booked.net

וולקנפלד אליעזר 

אליעזר (לייזר) וולקנפלד

נולד ב-כ”ה בטבת תרפ”ז – 30.12.1926 בקופקי (פולין).

נפטר ב-ח’ בטבת תשע”א – 15.12.2010 במזרע.

אח לשושנה, חנצ’ה וציפורה.

נשוי לאביטל לבית שפירא.

אב לשמואל, דליה ורון.

סב ל-11 נכדים.

רב-סב ל-10 נינים.

 

אליעזר ווֹלְקֶנְפֶלְד

אליעזר נולד בפולין, בכפר קטן בשם קופקי. אליעזר אח בכור לשלוש אחיות:

שושנה, חנצ’ה וציפורה.

משפחתו התפרנסה ממסחר.

בכפר קופקי לא היה בית ספר יהודי וילדי היהודים למדו בבית ספר פולני, אחרי הצהריים למדו ב”חיידר”.

משפחתו לא הייתה עשירה, אבל גם לא היו עניים ולא רעבו ללחם. היו להם חיים טובים עד-1 בספטמבר 1939. פרוץ מלחמת העולם השנייה.

אבא של אליעזר, נפטר כמה חודשים לפני המלחמה.

אחותו חנצ’ה, הייתה אצל הסבים בכפר אחר, לבית שלו נכנסו חיילים גרמנים ובאיומי רובים עם כידונים גירשו את משפחתו מביתם, אליעזר, ילד בן 12 וחצי, עם אמא ושתי אחיות קטנות יצאו מהבית, ללא ציוד ובלי כסף והם התחילו במסע ההישרדות.

אחותו הקטנה ,ציפורה היתה בת שנתיים וכל הדרך לקחו אותה על הידיים, ימים ולילות הלכו ברגל. יחד איתם צעדו מאות משפחות של פליטים יהודים , שגם הם גורשו מבתיהם. מידי פעם, טסו מעליהם המטוסים של הגרמנים וירו על השיירה, כולם קפצו לצידי הדרך וניסו להסתתר מהכדורים.

הפליטים השאירו בית ורכוש והאויב רודף אחריהם ויורה עליהם מהשמים.

לאחר מספר ימים, הגיעו רעבים ועייפים לעיר לובצ’וב שהייתה בשליטת הרוסים.

אליעזר מצא עבודה במאפיה וכך, לפחות היה להם קצת לחם.

לאחר כמה חודשים בלובצ’וב, החליטו הרוסים להעביר את הפליטים לסיביר. מיד כשהגיעו לסיביר, אליעזר ואמא שלו התחילו לעבוד ביער, מי שעבד קיבל 1 ק”ג לחם ליום, מי שלא עבד קיבל 400 גרם לחם. וזה היה כל האוכל שקיבלו. כל היום עבדו קשה והיו רעבים מאוד. בסיביר, היו בתנאי מחנה מעצר ולא הייתה כל אפשרות לצאת משם ללא אישור הרוסים.

לאחר כשנתיים, השתחררו ממחנה המעצר והגיעו ברכבת לסמרקנד, באזור אוזבקיסטן. כל הפליטים ברוסיה סבלו מרעב קשה. בסמרקנד הוקמו בתי-יתומים לילדי הנוצרים הפולנים. בבתי-היתומים הילדים קבלו כמה פרוסות לחם וקצת תפוחי-אדמה. גם שתי האחיות של אליעזר, שושנה וציפורה, התקבלו לבית-יתומים בסמרקנד.

אליעזר עבד עם חייל רוסי, ובזכות אותו חייל, הוא נכנס לרכבת שהביאה את הילדים מבתי-היתומים לבקו, על חוף הים הכספי. מבקו עברו כל הילדים לפרס.

בשנת 1942, הגיעו אליעזר ואחותו שושנה לפרס-איראן. בפרס, הגיעו למחנה-הילדים בטהרן. לטהרן הגיעו מדריכים מארץ ישראל, ובעזרתה הרבה של גברת ציפורה שרת, ארגנו את העלייה לארץ ישראל. בינואר 1943, יצאו הילדים מטהרן באנייה צבאית אנגלית, בדרכם לארץ ישראל. המסע לארץ נמשך כחודשיים ובתאריך 18.2.1943, הגיעו לארץ 719 ילדי טהרן.

אליעזר הגיע לחברת נוער במשמר-העמק. לאחר כחצי שנה בחברת-הנוער, רצה להתגייס לבריגדה היהודית ולהילחם נגד הצבא הגרמני.

בתאריך 6.10.1944 בהיותו נער בן 17 וחצי, התגייס לצבא הבריטי, לבריגדה היהודית.

לאחר גמר המלחמה הגיע לברלין, ובמדי הצבא הבריטי עם סמל הבריגדה היהודית על הכתף, סגר מעגל-חיים שהתחיל עם הגירוש מביתו בפולין ונסגר עם הובלת שבויים גרמנים בגרמניה.

בתאריך 30.9.1946, השתחרר מהצבא הבריטי וחזר לארץ.

למזרע הגיע בסוף שנת 1946 והצטרף לשכבת גרעין עין-גדי.

אליעזר השתתף בכל מלחמות ישראל, החל ממלחמת השחרור ועד מלחמת יום כיפור, בקיבוץ מזרע עבר בהרבה מקומות עבודה. החל מבניין אח”כ כמה שנים בלול, היה נהג בחברת המשאיות “התבור” היה נהגו של מאיר יערי, ואח”כ עבד במוסך לתיקון מכונות.

בשנת 1974, קיבל התקף-לב קשה ועבר לעבוד בחשמליה. כאשר הגיע לגיל 80, הפסיק לעבוד והפך לפנסיונר במשרה מלאה.

אני זכיתי להכיר את אליעזר רק משנת 1948.

התחתנו בשנת 1949 בתל-עדשים, שם ערך הרב את טקס החופה, אליעזר שבר את הכוס ובזה נגמר כל טקס החתונה.

אנחנו גרנו בצריף קטן, ובערב באו כמה חברים לברך אותנו לרגל הנישואים, היה צנוע מאוד, אבל עליז ושמח. נולדו לנו 3 ילדים: שמואל דליה ורון.

המשפחה גדלה והתרחבה וכיום, יש לנו 11 נכדים, ו-10 נינים. אליעזר, היה איש משפחה חם ואוהב. הוא שמח לכל פגישה משפחתית ואיחל לכולם חיים טובים.

בשנת 2002, נסענו למסע שורשים בפולין. הגענו לכפר קופקי ועמדנו ע”י הבית בו גדל, עד שהגרמנים גירשו אותו מביתו. אליעזר, מאוד התרגש לחזור 60 שנה אחורה ולהיזכר בימי ילדותו.

אליעזר היה צלם חובב. הוא אהב לצלם בעיקר נוף, טבע ופרחים וכמובן את הילדים והמשפחה.

במשך שנים רבות אליעזר סבל מבעיות קשות בליבו ובליל 15.12.2010 עצם את עיניו ולא התעורר יותר.

יהי זכרו עימנו לעד.

 אביטל.

 

 אבא, סבא אליעזר

כמו עץ גדול חזק ותמיר

שורשים עמוקים שחודרים אדמה וקיר

איש גדול ועיקש

איש שעבר תופת ואש

בידיים לקחת וברחת עם משפחתך

אחריות עצומה הייתה מונחת על כתפיך

בסה”כ רק ילד קטן

נלחמת מול השטן

מחנות סיביר, איראן

ברכבת הגעת עם ילדי טהרן ,

במדי הבריגדה ובדש המעיל

תפור סמל של דגל ישראל

נלחמת פנים אל מול פנים

מול הגרמנים האכזריים

ובשלב השני של החיים

התחלת בחיים חדשים

משפחה, קיבוץ ילדים.

תיקון מכונות וברגים ,

האיש הכי חזק בישוב

עם הבלורית המתנפנפת והגוף החטוב ,

היית אדם עקשן

תמיד נלחמת בברור ובמובן .

היו לך מטבעות לשון

כמו “הצעירים המשיגנע האלה” או “לך לישון”

רצית קיבוץ עם משכורות

לא רצית את כל השותפויות

וכבר לפני שנים ידעת לאן אנו צועדים .

סבלת בימים האחרונים

נשפת נשימות שמחפשות חיים

היום איש, אבא, סבא יקר

תחת האדמה נקבר.

                                                                                                                                     מכולנו באהבה.

 רון פלד – 15.12.2010

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן