פני דביר – דרייבלט (בסר)
נולדה ב – 2.7.1909 בעיירה ואנאייקל, ליד העיר קלן – בגרמניה
נפטרה ב – 26.5.2007 במזרע
בת ליצחק ושרה בסר
אחות ליוכבד, מרים, מקס, פליקס, ונתי
פני החליטה לעזוב את גרמניה בינואר 1934 אחרי עליית הנאצים לשלטון.
מטרתה הייתה המשך למודים באוניברסיטה העברית בירושלים.
בעקבות פגישה מקרית עם מנחם בדר שוכנעה לבוא ולבקר בקבוץ מזרע.
ומאז עד יום מותה, נשארה בקבוץ.
נשואה למשה דביר במשך 60 שנה.
אמא לרעיה, ישעיהו, יעל, ופיני
סבתא לנכדים: עמל, גל, ירון, חן, וניצן. (רעיה וישי צימרמן)
שי , ועפרי. (יעל וזמי רהט)
גלעד, ענבל, ויעלה. (פיני ודליה דביר)
רב סבתא לנינים: גיא, ניר, עדי, ואייל. (עמל ומרים צימרמן)
גולן, שניר, וגונן. (גל וחנה צימרמן)
שירה, מאיה, ויותם. (ירון ותמר צימרמן)
רותם, מור, וירדן. (חן ורונן אצילי)
רועי, ורון. (ניצן וערן קלניצקי)
צור, ויובל. (שי ופנינה רהט)
הדר, ויואב. (עפרי וטלי רהט)
אלה, גלי, וגיא (ענבל ויואל)
קורות חיים:
פרק א’ ילדות ונעורים בגרמניה:
מספרת פני:
“נולדתי בעיר בשם : ונאייקל בחבל הרואר אשר בגרמניה. לא רחוק מהעיר אסן שהיא עיר תעשיית הנשק הגדולה בגרמניה.
לאבא הייתה שם חנות רהיטים גדולה מאד עם מחסן גדול ששימש לנו בתור ילדים גם למגרש משחקים. חיינו בבית גדול שהיה שייך לנו. היו בו 7 חדרים
והיו לנו שתי עוזרות בית.
החיים היו כמו אצל כל המשפחות היהודיות הבורגניות- נוחים למדי.
אמא שלי באה מפולין, ואבא שלי משלזיה העליונה, (פעם פולין, ופעם גרמניה).
ההורים היו שומרי מסורת אדוקים למדי.
אבי הגדיר את עצמו כ”גרמני בן דת משה” והיה איש מכובד בקהילה.
היינו ששה ילדים – ארבע בנות ושני בנים. הבית היה יהודי אך לא ציוני. במלח”הע הראשונה בשנת 1914, החליטו הורי לעזוב את ונאיקל בגלל קרבתה לאסן עיר התעשיה הגדולה. עברנו לדורטמונד ושם הלכתי לבית ספר יהודי. בדורטמונד חיינו עד 1918, ואז חזרנו לונאיקל.
המשכתי שם בלמודיי וסיימתי בשנת 1929 בית ספר תיכון פלוס כל הבגרויות. באותו הזמן הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית: “בלו וויס” שמטרתה הסופית שם הייתה לעלות ארצה, ואף התחייבנו לכך. אני הייתי היחידה מכל בני המשפחה שהייתה חברה בתנועת נוער. כמו כן הייתי פעילה בקרן הקיימת לישראל.
בהמשך -התכנית שלי הייתה ללמוד לימודים גבוהים בשביל לעסוק בכך בארץ.
נרשמתי ללמודי מתמטיקה וכימיה באוניברסיטת קלן.
במהלך הלמודים בקלן קבלתי הצעה לצאת לקורס חינוך של מריה מונטסורי ברומא. מריה מונטסורי פיתחה גישה חינוכית שנחשבת כמובילה עד היום. עיקר התשלום ללימודים שולם על ידי משפחת קרפשיין שעבדתי אצלם בשמירה על הילדים.
בשנים: 1931, 1932, 1933 המשכתי בלמודי בקלן הוראת מתמטיקה כימיה ופיסיקה וגם הוספתי למודי חינוך.
היתה לי תוכנית ללמוד ישר לתואר שני בגלל ציוני הבגרות הטובים שלי. אבל אז כבר עלה היטלר לשלטון, והחלו ההגבלות על הלימודים ליהודים. הפרופסור שלי שהרגיש כבר מה הולך לקרות, הציע לי ליתר בטחון לגמור תואר ראשון כדי שיהיה לי משהו ביד. וכך עשיתי.
סיימתי תואר ראשון במתמטיקה כימיה וחינוך. חזרתי לואנאיקל עבדתי בתנועה, שנקראה עכשיו “קדימה” וחיכיתי לאפשרות לעלות ארצה.
עם עליית היטלר לשלטון, אני כבר הרגשתי מה קורה. כל החוקים נגד היהודים וכל הרדיפות, הביאו אותי להחלטה שזה הזמן לעזוב את גרמניה.
בינתיים, אבא שלי, שהיה איש עשיר החליט להעביר כסף ותכשיטים להולנד ליתר בטחון משום שהאדמה כבר בערה תחת רגלינו.
כעבור שנה בערך יצאה הוראה חדשה מהשלטון הנאצי: לאסור להוציא כסף ותכשיטים מגרמניה, ומי שלא יציית להוראה – צפוי לעונש מוות.
אבא שלי נבהל, והחליט לנסוע להולנד להוציא את כספו ולהחזירו לגרמניה- דבר שהיה כרוך אז בסכנה גדולה. הוא לקח אותי אתו להולנד, והוצאנו את הכסף הזהב והתכשיטים וחזרנו בפחד ומתח גדולים לגרמניה. את הכסף אבא החזיר לבנקים בגרמניה, ומאז לא ראינו אותו לעולם.
עד ראשון באפריל 1933 חוקקו כמעט כל החוקים נגד היהודים. בין היתר פיטרו את כל הרופאים היהודים, הדוקטורים והפרופסורים היהודים באוניברסיטאות, והפסיקו את הלימודים לכל הסטודנטים היהודים.
אני למזלי כבר סיימתי את התואר הראשון.
יום אחד החלטתי לנסוע לברלין למשרדי הקרן הקיימת שפעלו משם. חשבתי שמאחר ועבדתי אצלם הם בוודאי יעזרו לי להשיג סרטיפיקט.
בברלין בעצם נפל הפור. באותו הזמן שהייתי בברלין היטלר נאם בפני ההמונים. אחד מבני המשפחה שאצלה התארחתי, שכנע אותי ללכת ולשמוע את הנאום, וזה היה ממש נורא לשמוע את כל הדברים שהוא אמר שהוא מתכוון לעשות עם היהודים.
באותו הלילה החלטתי שאני חייבת לעזוב את גרמניה. למחרת חזרתי למשרדי קק”ל, ושם פקידה אחת אמרה לי שאם אני סטודנטית אוכל לקבל סרטיפיקט של סטודנט, אבל שאעזוב מהר כי מי יודע אם ומתי ישנו את החוקים.
חזרתי לונאייקל והודעתי להורים שאני עוזבת לארץ ישראל.
בינתיים המצב של משפחת ברנר (לימים בעלים של חנות הצלום “פוטו ברנר” בחיפה), הלך ונעשה קשה, הרסו להם את החנויות (שלוש) ורדפו אותם. אז הוחלט במשפחה שאני אקח את שני הילדים שלהם – נתן וקלמן – איתי.
אחותי נטי, ליוותה אותי עם הילדים ברכבת עד טרייסט. הרכבת עברה מגרמניה שוויץ ואיטליה עד לנמל שבעיר טרייסט. בגבול בין גרמניה לשוויץ, הייתה בעיה שלילדים היו פספורטים שונים משלי. החזיקו אותנו בגבול יום שלם עם המון בדיקות. בטרייסט נטי חזרה הביתה ואני עליתי עם הילדים לאוניה.
נסעתי עם הילדים כשלושה ימים עד ברנדיזי, ושם עלו ההורים לאוניה . הנסיעה היתה קשה מאד והילדים היו שובבים מאד. אחרי נסיעה של עוד חמישה ימים הגענו לנמל חיפה. אני נכנסתי עם סרטיפיקט סטודנט, ויוכבד וליאו ברנר באו עם כסף שבזכותו הם קבלו סרטיפיקט.
כעבור זמן לא רב עלו לארץ כל יתר בני המשפחה חוץ מאח אחד, פליקס שמו, שלמד רפואה, ומהר מאד הבין את המצב בגרמניה של אותם ימים, וכאשר קבל עבודה בלונדון עבר לשם.
ראשית – בארץ ישראל
אחרי כשבוע נסעתי לירושלים. היתה לי תוכנית להמשיך ללמוד לתואר שני בהסכמת הורי. בירושלים היו לי כמה וכמה כתובות של חברים שכבר היו שם. הייתי צריכה לעשות בחינת כניסה לאוניברסיטה. הפרופסור שהיה צריך לבחון אותי שמע מאיזו אוניברסיטה באתי, ואיזה פרופסור היה לי שם, והוא ויתר לי על הבחינה, והכניס אותי לאוניברסיטה. בינתיים הסתובבתי בירושלים. היו שם הרבה סטודנטים צעירים מגרמניה שלא הגיעו לארץ בגלל ציונות, אלא פשוט ברחו מגרמניה ולא היה להם מקום אחר ללכת. אני מאד לא אהבתי את האווירה שם. במקרה לגמרי פגשתי את מנחם בדר שהיה שליח קק”ל מהארץ -בגרמניה. בתור פעילה בקק”ל הכרתי אותו. הוא היה גם חבר קבוץ מזרע והציע לי לבוא איתו לקיבוצו.
ומאז – פברואר 1934 – אני במזרע.
מזרע התחלה
הלילה הראשון במזרע.
הגעתי עם בדר באוטובוס לאחר נסיעה של כארבע שעות, דרך ג’נין לעפולה ומשם למזרע. בדר הביא אותי לסדרן האורחים, והוא סדר לי מיטה באוהל שגר בו זוג. האשה לא היתה. הייתי עיפה מאד, ושכבתי באחת המיטות. באמצע הלילה, התעוררתי כשאדם “זר” נכנס לצריף. נבהלתי, היה לו ראש מלא שיער…. זה היה טושק. הוא הרגיע אותי והמשכתי לישון עד הבוקר.
למחרת קמתי מוקדם, סדרן העבודה חיכה לי ושלח אותי לזרוע בשדה. העגלון הלך עם סוסים קדימה, ופתח תלם ואני הלכתי אחריו ופיזרתי זרעים לתוך התלמים. לא היתה לי שום הכשרה והכנה, היום היה ארוך, הפרטנר שלי לעבודה – ישראל להב – לא ידע גרמנית, ואני לא ידעתי פולנית, כך שאפילו לא יכולנו לתקשר. הייתי עייפה מאד והיו לי פצעים ברגלים מההליכה הארוכה הזו ללא נעלים מתאימות. אבל – חלוצה, כמו שרציתי. לאחר זמן הכניסו אותי לעבוד במטבח כנראה בגלל הרגליים הפצועות שלי.
לאט לאט הכרתי את הרגלי הקבוץ, והתחלתי להבין את אורח החיים. מכיון שהייתי הייקית הראשונה במזרע, חלק מהחברים שבאו לפני, (מפולין), לא התייחסו אלי כל כך טוב.
עברתי לגור באהל עם שולה קרל שבאה גם היא מגרמניה אך לא הכרנו קודם. היא באה כבר עם תואר דוקטור. לאט לאט החלו להופיעו ייקים נוספים שלא היו אפילו בתנועת נוער, ולא בדיוק הבינו לאן הגיעו.
העבודה במטבח הייתה מאד קשה. עם סירים גדולים שהיה צריך להכניס לתנורים.
ואני בכלל רציתי עבודה חלוצית בחקלאות, בייצור, ושמעתי שהעבודה הכי חלוצית, היא ברפת.
החיים החברתיים בקבוץ מאד מצאו חן בעיני. בערב התאספו בחדר האוכל שרק נבנה הקשיבו לרדיו היחידי שהיה בקבוץ, שחקו ושוחחו ושרו או רקדו. משה שנקרא מונייק לא היה אז בקבוץ. הוא היה באותו הזמן קבלן מטעם הקבוץ, של בניית שבעה בנינים בתל אביב. זו היתה אחת הדרכים להרוויח כסף – קבוצת בנין.
בינתיים התקרב פורים. בתל אביב התכוננו לחוג את החג בתהלוכת מסכות – עדלאידע. דיזיגוף ראש עיריית תל אביב רוכב בראש על סוסה לבנה.
כל הקבוץ נסע לתל אביב לעדלאידע זו במשאית. אני נסעתי קודם לפגוש חברים בתל אביב.
הסתובבתי ברחוב הרצל עם חברים ומולי בחור צעיר עם חולצה כחולה ושרוך לבן. הוא ניגש אלי ואומר ביידיש: “נכון שאת הבחורה הגרמניה שבאה לקבוץ שלי?” והזמין אותי לחזור עם המשאית של הקבוץ. וכך היה. ומאז אנחנו ביחד. מאד הרשים אותי איך הוא שר יפה כל הדרך.
משפחה
התחלנו לחיות ביחד, לא היה לנו כל כך חשוב להתחתן כדת וכדין. משה (מוניק) גם לא יכול היה להתחתן, משום שנתן את זהותו לחבר קיבוץ בשם יגר, שהרג ערבי בשמירה, ונאלץ להסתתר ולברוח מהשלטונות הבר יטים, ומנקמת דם ערבית. בינתיים נכנסתי להריון ולמשה היה חשוב מאד להתחתן לפני הולדת התינוק. עורכי הדין של ההגנה הצליחו לסדר למשה תעודות חדשות והוא היה יכול להתחתן, אבל אני כבר הייתי בהריון מתקדם, ולא היה מתאים שאעמוד מתחת לחופה. אז בחורה אחרת עמדה במקומי ובשמי. וכך יצא שהיינו נשואים. ספור נוסף בקשר לצורת הנישואים של אז: ברטה אחותו של משה, הגיעה לארץ בתור “ספורטאית” של המכביה. והיתה אמורה לחזור לפולין, אבל נשארה בארץ בצורה בלתי לגלית. כדי להפוך את שהותה בארץ ללגלית, הייתה אפשרות לחתן אותה עם תושב הארץ. נמצא בחור שלא היה יכול להתחתן עם אשתו, בגלל שהיא הגיעה לארץ על סרטיפיקט של בחור אחר, שלו הייתה נשואה נשואים פיקטיביים כדי לעלות לארץ ואחר כך הוא נעלם, והיא לא יכלה להתגרש ממנו. וכך ברטה התחתנה עם אותו בחור וקבלה את הניירות כדי להשאר בארץ. בחור זה היה הנק אשל.
מונייק (משה), בתוקף תפקידיו בקבוץ, היה מקורב לבעיות אישיות ביותר של חברים, שהיו כרוכות גם בכסף. כמו בצוע הפלות. משה היה עוזר לכל נזקק ונזקקת בדיסקרטיות מלאה.
בנובמבר 1936 נולדה בתנו הבכורה – רעיה.
ב: 1939 נסע משה בשליחות לפולין, לנסות לשכנע הורים של חברים בקבוץ, למסור את כספם לקרן השומר הצעיר בארץ. וכסף זה ישמר עבורם, עם עלייתם לארץ.
ענני המלחמה כבר היו באויר, אבל עדיין הייתה תקווה ואמונה, שמה שהתרחש אחר כך, לא יתרחש.
אמא שלי נתנה לי כסף כדי שאוכל להצטרף למשה עם רעיה, שהייתה בת שנתיים וחצי. וכך נסענו כולנו לפולין, ובקרנו את משפחתו של משה בקרקוב. שם השארנו את רעיה עם סבא פנחס וסבתא ציפורה ודודה חנה. וקפצנו ללונדון לבקר את אחי פליקס, שחי שם עם משפחתו בתור רופא.
בינתיים המצב הביטחוני הלך והחמיר, ושגרירות בריטניה בפולין, (אנחנו היינו נתינים בריטים), שלחה לנו אזהרות שעלינו לעזוב את פולין, משום שעומדת לפרוץ מלחמה. באזהרה השלישית, הם שלחו מסכות גז, והודיעו לנו שהם לא אחראים יותר לגורלנו. ואז נפרדנו מהמשפחה, ועלינו על אוניה בעיר הנמל קונסטנצה שבאיטליה. בדרך לנמל נסענו ברכבת שהיתה מלאה חיילים פולנים שנסעו לחזית. כשהיינו על האוניה התחילה הפלישה הגרמנית לפולין.
באפריל 1942 נולד בננו השני – ישעיהו. קראנו לו על שם אחיו של משה, שייק, שנשאר עם משפחתו בקרקוב, ונהרג בקרבות של הפרטיזנים עם הנאצים.
בינואר 1946, נולדה בתנו השלישית – יעל ששמה נקרא על שמו של יואל אחיו של משה שהיה מנהיג של תנועת “עקיבא” בקרקוב. (לא תנועת “בני עקיבא”).
ועלה לארץ ישראל ומאוחר יותר נפטר.
בנובמבר 1949, נולד בננו פנחס, ששמו הוא על שם אביו של משה.
בשנת 1942 התחילו להגיע לארץ ילדים פליטים שיצאו מפולין בעיקבות עיסקה מול הגרמנים, דרך טהרן. הם נקראו מאז “ילדי טהרן”.
שמוליק
למזרע הגיעה קבוצה של ילדי טהרן. ביניהם שלושה ילדים אחים: ילדה בגיל 8 בשם צילה, ילד בגיל 6 בשם שמואל, וילד בגיל ארבע בשם מרדכי. הילדים היו במצב גופני ונפשי קשה ביותר. מלאי פצעים על כל הגוף ומלאי חשדנות ופחדים. שמוליק, הילד האמצעי הצטרף לקבוצה של רעיה והיו לו קשיים רבים להסתגל. משום מה הוא נקשר לרעיה (מכל הילדים), והמחנכים ראו בזה נקודת פתיחה לקשירת קשר של אמון עם הילד….וכך הגיע שמוליק למשפחתנו ומאז היה בן משפחה לכל דבר.
בשנת 1956 בזמן שרותו בצבא בתור חובש, ימים אחדים לפני “מבצע סיני”, עלה הג’יפ שלו על מוקש והוא נהרג.
ישעיהו
בשנת 1954 קרה לנו אסון. ישעיהו בננו השני חלה במחלה ממארת. אני אז עבדתי עם ברכה ארבל ברפת. הילדים יצאו לטיול לתל דן עם דורה פיש. ישעיהו היה אז בן 11 וחזר במצב רוח טוב מהטיול. ליטפתי אותו והרגשתי לפתע משהו גדול מתחת לשיער. התודעה אז על גידולים לא היתה כל כך גבוהה. רופא המשפחה אמר שזה שום דבר רק הצטברות של שומן, ושיצטרכו להוציא. לא היה אז מקובל שאמא נוסעת עם הילד לרופא. אני עבדתי ברפת ושלחו אותו עם המטפלת סלה מל לבית חולים עפולה. בבית החולים בכל זאת היו מודעים לבעיה רצינית יותר, ומיד עשו בדיקה ומצאו שזה גדול ממאיר מהסוג הקשה ביותר. ואמרו שלמחרת צריך לנסוע איתו לביילינסון. סלה חזרה והשאירה את ישעיהו לבד בבית החולים. כשאנחנו באנו, הוא היה מבוהל, כי נשאר לבד ולא ידע מה יש לו. הרגענו אותו ולמחרת נסענו איתו לבית חולים בילינסון. המומחה לנתוחי ראש שהיה אז, ד”ר אשכנזי היה בחופשה ולכן בהתייעצות עם חבר שלי, ד”ר מאייר, התקשרנו עם פרופ’ בלר מהדסה ירושלים ושאלנו האם יוכל לבוא ולבדוק את הילד. הוא הגיע מיד ובדק אותו. לאחר הבדיקה הוא הזמין אותו להדסה. בגלל דחיפות הניתוח, הוא נתח אותו מיד, וזה היה בערב יום כפור. הניתוח לקח שש שעות ובסופו הרופא יצא ואמר שהוא מקווה שהוציא את הכל.
נשארנו בירושלים כמה חודשים לצורך הקרנות וחזרנו הביתה. לושקה שהיתה אחות של הקבוץ, עזרה לנו ולישעיהו מאד בזמן שהייתנו בירושלים. כאשר חזרנו לקבוץ היא טפלה בו בכל מה שנחוץ היה . יום אחד כאשר החליפה את התחבושות, ראתה שהגדול חזר. היה קשה מאד לקבל את העובדה שצריך לחזור ולעשות עוד ניתוח. ובמיוחד קשה היה להסביר זאת לישעיהו.
הרופא בהדסה אמר שאין טעם לעשות את הניתוח השני, כי יש כבר גרורות. משה שהיה אופטימי מטבעו ביקש שבכל זאת יעשו את הניתוח, ואם זה יחזיק לפחות חמש שנים, בטח ימצאו עד אז תרופה למחלה. גם כאן לושקה עזרה לנו מאד ובמיוחד לישעיהו. היא הייתה באה ומשחקת איתו, ולוקחת אותו לכל מיני כיופים שהנעימו לו את שהותו בבית החולים, ועזרו לנו מאד.
לאחר הניתוח השני ישעיהו חזר הביתה אך המחלה לאט לאט התפשטה בגופו עד שבראשון ביולי 1955 הוא נפטר.
זכורים לי שתי אמירות שישעיהו אמר בזמן מחלתו, שמעידות על הבנתו, רגישותו הרבה, ויכולת הביטוי הנבונה שלו:
“אינני יודע מה יש לי, אבל אני מקווה שזה לא סרטן ולא לב…”
“הארץ שלנו כה יפה – ויש דאגות, מזרע שלנו כל כך יפה – ויש דאגות,
במשפחה שלנו כל כך טוב ויפה אבל יש דאגות…..,”
ישעיהו היה ילד מאד מוכשר ומיוחד. ואהוב מאד על חבריו בכתה. הוא היה מוכשר מאד בכל השטחים. הוא היה הלב של הקבוצה, קבוצת אלומה.
הייתה ידידות מאד יפה בינו לבין נדב פכר. הוא היה יושב איתו שעות לעזור לו במתמטיקה, ונדב שהיה ספורטאי עזר לישעיהו באימוני ספורט. בזמן המחלה גם נדב וגם גדי קורן ובני קבוצה נוספים היו באים להיות ולשחק עם ישעיהו.
ישעיהו כתב שירים מגיל שמונה וחצי ועד מותו. כל שיריו ודברים נוספים שכתב מקובצים בשתי חוברות.
73 שנות חיי במזרע – עבודה ותפקידים:
העבודה ברפת
פני מספרת: “…כדי לציין את חשיבות העבודה ברפת, אני רוצה לספר איך נכנסתי. לא כל אחד קבלו לעבודה ברפת, מפני שהרפת בזמנים שאני באתי היתה משהו הכי מכובד ולא קבלו לשם כל אחד, מפני שהרפת היתה הענף המפרנס בקבוץ. וכמו שאמרה העובדת הוותיקה ביותר, ‘אנחנו המפרנסים…’.
אז אותי לא רצו לקבל כי לא עברתי הכשרה בחו”ל.
אני באתי מגרמניה והחברים החליטו שאני אמשיך את למודי באוניברסיטה להוראה. אבל אני מאד אד התלהבתי מהחיים בקבוץ ומהסביבה והחלטתי שאני מוכרחה לעבוד בענף הכי חלוצי והכי מסובך, כלומר בענף הרפת. היה קושי להתקבל, ואמרו לי שאני מוכרחה לדעת לחלוב (בידיים כמובן).
וכך, לאחר כעשר שעות עבודה במטבח, לשם נשלחתי ע”י “סדור עבודה הלכתי בהתנדבות ללמוד לחלוב. החליבה בידיים נתנה לי המון למשל הקשר עם הפרות (הרי באתי מהעיר הגדולה). למדתי להכיר את הפרות בשמותיהן (לכל פרה היה של שם של אחת מחברות הקבוץ…).
אלא שהחברים לא קבלו אותי בעין יפה. הם דברו בינם לבין עצמם ביידיש, וחשבו שאני לא מבינה, אך אני הבנתי הכל. בסופו של דבר התקבלתי לעבודה ברפת.
היה עלינו לסחוב חבילות קש למרחק של מאה מטר ולא יכולתי לסחוב. בנוסף לכך בחורף היה הכל מלא בוץ מה שהקשה עוד יותר. אני כבר היית אז בקשר עם משה, היינו כבר זוג, והוא היה בא בצהרים לעזור לי לסחוב דברים כבדים. הייתי בת עשרים וארבע, עדיין רווקה, היינו זוג אך לא היינו נשואים.
העבודה הייתה קשה מאד ובגלל זה אף הפלתי פעם אחת.
יצאתי עם הפרות למרעה והרגשתי קרובה וקשורה לארץ ואהבתי את זה מאד, היו לי הרבה חוויות ולמדתי להכיר את הפרות במרעה. איך הן מתנהגות.
ספגתי לתוכי את מראות הסביבה והטבע.
שומר הלילה העיר אותנו לחליבה בבקר, בערך בשעה ארבע. כל המשק היה בבוץ והיו כמה שבילים של אבנים ששם ניתן ללכת בקלות יחסית. קרה שנתקעתי בשלולית בוץ, ולא הייתי מסוגלת להוציא את הרגלים מהבוץ אלא בקושי רב.
את הפרות היותר משובחות, היינו חוזרים וחולבים בשעה תשע בבוקר, ושוב אחרי הצהריים. זה היה די בסדר כל עוד לא היו לנו ילדים.
לא היה הבדל בין עבודת החברות והחברים. גם אנחנו, כמו החברים, הוצאנו זבל במריצות. זו היתה העבודה הקשה ביותר. היה עלינו לדחוף את המריצה דרך החצר הבוצית על גבי לוח שהנחנו על רצפה עם בוץ. ברפת אחת התקינו קרונית שנסעה על פסים, אלא שהיה קשה מאד להעמיס את הזבל אל תוך הקרונית.
עצם החליבה היתה גם כן עבודה קשה. חלבנו בערך 12 פרות שלוש פעמים ביום. בחליבה השלישית לא נחלבו כל הפרות. לא כל הבחורות שהתחילו לעבוד ברפת יכלו לעמוד בקושי.
עד היום יש לי געגועים לרפת לא רק לתקופה הפרטית שלי שהיתה יפה.
אלטמן היה בשבילי הדוגמא. הוא אהב את הפרות והוא אהב גם את בני האדם. וממנו גם אני פיתחתי יחס חם לפרות. הוא גם לא השתתף בכל הרכילות נגדי ורצה תמיד להקל עלי. את החלב היינו צריכים להעביר בכדים כבדים למחלבה. הלכנו בשורה והיה קשה מאד ולא נוח. אלטמן תמיד השתדל לקחת שני כדים לבד כדי שהבחורות יסחבו פחות.
כמה ספורים: 1)לכל פרה היה אופי שלה והנוהג שלה ואנחנו ידענו שהן אוהבות יותר את אלטמן מאשר את שמשון (שמשון היה מאד קשה עם הפרות)
למשל היתה פרה שאם הוא רק עבר לידה היא היתה עוצרת את החלב ואי אפשר היה לחלוב אותה. ואז הוא התחיל להרביץ לה. אלטמן בא ואמר לו: תעזוב את הפרה, אני כבר אחלוב אותה. זוהרה קראו לפרה.
מי היו הרפתנים באותה תקופה? שמשון, אלטמן, נושקה, שרה בלט, רחל המר, ואני רק נכנסתי.
2)יום אחד הלכנו עם הפרות למרעה והיה עוד חצי חושך ואז יצאנו היו רק הכביש לנצרת וחיפה לא היתה הרבה תנועה היה שקט. אני נהניתי כל הזמן והסתכלתי על הנוף. אבל שמשון ישב עם ספר או עיתון והיה קורא. לפתע הופיע זבוב והתישב מתחת לזנב והפרות התחילו לרוץ למרחקים עד גניגר. פתאום ראיתי והתחלתי לצעוק שמשון הסתובב והפרות כבר לא הי. הוא לא התרגש מזה, ואמר הם בטח עומדות באיזה שהוא מקום, ואחר כך יחזרו בחזרה.
3)אחר כך התחילו ללכת למרעה גם אחרי הצהרים ושלחו את הניה ואותי לבד עם כל העדר להרים. שתי בחורות.
המרעה היה על שלף של קש. אבל ימינה היה תירס ירוק, שמאלה היה חיטה ירוקה. ואנחנו לא הצלחנו להרחיק את הפרות משם. אבל אז הופיע הזבוב והפרות התחילו לרוץ הביתה. אז נכון היינו טפשות, הניה ואני. היה יום חם והכביש לא היה כביש היו לנו ראשים מלאי אבק ואנחנו רצות עם הפרות .
כשהגענו רחל המר עם מקל מקבלת את הפרות ואומרת כך: “צווי געלענטנדד” (שתי עצלניות שלחו לי). מאד נפגענו. באתי לחדר, התרחצתי ארזתי את המזוודה ומשה בא מהעבודה, ואמרתי לו: אני נוסעת מפה. ממש הייתי מוכנה לעזוב את הקיבוץ. הייתי מאד נסערת ומשה הרגיע אותי ואמר לי שלא עוזבים על דבר כזה, ואני צריכה להישאר ולהתקדם פה.
יחד עם זאת אני מאד נהניתי מהעבודה למרות שהייתה מאד קשה.
מחסן בגדים (קומונה)
ב 1943 עם לידתו של ישעיהו הפסקתי לעבוד ברפת והתחלתי לעבוד במחסן הבגדים (קומונה). הקומונה הייתה קומונה א’. פעם בשבוע היו החברים זורקים את כל הבגדים לכביסה. הבגדים לא היו מסומנים. כאשר הבגדים הגיעו נקיים מהכביסה, היו מחלקים אותם לחברים לפי החלטת הקומונריות, סתם לפי איך שבא להן.
מכל מיני סיבות החליטו (לא לפני ויכוחים רבים) לעבור לקומונה ב’, שבה חילקו את הבגדים לפי גודל החברים.
ספור ביניים:
אני הבאתי איתי מזוודה מלאה בגדים טובים. כמו שנכנסתי לקיבוץ, מסרתי הכל לקומונה ויותר לא ראיתי את הבגדים האלו. רק מידי פעם הייתי רואה אותם על מישהי אחרת שהיתה צריכה לנסוע העירה ועקב כך זקוקה לבגדים יותר יפים. קרה המקרה שאמא שלי שחייתה בחיפה, ראתה מרחוק אחת השמלות המוכרות לה. ורצה את כל הרחוב, עם הקריאה פני, פני, עד שהתברר שזו מישהי אחרת.
מאוחר יותר הטילו עלי ועל לאה אלטמן להעביר את מחסן א’ למחסן ב’. העבודה הזו בהסתכלות לאחור, הייתה הכרחית ומאד קשה. לאף אחד לא היו בגדים פרטיים ובעלי ערך בחדר המגורים. לבחורות אפילו לא הייתה חצאית היו רק מכנסיים ומעיל מבד של הצבא. עשו קרטוטקה (כרטיסיה) לכל אחד – מה יש לו ומה צריך להוסיף.
למשל עשו רשימה מה צריך להיות לכל בן אדם לדוגמא: שני זוגות מצעים, שתי מגבות, וכו’.
העבודה לא הייתה כל כך נעימה. התבררו לנו הבדלים עצומים בין החברים.
שהצביעו על כך שבעבר הניהול של הקומונה הזאת לא היה לפי הצרכים אלא לפי הנדנוד של החבר, או הסימפטיה של המחסנאית…. למשל אני זוכרת חבר שהיה הפעיל ביותר בקבוץ, קבל כל פעם חולצה חדשה, בזמן שחבר אחר שהיה בגודל שלו, קיבל תמיד את החולצות הישנות שלו.
אני מאד לא אהבתי את העבודה הזו, ובמיוחד לא את ההתעסקות עם ה”קרטוטקה” (כרטיסיה), והויכוחים עם האנשים.
עבדה איתנו בחורה צעירה ונחמדה בשם מרגלית, והיא לקחה על עצמה את
ניהול הכרטיסייה, ואת המשא ומתן עם החברים. היא עשתה עבודה נהדרת. אני מאד אהבתי אותה, אך הרגשתי את עצמי די מיותרת.
ואז פנו אלי לעבוד בחדר האוכל של המוסד. שם הרגשתי טוב מאד. הכנסתי רוח אחרת. היה מצב קשה בגלל הצנע. לדוגמא: היתה עגלת אוכל, (העגלה המפורסמת…) שהיו לה רק שלושה גלגלים. איתה היו מביאים את ארוחת הצהרים מהמטבח שהיה במרחק של כחצי ק”מ לפחות בדרך לא סלולה. לא פעם היתה העגלה מתהפכת, האוכל נשפך, ונאסף מהקרקע! ובאותו היום נאלצו כולם לאכול אוכל עם חצץ…
בחדר האוכל עבדתי עם המטפלות סבינה מרזל (קרן) ונושקה אמרנט.
כמה ספורים מהתקופה:
המורים אכלו ביחד עם התלמידים. חלקם (כשהיו רעבים במיוחד) היו באים בהפסקת עשר, לקחת עוד צלחת דיסה. אבל בגלל הצנע – אסור היה להוסיף ריבה לדיסה. הילדים הקפידו מאד על כלל זה. ראובן קריץ שהיה אז מורה צעיר, היה לוקח צלחת של דיסה ומוסיף ריבה, ומכסה בעוד דייסה. פירחה (שלומי) שהיה לה קצת אופי ייקה, לא יכלה להשלים עם זה והייתה ניגשת ונוזפת בו.
עוד סיפור:
צריך היה לבחור בין חצי ביצה או שמנת. עשו רשימה בהתאם, ולפי זה חלקו את המנות.
בעבודה נשארתי עד שפנו אלי להיות מטפלת בבית הספר היסודי בקבוצת זית. הניה שמש, היתה המורה. עם קבוצת זית המשכתי למוסד, (כתות ז’ עד יב) והייתי מטפלת שלהם עד כיתה ח’. בכתה זו היו עשרים וארבעה ילדים שחציים בני קבוץ וחציים ילדי חוץ. היה לי קושי גדול להתמודד עם הבעיות הרבות שנוצרו. יום העבודה היה ארוך מאד. הילדים עבדו בצהרים בענפים השונים, ואני חיכיתי עד שיחזרו ואז קיבלתי אותם וטפלתי בכל צרכיהם. מחנך הכיתה היה מרדכי בן אשר (מוטקה), הייתה לו גישה חינוכית נכונה אבל היו הרבה בעיות בלמודים. אני נרתמתי לעזור. עזרתי בהכנת שעורי בית במתמטיקה, ובשעורי ערבית הייתי יושבת בכתה, כי היו הרבה בעיות משמעת. כשהייתי בשעור אמנם למדו או לא, אבל לפחות לא התחצפו למורה.
הוראה
נכנסתי לעבוד בהוראה לאחר פניה של צוות ההוראה. נכנסתי ללמד מתמטיקה לאחר קורסי קיץ שלקחתי לרענון כי כבר התרחקתי מאד מהנושא.
מעדני מזרע
לאחר זמן עקב פניה של מנהל מפעל מעדני מזרע, מיכאל ביק, התחלתי לערוך בדיקות מעבדה של מוצרי הבשר של המפעל במעבדת בית הספר. הידע שלי בעבודה במעבדה, היה מתקופת למודי בגרמניה ( לפני כארבעים שנה) שם למדתי כימיה.
בניתי תוכנית בדיקות למוצרים. נעזרתי הרבה בספרים מהתחום. צורת העבודה בהתחלה הייתה כל כך פרימיטיבית שאי אפשר לתאר.
בהמשך, נושא בדיקות המזון התפתח יותר ויותר והמעבדה עברה למפעל עצמו והפכה חלק אינטגרלי מהייצור. אני השתלמתי בעבודה זו ואף קבלתי עזרה על ידי קליטתה של מהנדסת מזון שצורפה אלי כצוות. אהבתי את העבודה הזו וקבלתי המון חיזוקים ועזרה מהצוות שסביבי.
אהבתי מאד את העבודה במעבדה, ושמחתי לעבוד שם.”
זהו סיפורה המרתק של אימנו פני דביר
באהבה גדולה אנו מספרים אותו שיהיה לזיכרון לנו ולילדנו ולנכדינו ונינינו לדורותיהם.
מאיתנו הילדים: רעיה, יעל, ופיני (ובשמו של ישעיהו האהוב)
משפחות: דרייבלט – דביר רהט וצימרמן
