booked.net

יעל פיינמסר

יעל פיינמסר
20/08/2020 – 07/01/1928

יעל בתם של שולמית ואביגדור בלפר

נולדה בתאריך 07.01.1928

נפטרה בתאריך 20.08.2020

למדה במוסד החינוכי משמר-העמק בקבוצת עופר

נישאה לאליהו ויחד הביאו ששה ילדים

הגר, מיכל, אבי, נעמה, ענת ורחל

סבתא לתשע-עשרה נכדים ונכדות, סבתא רבה לארבע עשרה נינים ונינות

 

יעל  פיינמסר לבית בלפר מספרת

נולדתי בתל אביב  ב – 7  בינואר  1928  לשולמית ואביגדור בלפר.

אבא נולד בפולין, בשנת 1920 אבא עלה ארצה בקבוצת קינמון והוא בן שבע-עשרה בלבד. קבוצת קינמון הצטרפה לקבוצת צריפין שלימים היו לחברי קיבוץ מזרע.

אימא נולדה בפולין וגדלה בגרמניה עלתה לבד בשנת 1923 והגיעה לתל-עדשים.

במזרע היה שמח, אמא היתה מגיעה בערבים לבלות במזרע. יום אחד שושנה וייסברג-רמון הייתה צריכה ללדת את אורי, אז הציעו לה לבוא למזרע ולהחליף את שושנה במטבח. היא קיבלה את ההצעה והגיעה למזרע, במזרע היא הכירה את אבא. יחד הם עזבו את הקיבוץ וחיו בתל אביב.

אני נולדתי בתל אביב בבית חולים שמול ביתו של ביאליק (כיום נשאר במקום רק השלט של בית החולים).

אבא עבד במחצבה ליד עתלית. ואחרי שנולדתי עברנו לעתלית כדי להתקרב למקום עבודתו.

כשהייתי בת שלוש אירע אסון נורא. אבא נהרג בתאונת עבודה במחצבה.

אחרי האסון חברים ממזרע התנדבו לעזור לאמא, והציעו לקחת אותי אליהם עד שהיא תסתדר. אני זוכרת ששלמה לנדקוטץ’ (רכב) בא לקחת אותי. נסענו באיזו משאית גדולה, ובדרך הוא סיפר לי שאני עוברת לגור במזרע, ואני, ילדה בת שלוש, כל כך נבהלתי שכמעט קפצתי לו מהידיים…

כשהגעתי למזרע בדיוק חגגו לי יום הולדת שלוש. לא נקלטתי לתוך משפחה, ילדה בת שלוש לבד בקיבוץ. זה היה נורא. אני לא זוכרת כלום מאותה תקופה, אני יודעת שהגננות היו דורקה ותמה. אני מניחה שהזמינו אותי לבתי החברים, אבל כנראה שהיה לי כל כך קשה שמחקתי את התקופה הזאת מזיכרוני. אני זוכרת רק שמאוד קינאתי בילדים שיש להם הורים, לא משום שהיה להם בית, אלא רק משום שיש להם הורים – מה שלי היה כל כך חסר. למעשה אז עוד לא היו להורים חדרים משלהם. היו רק אוהלים ואולי צריפים. הילדים היו נשארים יחד גם בשעות אחר הצהריים. ההורים עבדו עד מאוחר, כך שהייתי יחד עם כולם. תמה, המטפלת, גרה  אז בצריף שניצב על חביות והשקיף על כל החצר של מזרע – קראו לו צ’רלי צ’פלין – תמה הייתה צופה בנו ממרומי הצ’פלין וכך ראתה כל מה שעשינו.

בערב ההורים היו באים לבית הילדים להשכיב את הילדים, ואני הייתי הולכת לישון לבדי. ההורים תמיד התפלאו איך אני מקפלת ומסדרת את הבגדים שלי כל כך יפה בעצמי.

אימא  הייתה באה לביקורים לעתים רחוקות מאוד. כשהגיע זמנה לנסוע, הפרידות ממנה היו קשות מאוד. הייתי עושה לה “קונצרטים”, אני זוכרת שהחזיקו בי בכוח כדי שלא ארוץ אחריה.

כבר אז נשבעתי לעצמי שכשתהיה לי משפחה, לעולם לא אמסור את הילדים שלי גם אם אמות מרעב! זיכרונות הילדות הקשים הללו השפיעו על כל חיי. הייתי  ילדה מאד עצובה.

בהיותי בת חמש אימצו אותי מנחם ודג’ומה שפירא הוריה של אביטל, ואני אסירת תודה להם עד היום על כל מה שעשו למעני. הם פתחו את ביתם וליבם וטיפלו בי במסירות.

כשהייתי בערך בת שבע אימא עברה לגור בקרית חיים. ההורים של יולק פכר גרו בבית שלה, היא השכירה להם חדר. כשיולק וסימה נסעו לבקר את ההורים הם היו לוקחים אותי אִתם. אז היו נוסעים במשאית שהייתה חצי אוטו נוסעים וחצי אוטו משא. משה דובינר היה הנהג. אני כמובן ישבתי מלפנים ליד הנהג על הברכיים של סימה. זאת הייתה תקופת המאורעות. ערבים היו מניחים מוקשים בדרך הפייפליין – שם עבר צינור הנפט (הדרך  שעוברת בין בי”ס עמקים תבור לשכונת העמקים).

פעם, לאחר נסיעה קצרה עלינו על מוקש בדיוק בגלגל שמעליו אני ישבתי. האנשים שהיו מאחור, נפצעו מרסיסים. אחר-כך עברנו ליד קיבוץ שריד, שם ירו עלינו מהחורשה שמול שריד.

  • בגיל  שמונה עברנו למוסד החינוכי במשמר העמק.

במשמר העמק התגוררנו במוסד החינוכי. היינו במוסד 24 שעות ביממה בלי כל קשר למשפחה. לי זו דווקא הייתה הקלה, כי הייתי כמו כולם, ללא משפחה.

פעם בשלושה חודשים היינו באים לבקר במזרע.

אחרי סיום הלימודים במשמר העמק הקבוצה שלנו הלכה לשנה לקיבוץ עין שמר. זאת הייתה מעין שנת הכשרה.

כשחזרתי למזרע אליהו השתחרר מהפלמ”ח, ואז התחיל להתהדק הקשר בינינו.

כאשר הקשר ביני ובין אליהו נעשה משמעותי, ומצאתי משפחה חדשה בקיבוץ, התרחקתי קצת מדג’ומה ומנחם. עד היום אני מצטערת על כך שלא שמרתי על הקשר איתם.

במזרע שאלו אותי איפה אני רוצה לעבוד, ביקשתי לעבוד עם ילדים. מאז עבדתי עם ילדים שנים רבות.

בתחילה עבדתי עם לודקה אמסטר. היו לה שיטות חינוך של יאנוש קורצ’אק, היה עלַי להתאים את עצמי ולפעול לפי ההנחיות שלה. היא למדה ואני הייתי רק נערה בת 19 .

היו דברים שלא הייתי שלמה איתם למשל, להכריח את הילדים לגמור את כל האוכל בצלחת, אף על פי שהייתה לי התנגדות לזה, לא יכולתי לפעול אחרת. התחלתי לעבוד עם ילדי קבוצת “אלומה”: יהודית שלומי, אסף נצר, גדי קורן, ועד היום הם זוכרים לי את זה. דווקא לאסף יש זיכרונות טובים ממני כי הייתי מביאה לו גזר תינוקות שהוא מאד אהב.

אני זוכרת שפרחה הייתה מבקשת: “יעל, תרחמי על יהודית, תעזבי אותה,” אבל אחר-כך הייתי מקבלת מנה מלודקה.

“איך זה שהם לא גמרו את כל האוכל?”  אני זוכרת את זה היטב, ועד היום כשאני נזכרת בזה, אני רוצה להיכנס לאדמה מרוב בושה על כך שכך נהגתי.

אחר-כך הכריחו את הבת שלי לאכול. יום אחד באה אלַי צביה אלון ואמרה לי: “יעל, לכי להציל את הבת שלך, היא יושבת עם הדייסה מהבוקר, בארוחת הצהריים היו מביאים לה שוב את הדייסה שלא גמרה בבוקר וכך גם בערב.

חייקה ופיינמסר קיבלו אותי יפה. הם  הכירו אותי, והכירו גם את אמי מהימים שהיא חיה במזרע, כך שעד מהרה הייתי כבת משפחה.

כשסיפרנו להם שהחלטנו להתחתן, פיינמסר אמר לאליהו: “יעל תהיה לך אשה מאוד טובה”.

עם כיבוש באר שבע הם נסעו לחגיגות לבקר את אליהו, אז עוד לא היינו נשואים, הם הזמינו אותי לבוא איתם לראות את אליהו.

התחתנו בשנת 1948 כשאליהו היה עוד בצבא. הייתי אז בת  עשרים ואחת.

מסיבת החתונה שלנו הייתה הפעם ראשונה שהביאו את הרב למזרע. לפיינמסר הייתה אימא מבוגרת ולא רצו לסחוב אותה לתל-עדשים או לבלפוריה, לכן החליטו להביא את הרב למזרע. אז חיתנו שלושה זוגות יחד. העמידו את החופה על יד חדר הקריאה – היום הספריה.  אחר-כך עשו מסיבה גדולה בחדר האוכל (היום אולם הספורט באיזור בית הילדים). אליהו היה הבן הראשון של הקיבוץ, והשמחה הייתה גדולה.

אחרי החתונה אליהו חזר לצבא ואני נסעתי למזרע.

באוקטובר 1949 בדיוק אחרי כיבוש אילת הגר נולדה. אליהו עוד היה בצבא. לא היה לנו שם מוכן, לא ייחסנו לזה חשיבות רבה כל-כך. אסא הציע לנו את השם הגר ואנחנו הסכמנו. בינואר 1951 נולדה מיכל.

בסוף ההיריון עם מיכל היה תורי לרחוץ את הכלים של ארוחת הערב בחדר האוכל הישן,

מ-16:00 עד 21:00 , כשהרגשתי שאני עומדת ללדת, אליהו לא היה בבית. ביקשתי מצילה, שהייתה מאומצת אצל חייקה, שתחליף אותי במטבח, ונסעתי ללדת.                        בזמנים ההם לא היה עם מי לדבר – הייתי בתורנות עד יום הלידה. גם כשכבר היו לי  שתי בנות הייתי חייבת בתורנויות מטבח אחר הצהריים, וכששאלתי מה אעשה עם הבנות אמרו לי במילים אלה: “הגר תלך לחייקה, ומיכל התינוקת, תישאר בלול בחוץ…”  אלה היו הפתרונות שנתנו לנו אז, וזה נקרא שהלכו לקראתנו.

אח… אלו היו ימים קשים…

כשנולד הבן, אליהו אמר לי בבית החולים: “יעל, אנחנו קוראים לו אביגדור, על שם אביך. אימא שלך אמנם לא ביקשה, אבל היא בטח רוצה מאוד.”

“טוב,” אמרתי, “שיהיה אביגדור.”

כששאלו את הבנות איך קוראים לאח, הן ענו: “עכשיו כשהוא קטן יקראו לו אבי, כשיגדל יקראו לו אביגדור.”

נעמה נולדה בשנת 1959 עשר שנים אחרי הגר. ואחר-כך באו ענת ורחל.

הקמנו משפחה יפה, תמיד חיינו בצניעות. יכול להיות שזאת השפעה של אליהו, הוא היה אדם מאד צנוע. ותמיד הסתפק במועט.

כשהילדים גדלו החלטתי שאני כבר די מבוגרת ושכבר לא מתאים לי לעבוד בחינוך. עברתי “למעדני מזרע” לחדר אריזה, שם התחברתי מאוד עם ברכה ארבל. חברה טובה, שאהבתי לעבוד אִתה. עבדנו יחד ב”מעדני מזרע” כ – 25 שנים.

אחר-כך עבדנו יחד במחסן הבגדים, החברות הזאת יצרה הרגשה נעימה. תמיד ידעתי שיש לי על מי לסמוך, שאם לא אגיע לעבודה היא מייד תתקשר לברר מה קרה, וזה בהחלט נעים שיש מישהו שדואג לך.

כשרוב הילדים כבר בגרו התחלתי בפעילות התנדבותית באזור יחד עם דורקה טרייביץ מתל עדשים.

בין יתר פעילויות ההתנדבות עם דורקה, עבדתי בגן בעפולה עם ילדה בת חמש, בת שנייה לאם חד-הורית. שיחקתי איתה, לימדתי אותה צבעים ועוד דברים בסיסיים. הילדים בגן באו ממשפחות קשות-יום ולא קיבלו בבית כמעט כלום. יום אחד התברר לי שלילדה הזאת לא חגגו מעולם יום הולדת. ארגנתי לה יום הולדת, הבאתי לה גם בגדים יפים, עוגה וממתקים. אחד מהאבות בגן שהיה צלם במקצועו, התנדב לצלם אותה, זאת הייתה מסיבת יום ההולדת הראשונה שעשו לה בחייה.

לפעמים הייתי באה אליה הביתה ומביאה לה תלבושות וממתקים. יום אחד לקחתי אִתי את רחל. בבית הייתה עזובה נוראה, הילדות אכלו בחצר ועל הרצפה. ורחל שאלה: “אמא, למה הם לא מנקים את הבית? הבית נורא מלוכלך.”

במשך השנים שעבדתי באותו גן נוצרו ביני ובין דורקה קשרי חברות מאד הדוקים. עזרתי לדורקה לארגן מועדון לעולים החדשים, קייטנות קייץ לילדי עולים, ואירגנתי בגדים לנזקקים.

באמצע שנות השבעים הקמתי במזרע מוסד המוכר בשם “טעם של פעם”.

זה היה בעצם רעיון של אליהו. יום אחד הוא שמע במחסן הבגדים שהם מתכוונים להשליך לאשפה ערימת מכנסיים, כי איש לא זקוק להם.

“אתם השתגעתם?” אמר אליהו, והעלה את הרעיון של מחסן “יד שנייה” במזרע.

כך, בעזרת הגר, ביקשנו במזכירות שיקצו לנו חדר, התחילו להיערם אצלנו בגדים – חילקנו בגדים לנזקקים בכל הארץ.

המקום התמסד – היום כולם יודעים עליו, ורבים לוקחים בגדים לעצמם, לילדים, לקרובים, וגם ממשיכים להביא בגדים.

חברי הקיבוץ נהנים ונעזרים בזה מאוד. כמעט כל מי שבא לשם מודה לי ומראה לי בשמחה מה שמצא שם. החברים מביאים דברים במצב טוב, ואחרים ולוקחים, וכולם נהנים.

נעמה ממשיכה בעבודת ההתנדבות ב”טעם של פעם”. ומתמסרת לזה מאד.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן