booked.net

כרמל יעקוב-ישקה 

עקב (יָשְׁקָה) כרמל

בן יצחק וחיה לָנְגֶּר.

אח למרים ולבתיה ז”ל.

נולד ב-ט”ו בסיון תרפ”ד – 17.6.1924 בסארני (ווהלין – אוקראינה).

נפטר ב-כ”ג בשבט תשנ”ה – 24.1.1995 במזרע.

חבר “השומר הצעיר” משנת 1937.

הגיע למזרע במסגרת גרעין “נשר” ב-1947.

נישא לשושנה כרמל לבית קְרֵל ב-1948.

אב לנגה ולרותי.

סב לנופר, לחליל ולגאיה.

רב-סב לאיתי.

 

ישקה נולד בעיירה סארני, בפלך ווהלין שבמערב אוקראינה. בן ארבע היה כאשר אמו נפטרה ממחלה.

אביו התקשר עם אשה חדשה, וביחד עם שלושת ילדיו מרים בת ה-11, ישקה בן ה-4, ובתיה התינוקת, עברה כל המשפחה לרוקיטנה.

עם פרוץ המלחמה ב-1939, הגרמנים התקדמו לכוון אוקראינה וישקה בן ה-15 נשלח, עם עוד נערים,לאזור מחצ’קלה המרוחק שם, גוייסו לעזרת הצבא הברוסי ועבדו בבית-חרושת לנשק.

כך שרד ישקה את שנות המלחמה ובנוסף, רכש את מקצוע החרטות.

עם תום המלחמה, יצא ישקה למסע ארוך חזרה לרוקיטנה, בפורים 1945, הגיע לבית-משפחתו, אך התברר לו שכל יהודי העיירה נרצחו ביער ע”י הגרמנים והאוקראינים, איש מבני-משפחתו לא ניצל….

קטע ממכתבו הכואב שכתב משם לאחותו מרים (חברת-קבוץ חצור) המכתב נכתב במקור ביידיש :

 

” 7.3.1945

“אחותי היקרה והיחידה מרים,

את המכתב כותב לך במו ידיו אחיך היחיד יעקב אשר נשאר אחד לבדו מכל משפחתינו.

אני כותב לך מהמקום בו נשפך דמם של אבותינו אמותינו היקרים, שנשחטו ע”י הכנופיות ההיטלראיות.

אני יודע שאם המכתב ימצא אותך בחיים, לא רק דמעה אחת תשפכי בקראך אותו.

מארעלה, אנחנו איננו היחידים, כמונו נשארו אלפי אנשים…”

 

על המסע לארץ ישראל – ישקה מספר:

“הצטרפנו לקבוצת צעירים מ”השומר הצעיר” וייסדנו קבוץ-עלייה בשם “נשר”.

קיווינו לבנות בארץ ישראל קיבוץ משלנו.

תכננו להגיע לאחד מנמלי איטליה. המסע היה ארוך – מלובלין הגענו לפראג. משם, נסענו לאוסטריה ועברנו את החורף במחנה שהיה שייך לצבא הגרמני.

באביב המשכנו לאיטליה.

שהינו בונציה, בעיירה ליד מילנו ולבסוף, אחרי מסע ארוך, הגענו ללה-ספציה בחוף הים התיכון.

 

ביוני 1946, עלינו כל חברי “נשר” על אוניית המעפילים “וודג’ווד” בדרכנו לארץ ישראל.

אז לא ידענו שהאונייה שלנו תהיה אוניית המעפילים האחרונה שתגיע לחופי-הארץ בתקופת המנדט הבריטי. נעצרנו ע”י הבריטים והובאנו למחנה “עתלית”.

שוחררנו ממחנה עתלית בסוף יוני, מספר ימים לאחר אירועי ה”שבת השחורה”.

מזרע התרוקנה ב”שבת השחורה” מרוב בחוריה, שנלקחו ע”י הבריטים לרפיח שברצועת עזה, אנחנו נשלחנו לעזרת הקבוץ.

מלימודי בבית-ספר “תרבות” ברוקיטנה, ידעתי עברית. בזכות לימודי בבית-הספר המקצועי ועבודתי בבית-החרושת לייצור מצתים לרימוני-יד, בתקופת המלחמה, ידעתי לעבוד בכל עבודה ומלאכה. ובזכות לימודי הכינור והמנדולינה בילדותי, ניגנתי בתזמורת המנדולינות של הקיבוץ. כך השתלבתי במהירות בחיי-הקבוץ ויצרתי קשר טוב עם החברים.

בט”ו בשבט 1948 חגגנו, שושנה ואני את הקמת משפחתינו.”

בתחילת דרכו בקבוץ עבד ישקה במשק-החי של המוסד ובגן-הירק וחינך רבים מבני-הקבוץ, לעבודת-כפיים תוך אחריות ומסירות.

הוא מילא תפקידים בקבוץ – אקונום, סדרן-עבודה.

בשנות השישים החל ישקה את עבודתו ב”מעדני-מזרע”. הוא היה משווק מספר שנים, לאחר מכן, התמקצע במערכות-קירור והיה למעשה, אחראי על האחזקה במפעל.

הוא עבד במפעל עד יום-מותו, תרם רבות להתפתחות הייצור במפעל, להתחדשות ולשימור הקיים. ישקה היה איש-עבודה , מסור ואחראי וטיפח צוות-אחזקה מיומן.

תחביביו היו – מוזיקה בעיקר מרוסיה, ישיבה בחברותא רצוי עם משקה חריף.

בשנות השמונים, כאשר קם מועדון  ה”בר-למד” במזרע, לקח ישקה את המקום תחת חסותו וזה היה לו כבית שני. הוא התמסר לטיפול במקום, מאחזקה שוטפת ועד תפעול המקום (בעיקר בר-המשקאות) בערבי שישי, כאשר חברים רבים באו לבלות במקום.

 

מדברי חזקי חריט:

“חיינו הצטלבו כשהגעתי למזרע.

גן-הירק, משק-החי של המוסד, הרבה שנים יחד ב”מעדני-מזרע”, וה’בר-למד’.

אני רוצה לומר רק כמה מילים שלא הספקתי או שלא יצא לי להגיד לך.

ישקה, יעקב. לאבא שלי קראו יעקב.

היה הרבה דמיון ביניכם. הפנים השחומות, העיניים המחייכות, המביעות תבונה ובעיקר אהבה.

כשאבי הלך לעולמו, דותן ורביב לא חיכו הרבה זמן, לחלל שנוצר נכנסת אתה.

הם פשוט אימצו אותך לסבא ואתה, התמסרת בקלות.

הבנים התחילו ואחר-כך זה נמשך עם איילה וסמדר. ומאז, הפכתם אתה ושושנה לחלק ממשפחתינו. הילדים מצאו סבא, ואני באיזה שהוא מקום, מצאתי אבא/חבר.

היה נעים לשהות במחיצתך, לשוחח איתך, להנות מחוש-ההומור שלך, לקבל עצה טובה.

היית עם המון רגישות, המון תבונה, נכון תמיד להושיט יד.

כשנופר וחליל ואחר-כך גאיה, באו לעולם, לא היה מאושר ממך…באיזו מסירות טיפלת יחד עם שושנה בנגה, רותי והילדים. את כולך השקעת.

כשנתגלתה מחלתך, זה היה בערב יום-כיפור. אמרת לי שאתה רוצה לדבר איתי. כל חיי לא אשכח את השיחה הזאת. דיברנו ודיברנו שעתיים, אולי שלוש.

אמרת: “אני עכשיו כמו נר, זה ענין של זמן.”

דאגת לבנות, לנכדים שהם כל עולמך.”

 

מדברי משה גרטי:

תרומתו של ישקה ל”מעדני-מזרע” חורגת מעבודה שגרתית ורגילה.

ישקה התחיל את העבודה בתחילת שנות ה-60 כמשווק בלעדי בקיבוצים ובמספר חנויות בעיר. באותה תקופה, עבדו בשיווק רק שני אנשים בתנאים קשים וללא הגבלת שעות-עבודה.

לפעמים, התחילו בשעות-הבוקר המוקדמות, וגמרו עבודתם בערב. – מחושך עד חושך.

בהמשך, הפך ישקה לאיש אחזקה עיקר ולאחר כניסתו של אסא ז”ל ל”מעדני-מזרע”, התמחה בקירור, ועד שמחלתו הכריעה אותו המשיך לתחזק את מערכות-הקירור במפעל.

תרומתו של ישקה למפעל היא ייחודית, ולא רק בשטח העבודה, אלא גם בשטח החברתי.

כולנו זוכרים את ההומור ואת הבדיחות שלו.

את הליכתו הרגועה והשקטה שנתנה הרגשה שהכל בשליטה.

כאשר מסתכלים על אדם יותר מבוגר בקבוץ, הצעירים שביננו לרוב לא יודעים מה מקפל בתוכו האדם שיושב מולם, אבל כאשר מחפשים, מגלים שמאחורי הכתפיים השפופות, יש אדם שבנה את ה”יש” הזה – ששמו בית-מזרע.

ישקה היה אחד מהם!

 

תמונות מחיי עם אבא – כותבת נגה:

– אבא מטפל בי במסירות אין-קץ, כאשר אמא יוצאת ללמוד ואני בת שנתיים.

– אבא שעובד ב”משק-החי” של המוסד ואני מבלה איתו בין הברווזים, לעיזים וליונים,

  וכשמוציאים את הבצל בגן-הירק, אני מסתובבת בין הארגזים, וגם קצת עוזרת….   

– אבא האקונום במרתף חדר-האוכל, ואז הכל צנוע ובמינון קטן, לא יכול שלא לכבדני

  בשקדי-מרק כאשר אני באה לבקרו.   

– אבא – שעל-אף שאסור להכנס לחדר-אוכל- ואני על הדשא עם כל הילדים, מכין לחם עם

  דג מלוח ומאותת לי להכנס (“להתפלח”) כדי לקבלו.

– אבא שאליו אני תמיד “בורחת” כאשר יש ריב או מישהו העליב, ומוצאת מפלט.

– אבא סדרן-עבודה, שעובד שעות ומסדר שעות (רותי אז נולדה) ואני, עם אבא יושבת

   בסידור-עבודה, מציירת ומקשקשת על הניירות.    

– אבא שמשווק ב”מעדני -מזרע” למרחקים בתנאים קשים, וחוזר מאוחר ישר למיטה ואני

  משתדלת לא להעירו ב”חדרנו” הקטן.     

– אבא שמתגלח, ואני לוקחת כסא קטו ומסתכלת כמהופנטת.

– אבא שבכל שבת בא שחור משחור מהמפעל, מנקה ארובות.

– אבא שתמיד מרים כוסית “לחיים”.

– אבא שבג’נטלמניות ובאיפוק רב רוקד בפורים איזה ולס…

– אבא שיושב על המרפסת לפנות-ערב, ומפצח גרעיני “מגדן” בשלווה ומביא

  מקיבוצי-הגליל אפרסקים כבלונים ואוסף את כולנו על המרפסת לזוללם.

– אבא שדואג לי בצבא, וכמעט מזעיק את רפול כאשר אני באה בוכה, בוכה…

– אבא שכל הלילה מודאג (ובצדק…), כאשר לא הגעתי הביתה, כשהתפתיתי

  לדוג בלילה בכנרת ומזעיק משטרה, לחפשני ובבוקר, הוא עומד בשער לפוגשני….
– אבא ששולח לירושלים כמה דברים מהבית, כדי שהכל “יהיה בסדר”

  ובא לסייד את הבית בירושליים, לתקן ולסדר כהרגלו…

 

 

יהי זכרו ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן