דגן משה 

משה דגן

בן פנחס ומרים טרכטנברג.

נולד ב-י”ב באדר א’ תרע”ט – 12.2.1919 בקייב (אוקראינה).

נפטר ב-כ”ח בניסן תשס”ח – 03.05.2008 במזרע.

עלה מוינה (אוסטריה) ב-3.12.1938 לקב’ זרעין (אשדות יעקב) ב- 1939-43.

הצטרף לקיבוץ מזרע בשנת 1946 והתקבל לחברות, ב-1958.

נשוי למרים לבית טומרקין,

אב לאורי, תמר (תמי) ופנחס (פיני).

סב לארנון, חגי, מיכל, רוני, שרון, שיר, רון,  יובל וגיא ז”ל –

בנם של תמי וגרי שנהרג בתאונה בטיול בסין.

 

 

מתוך דבריו של משה דגן

הסיפור האוסטרי וינאי בשנים 1938-39 פלישת-הגרמנים וביצוע מדיניותם האכזרית במטרה להשפיל, לרושש ולאבד את הקהילה, התהליך שהתרחש בגרמניה במשך 5 שנים, התבצע בוינה למחרת יום-הפלישה. לא ניתן לנו זמן לתכנון, או חשיבה אלא לפעילות מיידית חינוכית והמצאת דרכי-מילוט והצלה.

מה היו הכלים בהם היינו מצוידים?

ההכרה שהמאורעות הם פועל יוצא של המדיניות האנטי-יהודית הקיימת ולנו, לא היה ולא יהיה כל מקום בחברה זאת, את זאת ידענו שנים לפני הפלישה והאמצעים שהגרמנים אחזו בהם, לא באו לנו כהפתעה. הכרתנו הציונית -חלוצית הייתה לנו לעזר, והפלישה רק הגבירה את הפעילות החינוכית. כבר למחרת הפלישה תיכננו דרכי-הצלה והכוונה – בחודשים הראשונים לעליה.

לא תיארנו לעצמנו גודלה של שואת יהודי-אירופה, לא בשיטה ולא בעוצמה – אבל חשוב לדעת, שלנו היה ברור שפעילות אנטישמית תוקפנית אפשרית וודאית.

גורם חשוב הייתה הגישה האידיאליסטית, הציונית חלוצית. העלינו בפניהם את העולם הקסום של גורדון, אנשי-השומר וההתיישבות, ויחד עם האווירה היהודית, עונג-שבת, שירה ריקודים ויכולתם לעמוד בתנאי-החיים הקשים.

הכלים שהיו בידינו נתנו לנו את המסד, את היכולת, האומץ וההסתכנות לרכז נוער צעיר ובוגר במסגרות חינוכיות.

ניהלנו משא ומתן עם הצוררים במסגרות שונות, לפעמים בלי מתת תשלום, ולפעמים עם.  עובדה, העברנו עולים בעליה ב’ בדרכון משותף וברכבת סגורה, בין וינה לפיומי. העברנו נוער להכשרות, שחררנו מועמדים לעליה ממחנה-הריכוז דכאו, ואדגיש לא התייסרנו על כך שעזרנו לפלוני ואילו לאלמוני לא. חברים פעלו במסגרת עליה ב’ כל עוד שהגרמנים היו מעוניינים בכך ולא רק עליה ב’ אלא לכל מקום של הגירה ובריחה אפשרי.

 

את הראיון  עם עמוס סנטהאוז אפשר למצוא בארכיון קיבוץ מזרע

קטעים מתוך ראיון עם העיתונאי עמוס סנטאוז 15.4.1994

משה דגן נולד בשנת 1919 כמשה טרכטנברג, לתעשיין-נייר עשיר מאד בקייב. מצד אבא טרכטנברג, חמישה או שישה דורות אחורה מגיעים לרבי לוי יצחק מברדיצ’ב. מצד האם, רשומים גם כן שורה ארוכה של רבנים וחכמים וגם יצרני-נייר. סביבם סוערות תוצאותיה של המהפכה הרוסית מלחמות מתנהלות על השליטה בענק שניער מעצמו את הצאר ונשאר בלי ראש. אפילו הבריטים, מעורבים עם צבא גדול ותקוות עוד יותר גדולות. אחר-כך מנצחים הבולשביקים, ומצבו של כל תעשיין גם של נייר הופך מקשה לנואש.
הינו משפחה של מיליונרים לפי כל קנה-מידה מספר דגן. משפחה עם להט חסידי אבל גם קרקע מוצקה מתחת לרגלים. ב–1904, בנו אבי ודודי בירושלים את קריית הורנשטין עבור עולים, מתוך הכרה ציונית ברורה. אחר-כך עם כל האירועים והמהפכות לא יכולנו להישאר בקייב. דרך אגב, אומרים שמפעל-הנייר שלנו עוד קיים ועובד שם.

איזה מין בית היה הבית שלכם?

היינו בית דתי אבל מאד פתוח ומאד סובלני. מה שעמד במקום הראשון ומעל לכל היו לימודים, כך היה נהוג אצל הרוסים. שנה אחת הלכתי לבית-ספר יהודי לפני הצהרים ואחרי הצהרים, לישיבה אחר-כך, הלכתי לבית-ספר רגיל וכמובן, גם לישיבה.

בוינה שבין שתי המלחמות פרחה תרבות מיוחדת במינה, מבוססת הרבה מאד הומור יהודי. קברטיסטים נפלאים שנתנו לה ברק ושנינות. דגן הצטרף לצופים היהודים, תנועה המקורבת לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. החלום היה לחיות בקיבוץ, בארץ ישראל, התפקיד מדריך.

יום שישי 13 במרס 1938 האנשלוס. הרינג שטראסה – הרחוב הראשי המקיף את העיר העתיקה שלאורכו ניצבים האופרה, שני המוזיאונים הגדולים, ארמון ההופבורג, בנין-העירייה הבורג-תיאטר מכוסה פרחים עד שאי-אפשר לראות את אבני-הריצוף שלו. משני צדדיו נדחקת מאסה אדירה של אנשים וכולם שואגים כמו מגרון אחד, זיג הייל. באמצע על שטיח-הפרחים מחליקה המרצדס השחורה הפתוחה מתוכה מזדקר במועל-יד הפיהרר. הפיהרר שב הביתה ולא תמצא ברחוב ההוא, באותו יום אפילו אחד שייתן לך הימור של אסימון משופשף שמה שקורה כאן הוא כיבוש בכוח, או אונס של אומה שלמה. לימים, ייבבו האוסטרים שבדיוק זה מה שקרה להם אז. עוד לא הייתה נאנסת שכל-כך נהנתה כמו אוסטריה ב–1938.

עבדנו סביב השעון 24 שעות ביממה, להחזיק את הילדים ולמצוא דרכים לחלץ אותם מוינה. הבהרנו להם שוב ושוב, שילכו הביתה ושישכנעו את ההורים לצאת מוינה כל זמן שאפשר ולא חשוב לאן, העיקר לצאת מהארץ, הגיעו שליחים לעזור לנו אוהוד אבריאל, ואשר בן-נתן, דולפי ברונר, לימים פרופסור ברונר. ניהלו משא ומתן עם מי שאפשר היה כדי להוציא מוינה כמה שיותר יהודים, בעיקר ילדים.

אם מי אפשר היה לנהל אז משא ומתן?

קודם כל עם הנאצים עצמם, ידענו שהם מתכוונים להשמיד את היהודים. הבנו את זה מההתחלה ולא היו לנו שום אשליות, אלא שעם הזמן, ראינו שמפנים יהודים מבתיהם ומרכזים אותם בגטו, ואילו בקינים שלנו לא נוגעים. קינים של 200 ילדים ויותר שמנהלים פעילות ערה ביותר ואף אחד לא נוגע בהם. יותר מזה, אפילו נתנו לנו רישיונות להפעיל אותם.

ניהלו משא ומתן עם אייכמן עצמו, כי אייכמן היה מעוניין בפינוי היהודים, למרות שעקרונית הם נועדו להשמדה. אני לא יודע למה ואיך ואני גם לא כל כך רוצה לדבר על זה.

ניהלת משא ומתן עם אייכמן בן כמה היית אז?

בן  20, ניהלתי משא ומתן איתו לא רק אני, היו הרבה יותר מוכשרים וחריפים ממני שעשו את זה הרבה יותר טוב ואני בשמחה פיניתי להם את הבמה. לא ראיתי בזה משהו יוצא מהכלל וגם היום לא. אבל זה הציל יהודים, שלחנו אותם ברכבות חתומות מוינה לפיומה באיטליה כעולים בלתי-לגאליים ואחר-כך קיבלנו סרטיפיקטים לארבע קבוצות אחת לתל-עדשים, אחת לכפר-יחזקאל, אחת לקריית-ענבים, ואחת לקבוצת שילר.

 

ניהלתי מו”מ עם אייכמן 

כדי להציל כמה שיותר ילדים מקיני התנועות היהודיות בוינה, נאלץ

משה דגן לנהל משא ומתן עם אייכמן, שנים מאוחר יותר ויתרו על עדותו במשפט,

אחרי שאמר: מה אתם רוצים ממני, שאגיד שהוא הציל את ילדים? אז כן, הוא הציל את הילדים האלה מוינה”.

משה דגן – צאצא של רבי לוי יצחק מברדיצ’ב,

העדיף את הדרך הציונית ומאמין עד היום בקיבוץ.

 

סיפורה של מרים דגן על מעשה אופייני למשה – מוזי

על נערה בבית-ספר תיכון עפולה, בו היה משה מנהל.

מוזי תמיד התעניין בילדים מעבר לנושא הלימודי. תמיד שאל על ביתם ומשפחתם. אחת הנערות בבית-הספר סיפרה למוזי שיש לה 7 אחים ומצבם הכלכלי קשה, אין אוכל בבית, ואין מקום להכין שיעורי-בית. מוזי שהיה מוטרד מאד, שיתף את מרים בסיפור ושניהם ביחד החליטו לעשות מעשה. מדי בוקר בבוקרו, הכינה מרים כריכים ופרי בקופסאות ומוזי, היה מביא אותן לבית-הספר. מפאת כבודה ועל-מנת לא לביישה, איפשר לנערה לאכול ולהכין את שיעורי-הבית במקום שקט, הוא פינה את חדר-המנהל למספר שעות כשהוא מתדרך את השוער להכין לה גם שתיה חמה.

הנערה, סיפרה למוזי שזוהי ארוחתה היחידה במשך היום.

כזה הוא האדם…

 

דברי-הערכה למשה דגן

ישיבת-עובדים חגיגית ב”מטלור”

12.9.2001

 

משה, או מוזי כפי שכינינו אותו, הוא מאותם חברים אשר ערכי-הקיבוץ הם נר לרגליהם. כל שנות-עבודתו הרבות הוא השקיע את כל זמנו ויכולותיו בעבודה ובתפקידים ונשא באחריות ללא ליאות. הכל למען הכלל ללא חשבון.

מוזי היה מורה ומחנך. הוא היה בין המייסדים של המוסד החינוכי במזרע. הוא לימד וחינך קבוצות-תלמידים רבות. הוא לימד את מקצועות המדעים המדוייקים – מתמטיקה, פיסיקה, כימיה וחשמל.  הוא הנחיל לתלמידיו ערכים אנושיים ציוניים וקיבוציים. הוא היה ידוע כמורה קפדן וחלק מאיתנו יראו ממנו. אך למדנו שמאחורי התדמית הקשוחה, יש למוזי אהבה גדולה ואיכפתיות רבה לכל תלמיד ולמערכת כולה. “אזייאתים” הוא היה קורא לנו כאשר מעשי-הקונדס הצבריים לא התיישבו לו עם מנהגי-הנימוס הווינאי שחונך עליהם.

מוזי הקים ובנה את המעבדה לפיזיקה וחשמל הראשונה במזרע. הוא אסף ציוד ישן ויחד עם קבוצת-תלמידים מצטיינים בנה והקים את כל מערכות-המעבדה. במעבדה זו, עשינו את הנסיונות הלימודיים שמוזי הכין בעצמו מראש.

מוזי יזם והקים לראשונה את המגמה הטכנולוגית במוסד. במגמה זו למדו תלמידים מעוניינים לימודים תיאורטיים מתקדמים יותר בתחום הטכנולוגי כגון: שרטוט טכני, תורת-המנוע, הרכב והטרקטור, מטלורגיה של מתכות (שמוזי לימד בעצמו) ועוד… מגמה זו חינכה קאדר של בעלי-מקצוע צעירים לתעשיית -המתכת של מזרע לעתיד לבוא.

מוזי יזם את הכיתה המקצועית הראשונה, והקים אותה יחד עם אנשי תעמ”ל: גדעון שדמי ואליהו נחמנוביץ. בכיתה זו, עבדו תלמידי-המוסד הבוגרים ולמדו הלכה למעשה, את מקצועות-המתכת כגון מסגרות, ריתוך, מדידות, עיבוד שבבי, חרטות ועוד…  הכיתה, היתה צמודה למפעל. עובדי-המפעל, הדריכו בה והתלמידים שולבו גם בעבודות-הייצור במפעל. כיתה זו גם היא, תרמה רבות לגיבוש צוות מקצועי לתעשיית-המתכת של מזרע.

לאחר שמיצה את עצמו במוסד החינוכי במזרע, קיבל על עצמו את ניהול בית-הספר התיכון בעפולה. שם הביא לביטוי את הידע והנסיון הרב שלו בחינוך והוראה. בתפקידו זה תרם מוזי רבות לא רק לקידום בית-הספר ותלמידיו, אלא גם להבנה ושיתוף הפעולה בין עפולה לקיבוצי-האיזור. שילוב זה מאפיין את האיזור שלנו גם כיום.

עם סיום תפקיד זה, נבחר מוזי לתפקיד הגזבר של קיבוץ מזרע. בתפקידו זה, ידע ליצור יחסי-עבודה טובים עם כל הגורמים שהיו איתו בקשר. חברי-הקיבוץ ומוסדות חיצוניים. וכך במסירות רבה ועבודה קשה, הצליח לנהל את המערכת הפיננסית של הקיבוץ על מפעליו, וגם לקדם השקעות חיוניות בפרויקטים כלכליים אשר מניבים פירות גם כיום.

לאחר מכן, נבחר מוזי לתפקיד המנכ”ל של קואופרטיב-ההובלות “התבור”.  תפקיד זה ביצע מוזי במשך 11 שנים, בהן קידם את הקואופרטיב רבות. בין השאר, ביצע את המיזוג עם חברת-ההובלות של קיבוץ עין-השופט. בתפקיד זה, התמחה בנושא התחבורה וכיהן כדירקטור בתשלובת “תעבורה”. הוא זכה להערכה רבה מצד ציבור-הנהגים, וקיבוצי-הבעלות של הקואופרטיב.

כשסיים את תפקידו כמנכ”ל “התבור”, היתה לי הזכות לקלוט אותו לעבודה ב”מטלור” בתור גזבר לשעבר, מוזי קיבל על עצמו את הטיפול בכל כספי הסיוע הממשלתי לתעשייה.

בתפקידו זה הוא הצליח ליצור יחסי-עבודה מצויינים עם נציגי המשרדים שעבד מולם והשיג למפעל כספי- סיוע רבים.

במקביל לעבודתו במפעל, מוזי גם קיבל על עצמו את ריכוז העבודה בקיבוץ, תפקיד חברתי ומשקי קשה ומסובך, ועשה אותו בהצלחה מספר שנים.

 

                                                                                    כתב: מיכה אמסטר.

 

דברים לזכרו של משה דגן

משה דגן, זכרו לברכה.

מיד אחרי הצטרפותי למזרע, לפני קרוב לשישים ושתיים שנים, הוצבתי במסגריה.

הייתי אז זמן קצר אחרי הסיום של בית-הספר המקצועי בחיפה.

מלאכת עבודת-היד, עדיין היתה טרייה איתי.

מהסיבה הזו, כאשר משה בא לאהרון מינצר, מנהל-המסגריה והציע לו לבנות מכשירים למעבדת הפיזיקה במוסד, הוטלה המשימה עלי.

זה היה הקשר הראשון שלי למשה. אז למדתי להכירו.

עניין ייצור מכשירים למעבדה, היה יוזמה של משה. היוזמה היתה אחד מהמאפיינים שלו. עבדנו בשיתוף-פעולה. משה הגדיר את המשימות ואני, ביצעתי.

ההמשך ליוזמה זו, היתה עוד יוזמה של משה. משה אמר: מה שטוב למוסד שלנו, מתאים גם לכל בית-ספר.

הוא רצה לעשות מהדבר עסק, או יזמות, כפי שזה נקרא היום.

 

בדיוק באותם ימים, עברה המסגריה ממקומה הישן, למבנה החדש בדרום-הקיבוץ. היוזמה של משה הביאה להקמת מחלקה בתוך המסגריה.

אני עסקתי בייצור המכשירים עם יעקב לוי, ובאריזת המוצרים למשלוח, עבד חבר מבוגר, דוב.

נתנו שם למפעל הקטן: “מכלל”, שהן ראשי-התיבות של המילים: מכשירים, כלים, ללימוד, להוראה.

מספר ערכות לנסיונות בתחום לימוד-הפיזיקה נמכרו לבתי-ספר שונים.

אינני זוכר כמה זמן שרד המפעלון ומדוע הפסיק לפעול.

בשבילי הוא תזכורת לפעילות ויוזמה שכל כך איפיינו את את משה בכל מה שעשה: מורה ומחנך במוסד החינוכי במזרע, ניהול בית-הספר התיכון בעפולה, ניהול קואופרטיב ההובלות “התבור”, במשך שנים ארוכות ואחר-כך הגזבר של הקיבוץ ומנהל-הכספים ב”מטלור”. ולבסוף, רכז-העבודה בקיבוץ מזרע. (לפני מש”א).

לפני שנים ספורות, ראיינתי אותו במשך שעות ארוכות, צילמתי והקלטתי אותו מספר את סיפור קורות-חייו, מימי ילדותו באירופה, ימי-הראשית בארץ וימי חברותו במזרע.  סיפור ארוך ומרתק.

 

                        משה, איש רב-פעלים, נאמן-הדרך, כך אזכור אותו.

 

                         – גדעון שדמי -.     שבת – 03.05.2008.

 

יהי זכרו ברוך.

 

 

משה מברך את נכדו עם סיום שלב ראשון בשירותו בצה”ל.

 

לחגי היקר, תקוות ואיחולים להצלחה בדרך שבה בחרת בשירותך בצה”ל !

מספר מחשבות והרהורים מאד אישיים.

חגי, אני כאדם שבא מהגולה, מסביבה משפילה יהודים, שלא נתנה ליהודי כל תקווה לעצמאות והרגשת-בטחון, מהרהר…

רק אנשים שפיתחו הכרה עצמית ושקלו באופן נכון את סביבתם וחוסר-התקווה של יהודי להשרד בתנאי-הגולה, פנו לציונות ולהגשמה עצמית.  ביקשתי במידת האפשר להיות “אדון” לגורלי ולא להיות נגרר בעל-כרחי לדרך ללא השראה.

עבורי – הגשמה עצמית בכל המובנים היתה ועודנה – צו עליון !

ועדיין, עוברים בי רטט וגאווה, כאשר מונף דגל-המדינה בארץ ובריבונות שלנו – וכך, גם היה כאשר הוענקה לארנון דרגתו – ראיתי בכך במידה רבה הגשמה עצמית – וחלום שנהפך למציאות.

 

                                            היה ברוך !  

                               סבתא מרים וסבא משה דגן.

 

 

הספד לנכדנו גיא

להספיד נכד – מכת-גורל למשפחה שלא רק חיה את שרשרת-הדורות, אלא מנסה להציל את רצף-המשפחה הדורית.

כה רבים האסונות שרדפו אותנו, דור אחר דור, אבדן, גירוש לחיים אכזריים, אבדן  בני-המשפחה, ובכל זאת קמה משפחה בארץ, ועכשיו אנו עומדים לפני אבדן שרק הגורל העיוור אחראי לו, ואין נחמה.

גיא עבר את כל שלבי ההתפתחות מהגיל הצעיר בהצטיינות מודגשת וכבר כילד רך בלט בכשרונותיו.

היום אנו עומדים ומבכים את האבדן, במקום שאין הגיון לגורל ולמהלך-החיים. הרי המסלול היה צריך להיות הפוך.

היכן סבים וסבתות קוברים את נכדם ?   הרי זה כמעט לא אנושי.

לא הוכינו מספיק ? לא בכינו על היעלמות הורינו ? וכי לא ידענו קבר מהו ?

חשבנו שמנת-גורלנו המר והבלתי אנושי הסתיימה, אבל לא כך.

גם היום אנו עומדים ומבכים נעורים ותקוות, ולנו קושי זה – רצף של הרגשות אי-הצדק של הגורל שאינו נמדד ואין לו גם קנה-מידה להבנה.

יש רק לקוות שתמונת-אישיותו תהיה תמיד לפנינו ונוכל לנצור את נשמתו ברקמת-חיינו ביום חול, חג ואבל. וזאת תהיה אבן-הזכרון שתאפשר את המשך החיים בצל האובדן – וכך נזכור אותו –  והזכרון יהיה הנחמה.

 

                                   הסבים מרים ומשה.

 

                                                    לא חסכנו דמעה

                                                      עצבות וצער,

                                                       איתם נחיה

                                                 כיסוד לזכירה ולהוויה.

                                               יתגדל ויתקדש שמו וזכרו.

מזרע – 29.7.2005

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן