booked.net

זהבי אורי 

אורי זהבי

נולד ב-ט’ בסיון תש”ה – 21.5.1945 במושבה יקנעם.

נפטר ב- ה’ באדר תשע”ג – 15.2.2013 במזרע.

הגיע למזרע בשנת 1966.

נשוי לאסנת לבית אשל.

היה בשנת שירות בקיבוץ מצר ב-1968.

אב ללילך, רענן, מעין וניצן.

סב לזהר, כרמל, שון, יובל, זיו, עמית, ירדן ועומר.

 

דברי הבנים:

אחת המחשבות המנחמות שמלוות אותנו, הילדים, בימים האחרונים היא שלאבא היו בסך-הכל חיים מאד טובים ומלאים, אישה אוהבת ו-4 ילדים בריאים, 8 נכדים יפים. הוא זכה לבנות את בית-חלומותיו והיו לו חיי-קהילה עשירים וחברים נאמנים. כשאנחנו חושבים על אבא אנחנו חושבים על הדברים  הקטנים שהוא אהב, שאפיינו אותו וליוו את חיינו:

*  החיוך שמסתתר מתחת לשפם.

*  לבשל אוכל בכמות שמספיקה לגדוד ואז להתפלא שנשאר.

*  לשבת בפרלמנט כל בוקר ולדון במשך שעות איפה העגבניות הכי זולות.

*  לשאול את מעין במשך 30 שנה – מה את לא אוהבת בצל!? (התשובה היא – לא),

*  להוסיף יותר מדי פלפל לתבשיל ולהתפלא שהמשפחה הפולנית שלו לא אוכלת.

*  להגניב לאסנת כלבה, למרות היא שונאת כלבים, ואז לצאת למילואים כל פעם שהיא ממליטה.

*  לצעוק, ואז להגיד שהוא “רק מדבר בקול רם, כי הוא לא שומע”.

*  לראות חדשות בשעה 5 ו-6 ובשמונה עדין להשתיק את כולנו כי “יש חדשות”.

*  להשוויץ בנכדים אבל להשתבץ מהרעש והבלגן שהם עושים.

*  לקטר שרענן לא מגיע מספיק לבקר, אבל תמיד להתגאות בבן “המהנדס”.

*  להכין צ’ולנט רק אם יורד גשם בחוץ.

*  אמנות, גיאוגרפיה, טיולים בחו”ל. צילום, גינון, ספר-מתכונים ויותר מהכל, להסתיר לב גדול        ורך מתחת לחזות קיבוצניקית מחוספסת.

 

אורי שלי

נהגתי להבטיח לך שאכעס אם תעיז ללכת לפני, ועכשיו אני עצובה וכואבת.

נולדת בכפר יפה, עזבת אותו ובאת אלי, לקיבוץ. לא היה קל לעבור ממושבה לקיבוץ, עברנו יחד קשיים רבים , אך האהבה גברה על הכל.

אם לידת בתנו הבכורה עברנו אופוריה. היית קופץ אליה באמצע היום, עבדת אז ברפת, אהבת את הטיולים המשפחתיים עם הילדים. אתה ואני היינו בחו”ל הרבה פעמים, אך תמיד המשכנו לעשות תוכניות לטיול הבא ולחלום.

אהבת ליצור, לבנות, לעבוד עם הידיים, לעזור לאנשים שצריכים עזרה. שנים חלמנו על גינה, חיכינו להגיע לבית-קבע, ואז לא הפסקת לשתול עצים ולהשקות פרחים. כששאלו אותך איך הפרחים כל כך יפים, אמרת שאתה שר להם.

זה עדיין בלתי נתפס, מוקדם מדי, אנחנו עוד צעירים ובמונחים של היום. המון תוכניות וחלומות היו לנו והכל קרה כל כך פתאום ומהר. אתה היית הראשן שידע, אני הדחקתי וקיוותי.

אוהבת אותך אסנת.

 

אורי –  כתב דודי רבין:

פרלמנט פת-השחרית שלנו חטף עוד מכה, בדיוק כשחשבנו שהכל מסתדר ונרגע . למרות שכמה דמויות חדשות הצטרפו, קשה להתגבר על התחושה שכבר לא מספיק “צפוף”… עכשיו, גם אתה הלכת ואין כבר ייצוג ל”בני-המושבים” וגם לבנות ובני-הקיבוץ כבר אין אותו גב ציבורי מול “העוזבים”.

נכון, דאגותינו ואבלנו הם רק של חברים המזדמנים כל יום לארוחה, אבל אחרי שנים רבות וארוכות כל-כך, גם אנחנו סוג של משפחה. וכמאמר השיר, גם “אם אחד מאתנו, הולך מעמנו, משהו מת בנו. כי כולנו רקמה אנושית אחת חיה”. הרקמה האנושית שלנו…

 

רק הרוח בוכה – תרצה בר גל – שער הגולן:

הרוח בוכה והומה המיתר,

צליל סיום אחרון שנותר.

וללב הכואב נחמה אין –

היא לא תוסיף את שירת החיים לנגן.

לא סב יספר לו לנכד הקט,

רק הרוח תלחש מנגינות לו בלאט,

תספר על אדם ועל אב,

שהיה לו עולם מלא ונאהב.

איך זה ידע לעשות וליצור,

איך קצרה ידינו מתת לו מזור?

נותרנו שותקים ואין תשובה,

רק הרוח תפרוט נעימה עצובה.

רק הרוח תפרוט על מיתר,

צליל סיום אחרון שנותר.

 

יהי זכרו ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן