים נעימים שינעימו לכם במידת מה את החיים הקשים שלכם.

ומה שלום רעיה’לי הנחמדה? אנחנו איננו פוסקים מלדבר ולחשוב על אודותיה כל היום.

הנני דורש בשלומכם הטוב בכל לב.

הוריכם האוהבים”   

 

משה ופני ורעיה הקטנה חזרו לישראל בתחילת חודש יולי 1939.

באחד בספטמבר 1939 פלשו הגרמנים לפולין, וכל משפחתו של אבא נספתה בשואה. אבא לא סלח לעצמו על כך שהתמהמה בהשגת הסרטיפיקטים למשפחתו. ומותם של הוריו ואחיו האפיל על חייו שנים רבות.

 

בהמשך הזמן נולדו לפני ומשה עוד שלושה ילדים:

בשנת 1944 נולד ישעיהו, בשנת 1946 נולדה יעל, ובשנת 1949 נולד פיני.

אבא ואמא אימצו למשפחה גם את שמואליק, אשר הגיע עם ילדי טהרן למזרע בשנת 1946. הילדים שהגיעו מטהרן, היו במצב נפשי וגופני קשה ביותר. מלאי פצעים, רזים ומורעבים, מלאי פחד וחשדנות, במיוחד למבוגרים. שמואליק היה בן גילה של רעיה, וחברותו איתה והאימוץ של המשפחה, תרמו הרבה להקלת סבלו והסתגלותו המהירה לחיי חברת-הילדים בקבוץ.

אבא השקיע שעות רבות בבניית אמון ובטיפול אוהב וחם בילד הפגוע. הוא דבר בשפתו של הילד, (פולנית), וזה תרם מאד ליצירת הקשר בהתחלה. שמואליק הצטרף למשפחה כילד ואח לכל דבר, והפך להיות “קיבוצניק” למופת.

בשנת 1956, ימים אחדים לפני מבצע סיני, נהרג בשרותו הצבאי כאשר הג’יפ שבו נסע עלה על מוקש.  

פני ומשה עבדו מאד קשה ברפת, אך למרות זאת נתנו לנו הילדים בית חם, אוהב ומשכיל. הם שיחקו אתנו במשחקי שולחן – “רביעיה”, “סבלנות” ועוד. כולנו (כולל הנכדים), נחשפנו לחידות חשבוניות וחשיבה מתמטית, אותם אבא כל כך אהב.

אבא לימד את כולנו לשחק שחמט ולא ויתר גם על הנכדים. כולם יודעים לשחק שחמט!

 אבא אהב לספר לנו ספורים (של י.ל. פרץ אבל לא רק…) לפני השינה, ושר שירים להנאתו והנאתנו.

בשנת 1955, נפטר ישעיהו ממחלה קשה לאחר שנאבק בה במשך תשעה חודשים. מותו ומותו של שמואליק שנה לאחר מכן, השפיעו קשה על המשפחה כולה.

 

אבא תמיד מצא זמן לעזור לכל משפחתו המורחבת. לאחותו אשר בחיפה, לאחיות והאחים של אמא בחיפה, ומצא גם שפה משותפת עם בני הדור השני.

 

לאבא 10 נכדים. את כולם הוא אהב ועל כולם השפיע מאהבתו וחום לבו הרבים. עם כולם שיחק, וסיפר סיפורים ו”אנקדוטות”.

מפליאה היתה אישיותו . מצד אחד איש מספרים – ניתוחים מדויקים, הגיון, אך גם אהבה רבה למתמטיקה, ומצד שני – נפש רומנטית, אוהב לשיר, לספר, חם ומפנק.

אבא היה קשור מאד למקורות היהודיים אותם ספג בילדותו ב”חדר” שבו למד, בבית המדרש, ובבית-הכנסת. הוא ידע ואהב מאד את “סיפורי התנך”, והרבה לספר לנו.

היה משבץ בשפת היום יום הרבה מאימרות חז”ל, אשר חלקן נשארו שגורות אצל כולנו ילדים, ונכדים. לדוגמא כמה מהן:

“דין פרוטה כדין מאה”

“יגעת ולא מצאת – אל תאמין,  יגעת ומצאת – תאמין!”

“לטעות זה אנושי”

“אל תאמר כשאתפנה – אשנה, שמא לא תיפנה”

(ועוד ועוד …..)

 

להלן ברכה שנכתבה ליום הלדתו ה–85 ע”י ילדיו ונכדיו:

לאבא וסבא שלנו:

בהגיעך לגבורות ועוד חמש

כמה מילים על כל היש

בכל השנים הימים התקופות

אתה בשבילנו סמל ואות

דוגמא מוחשית איך צריך לחיות

 

תמיד בתפקיד, בחברה ובמשק

במסירות, בצניעות, ובשקט

ובין תפקיד לעבודת כפים,

מקפיד לומר שהיא בשבילך בסיס ומקור

דוגמא אישית, עזרה לזולת, מומר ומצפון

בשבילך הם ערכים

עליהם אף פעם לא מוותרים

 

ובכל אלה צועד בבטחה

ולא שוכח אף רגע את המשפחה

עם לב שדואג, עם המון אהבה וסבלנות

עוזר , תומך ומעודד

מקרין אור וחום מסביב על כולם

ובקיצור פשוט – בן אדם!

 

ועכשיו שהקומה שחה

והזמן אותותיו נותן

אנו רוצים להודות לך ולקוות

שנצליח לשמור על כל אותן הסגולות,

את כל הערכים אתנו לקחת

ולך נאחל בריאות ורב נחת

ושנים טובות עם כולנו ביחד!

 

 מאחלים הילדים, הנכדים, והנינים.

 

יהי זכרו ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן