גניה דובינר

בת פסח ופייגה .

נולדה ב-א’ בשבט תרס”ז – 16.01.1907 בזגירג’ (פולין).

נפטרה ב-ה’ בחשון תשמ”ו – 20.10.1985 במזרע.

עלתה ארצה בשנת 1933.

נשואה למשה דובינר.

אמא לנועה, יואש ודבורה.

סבתא לעומר, רונית, זיו ניב, ירון, אייל, גילה ז”ל, הדס, אילן, רון, דן, טלי וגל.

גניה נולדה בבית שומר-מסורת של חסידי-גור בעיר זגירג’ שבפולין. בגיל הילדות, התייתמה מאביה והמשפחה נאלצה מאז להיאבק קשות על קיומה.

הצטרפותה של גניה לתנועת-הנוער השפיעה וקידמה אותה בהתפתחותה. בעצת-התנועה למדה את מקצוע התפירה. עם התבגרותה הצטרפה לקבוצת חלוצי-הקן ובראשית 1933, עלתה ארצה.

צעדיה הראשונים במציאות החדשה היא עושה בקיבוץ עין-המפרץ. ממנו, כעבור זמן לא רב, היא מגיעה למזרע במסגרת ההסדרים הנהוגים אז בהחלפת ימי-העבודה.

קיבוץ מזרע זקוק היה בימים ההם לתופרת. גניה החלה “להלביש” את החברות וכך, היא קושרת לכאן את חייה לעתיד.

יחד עם משה, מקימה גניה את קינה המשפחתי והיא מתמידה ונבחנת בכל שלבי-הקליטה למציאותה החדשה ולחברות בקיבוץ. היא נודדת עם היוגבים היוצאים למחנות הרחוקים לעבודות-החקלאיות העונתיות. כך, רוכשת גניה גם מיומנות ומתמחה במלאכת-הבישול.

כל שנות חייה בקיבוץ, מאפיינת את גניה ערנותה, חריצותה ושיתופה החיוני במתרחש בחברה ובקיבוץ. היא מעורבת במהלך-העניינים בחצר-הקיבוץ. היא סדרנית-העבודה, מחסנאית, חברה בוועדת-חברים, ועדת-הבריאות, וועדת-קשר ועוד. היא מתמידה בחוגים הלימודיים לידיעת-הארץ. משתתפת נאמנה בסיורים הקשורים בהכרת המולדת. חרף גילה המתקדם וסיבלות הגוף היא גוברת על הקשיים ונהנית  מהצוותא והמרעננת את רוחה ומוסיפה ענין לחייה.

החל משנת 1956, אחרי 25 שנות-עבודה במתפרה, נקראת גניה לעוד 8 שנים, להצטרף לצוות המוביל במטבח הקיבוץ. אך בעשרים השנים האחרונות לחייה היא חוזרת ומחדש הופכת את ידיעותיה במקצוע התפירה למלאכת-מחשבת בהתקנת מחלצות בכל הסגנונות, שמה יוצא למרחוק כמותג “סלון-גניה” שהיה לשם דבר! תוכן-חייה של גניה מלא ענין. יחד עם משה היא מטפחת משפחה לתפארת. סביבה משפחות ילדיה, נכדים, כשהיא אם-המשפחה, מוסיפה לשאת בנאמנות בחובות המשפחה ומתמידה עד יומה האחרון במלאכת-הקודש בבית-הביגוד של הקיבוץ עד שלפתע, נקטפת בהרף-עין מבין כל האהוב עליה בדום ליבה.

יהי זכרה ברוך.