מיכל ((Marilera Basch נולדה ב-1923, בעיר בויטן(biuthen) גרמניה, על גבול פולין. עשר השנים הראשונות של חייה היו שנים מאושרות. למשפחתה הייתה חנות גדולה עם מחלקות רבות. הוריה הנס ולוטה, עבדו שניהם בחנות. המשפחה חיה בחיי רווחה ונהגה לצאת, לעיתים קרובות לטיולים ונופשים בסביבה המיוערת של בויטן ובחופי פולין שמעבר לגבול.

במלחמת העולם הראשונה שירת אביה של מיכל כקצין בחיל הים הגרמני, מה שהיה נדיר מאוד ליהודי. הוא התגאה מאוד בגרמניותו ותמך בכך שיהודים יחיו בגרמניה עם זכויות מלאות כאזרחים שווים. מיכל התחנכה בבית ספר עממי. היא הייתה תלמידה טובה, אולם לא הצטיינה והייתה חלשה במיוחד בחשבון ובמוזיקה. אביה היה קפדן ומחמיר מאוד וניסה ללמדה בכל מיני שיטות, אולם הסטירות והמכות לא הוסיפו ידע והבנה. מיכל סיפרה שפשוט לא הבינה מה רוצים ממנה. בניגוד לאביה, אמה לוטה, הייתה אישה רכה ונעימה אבל מיעטה לטפל בילדים מפאת העבודה הרבה בחנות.  לאחיה הלמוט (גבריאל) ולמיכל היו שתי מטפלות גרמניות שישנו בביתם, אבל אבא הוא  זה  שחינך.

ב-1933 עלה היטלר לשלטון וחיי המשפחה השתנו מן הקצה אל הקצה. באפריל 1933 החל חרם מוחלט על חנויות בבעלות יהודית. מצבה הכלכלי של המשפחה התדרדר. אמה הייתה חולנית מאוד באותם שנים, ונסעה תכופות לבית הבראה. שלושה חודשים לאחר שהמצב  החמיר, היא שמה קץ לחייה.

אחרי מות אמה המצב הלך והדרדר. המשפחה עברה לדירה קטנה יותר. החוקים החדשים אסרו על יהודים להעסיק מטפלות גרמניות מעבר למספר שעות ביום ואביה נאלץ לגדל אותה ואת אחיה לבד, במקביל להמשיך בעבודתו.

באותן שנים, בעקבות אחיה הבוגר, ולמרות התנגדותו העזה של אביה, החלה מיכל  ללכת לתנועת “ורקלויטה”. היא ניצלה את ההיעדרויות הרבות של אביה מהבית והלכה לפעולות כמה שיכלה. הבעיה הייתה בדרישת אביה להתייצב כל יום בחנות בשש בערב, אז קיבלה  את רשימת הקניות מהסופרמרקט . לכן הייתה בתנועה רק עד שעה זו.  מיכל אהבה את התנועה ותמיד ידעה שהיא רוצה לעלות לארץ.

המצב בגרמניה הלך ונעשה קשה יותר. השלטון הנאצי חוקק חוקים חדשים ואביה הגא והפטריוט נפגע מכך קשות. הוא התקשה מאוד לגדל את שני ילדיו לבד ובקיץ 1935 שלח את מיכל מחוץ לעיר לשבועיים לשהות במחיצת קרובים ללא ילדים. שם היא קיבלה את הבשורה שגם אביה שם קץ לחייו.

באחת, חייה השתנו לגמרי. אחיה גבריאל נשלח לקרובים בברלין אבל הוא לא הסתדר וחזר לעיר בויטן, שם שכר חדר וגר לבדו. בגיל 16 עלה לארץ לקיבוץ שריד.

מיכל נשארה עם הקרובים. הם הרשו לה ללכת  לתנועה אבל לא היה להם מושג בגידול ילדים ולגור בביתם היה קשה מאוד. בסוף השנה היא חזרה לבויטן לגור עם  משפחת הדוד שהחנות הייתה בשותפות איתו. בת 13 היא התחילה לעבוד בחנות בכל יום אחר הצהריים, ובשאר הזמן הפנוי שלה, הייתה  בתנועה. ב-1937 המצב הורע, והמשפחה מכרה את החנות בלית ברירה.

למיכל היה חבר שגר מחוץ לעיר אתו התכתבה על מצבם ועל היחס ליהודים. באחד המכתבים סיפר החבר על מצבם הקשה עוד יותר של היהודים בעיר מגוריו. כאשר היא קיבלה את המכתב היא הראתה אותו למדריך שלה בתנועה שהזהיר אותה   וייעץ לה להפטר מהמכתב. ואכן, זמן קצר אחר כך, המשטרה החשאית פרצה לביתו של הדוד וחיפשה את המכתב, זה לא נמצא. למרות זאת, היא עברה חקירה במשטרה החשאית ומאז הייתה רשומה ברשימות של האס.אס. בעקבות הפרשה, לקראת שנת 1938 החליטו הדודים  שמוטב שתעלה לארץ. היא עלתה לארץ ב- 1938 והצטרפה לקבוצת נוער בקיבוץ מזרע.    

בעבודתה ברפת היא הכירה את שמשון, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנה. היא הייתה אז בת 18. הם היו נשואים שש שנים,  שבשנתיים וחצי מהן, שמשון שירת בבריגאדה.

מיכל מספרת שהיו אלה שנים טובות. הם עבדו יחד ברפת והיה להם טוב. כאשר שמשון היה בצבא, הוא היה מגיע לפעמים לחופשה. אבל  רוב הקשר ביניהם היה במכתבים. כאשר שמשון שירת בצבא באירופה, ומיכל הייתה בהריון, היא קיבלה עוד בשורה, הקשה מכולן. אחיה  הגדול והאהוב גבריאל (הלמוט) שם גם הוא קץ לחייו. מכה זו הייתה הקשה מכולן.

באותו זמן חלתה מיכל במחלת האסטמה, שליוותה אותה לאחר מכן כל חייה. במקביל, היא התרחקה משמשון נפשית ופיזית. ביולי 1945 נולד בנם גבריאל שנקרא על שם אחיה הנערץ והאהוב. בגמר מלחמת העולם השנייה חזר שמשון מהמלחמה באירופה והם נפרדו.

ב-1946 מיכל התחתנה עם ראובן. בגלל מחלת האסטמה היא הפסיקה לעבוד ברפת.  במשך שלוש שנים היא עבדה בבית התנועה במרחביה, במחלקת החינוך ולאחר מכן עבדה זמן קצר במחסן הבגדים. בשנת 1953  תפקיד מזכיר סנטתי  (מזכיר קיבוץ ,והיום מנהל קהילה). הייה אחראי על  קופת הבית, דואר, עיתונות ועוד. הוחלט לפצל את התפקיד ומיכל קיבלה את העבודה “מזכירת טכנית.”  בתחום אחריותה היו הדואר, עלון הקיבוץ, עיתונות,  ארכיון,  הדפסה ושכפול.

תאור יום עבודה רגיל, מתוך ראיון של ולטר שפנגנטל בעלון הקיבוץ מאוקטובר 1978.

״אני עובדת 6 שמיניות, מקדימה לקום. מכמה סיבות: אני מספיקה ללא הפרעות הכי הרבה. לקראת הצהרים, נו, איך אגיד? נגמר לי כבר קצת הבנזין. אני באה באופניים, מרוקנת את כל (תכתוב באמת את  ה כ  ל) תיבת הדואר. מחלקת דואר פנימי. אתה שואל מה זה? פתקים לתורנויות, למרפאה,למסיבות. מספיק לך, או שאתה רוצה עוד? מוציאה את העגלה לעיתונות, מדליקה רדיו, מאוורר, מסלקת מהשולחן שלי (אני שונאת כשהוא מלא דברי “דחוף מאוד”) את כל הפתקים ששמו לי חברים, שבלאו הכי הזכירו לי זאת אלף פעמים קודם…….״

מיכל עבדה בדואר עד שחלתה, כשלושה חדשים לפני מותה. היא הייתה מקצועית,  דייקנית, יעילה ומהירה בצורה בלתי רגילה. היא הייתה מסורה ועניינית, דיסקרטית, התמידה בעבודה למרות חבילות העיתונים הכבדים, שקי הדואר הגדולים והרעש מסביב (הדואר שכן בחדר האוכל שבו הייתה המולה רבה). לא פעם הגיבה בחוסר סבלנות לפניות החברים ואף לביקורי משפחתה, מה שגרם לה תסכול ומצב רוח. בימים המעטים  שנעדרה מהעבודה התקשו למצוא לה מחליף.

ביתם של מיכל וראובן היה תמיד, גם בשנות המחסור, מסודר בטוב טעם. תמיד הייתה על השולחן צנצנת יפה עם פרחים. את כוננית הספרים קשטו גלויות יפות מחברים ומכרים, שברים של חרסים עתיקים, שבר צבעוני ממוזאיקה ועוד חפצים יפים. הושקעה מחשבה רבה בכל פריט ולכל אחד מהם היה סיפור. במיוחד בלטו ציורי הקיר שחלקם התקבלו כהוקרה על ידי הצייר. בדירה היה חלון צרפתי מלא בעציצים כשהבולט ביניהם היה עציץ שערות שולמית שהובא מהמפל בעין גדי. אולי המרשים ביותר היה ארון הספרים הגדול המלא בספרי אמנות, מילונים של שפות שונות  וספרים ונדירים. הספרים היו בשימוש יום יומי,  וגם אחרי פטירתו של ראובן נשלפו הספרים לצורך הבהרות תוך כדי שיחה.

ביתם היה בית פתוח לאנשים רבים. חברים, אולפניסטים, מתנדבים, חניכים ותלמידים, אנשי ספר ואורחים לרגע. מסביב לשולחן על כוס קפה קלחה השיחה. על היסטוריה, על פוליטיקה, על אומנות, על חינוך ומוסר, כמעט על כל נושא. ראובן אמנם היה הדומיננטי משניהם אולם מיכל הייתה מלומדת ורחבת אופקים. מיכל וראובן דברו וקראו בשלוש שפות . נתנו כבוד לכל דעה וכל אדם ובעיקר ידעו להקשיב.

מיכל וראובן מאוד רצו שיהיו להם ילדים. אבל התברר להם שאחרי הרבה שנים מאז הלידה של גבריאל מיכל לא תוכל ללדת. הם פנו בבקשה לאמץ אך נענו בשלילה כי למיכל היה את גבריאל. בסוף הציעו להם לאמץ שתי תאומות בנות שנתיים, אורנה ומעין. הם ראו את הבנות, התאהבו בהן ואימצו אותם כחוק. מיכל וראובן גידלו אותן באהבה רבה כבנותיהם הביולוגיות.

ראובן נפטר בפתאומיות ב-21.12.1993 מיכל התמודדה עם הלבד והבדידות בצורה מעוררת כבוד. היא שמרה על קשר חם עם בני המשפחה, קרובים ורחוקים. זכרה תמיד לברך ליום ההולדת ולשלוח מתנות לכולם והייתה מעורה ומעודכנת תמיד בקורות אותם .היא המשיכה לטפח את ביתה במסירות ובאהבה. היא הקפידה מאוד על הניקיון. אוי  לגרגר שנפל ולכתם שנשפך. תמיד דאגה שיהיו פרחים בצנצנת והתמחתה בגידול עציצים. הייתה קוראת ספרים רבים בעברית, אנגלית וגרמנית. אהבה לשמוע מוזיקה קלאסית ולעיין בספרים הרבים על המדפים. תחביב בולט שלה היה פתירת תשבצים. בימי שבת הייתה כל  המשפחה מתאספת מסביב לשולחן שהיה עמוס בכול טוב. כולם חיכו לגלידת סבתא,  גלידה תוצרת מיכל לוין. בשבתות שבהם באו הנינים, תמר ועומר,  מיכל הייתה מתיישבת לידם כנערה ומשחקת איתם.

בחודשיה האחרונים התמודדה עם הסוף הקרב באופן שהרשים את כולם.  הרופאה בבית החולים שבישרה לה שזו מחלה סופנית, סיפרה לנו בהתרגשות על השיחה עם מיכל שנמשכה  עמוק לתוך הלילה. מיכל ספרה לה על ילדותה,  הוריה ואחיה. הרופאה הייתה נרגשת עד דמעות. בבית הבריאות הצוות היה מלא התפעלות מהשקט, האדיבות וההשלמה בה קיבלה את הסוף הקרב. ניסינו להעניק לה חום ואהבה. הרבה קרובים וידידים באו להיפרד. התגלתה לנו הכמות הרבה של קרובים וידידים שאיתם מיכל הייתה קשורה. על ההערכה  הרבה ואהבה שרכשו אליה. יהודית ינקה (נכדה של דודתה) שמיכל הייתה עבורה כאימא באה מגרמניה להיפרד ומיכל כאילו חיכתה לה ושמרה על צלילותה עד שעזבה.

בשיחות האחרונות שהיו למיכל עם המשפחה מיכל אמרה שחייה חיים מלאים ושהיא שלמה עם מותה. רק ביקשה  שהמוות לא יכאב.

 ״את לי בית״  הספידה כרמל את מיכל. את לנו בית, אמא, סבתא, חברה, מחנכת, קיבוץ, ומצפן. נזכור אותך בקשיחותך, ובעדינותך, בחוכמתך ובצניעותך.

יהי זכרך ברוך