booked.net

מאי דוידמן ליאורה 

ליאורה מאי דוידמן

בת אילזה ופרץ מאי.

אחות לאמירה, שולמית,

נולדה ב-י”ז באייר תשי”ג – 02.05.1953 במזרע.

נפטרה ב-י”א בחשון תשנ”ז – 24.10.1996 בעין-השופט.

למדה וחיה בקבוצת “ערבה”.

מוסד חינוכי מזרע ו”עמקים”.

חברת קיבוץ מזרע משנת 1975.

נשואה ליוסי דוידמן.

חברת קיבוץ עין-השופט משנת 1990.

אם ליפעה ושביט סהר וסתיו דוידמן.

 

על ליאורה בתנו – כתבו אילזה ופרץ מאי:

לפני כחודש כבה לתמיד האור שליאורה הדליקה למשפחתנו ולכל ידידיה. שוב מתאמתת המחשבה כי אין צרה יותר גדולה מאשר זאת כאשר הורים נאלצים לקבור בטרם-עת את היקר להם – בנם או בתם.

צער לא ניתן למדידה. אך בזמן שאנו שנשארנו בחיים, מסוגלים להמשיך בטוב וברע, לשמוח ולהתעצב, היא ליאורה שלנו לעולם לא ממשיכה יותר ולא משתתפת בכל מה שהחיים מוכנים לתת.

שלוש תקופות בחייה של ליאורה:

האחת, תקופה ארוכה בת 10 שנים, בה חייתה עם בנותיה יפעה ושביט בקרבתנו ונתנה לנו ליהנות מחברתה, כמעט כל ערב אכלנו, אנו ההורים עם ליאורה והבנות, ביחד בדירתה. אנו זוכרים את הטיולים הרבים שעשינו יחד להרי-נצרת, לשמורת-הטבע בבלפוריה, לאגם-הקישון או לשדה-נחום. תמיד ליאורה ידעה להקשיב לדברי הזולת, אך גם ידעה להסביר את מחשבותיה שלה לעצמה והן היו לעיתים מקוריות למדי. למשל על האפשרות של המשך כלשהו אחרי המוות ועל גילגול-נשמות. בכל מחשבותיה בלט הרעיון העיקרי שהיה המוטיב הראשי לאופטימיות שלה, תנצל את הזמן לפעילויות רבות ומגוונות, תשמח בחלקך ותשתדל לשמח אחרים ולעזור להם, כי אינך יודע עד מתי…

התקופה השנייה הייתה באביב אשתקד, כאשר ליוויתי את ליאורה ללונדון לרגל חתונתה של ידידתה הטובה. אז השלב הראשון של מחלתה היה מאחוריה, והיא וכולנו האמנו שזה היה גם השלב האחרון. נפגשנו בלונדון עם ידידים, ביקרנו במקומות מעניינים רבים, וליאורה הפגינה יוזמה שביעות-רצון ואושר. התקופה אחרי הנסיעה ללונדון הייתה הקשה ביותר בחייה. ליאורה עברה ניתוח נוסף, ומאז התחילו טיפולים קשים והתרוצצויות בין רופאים ומרפאות.

תמיד בלט רצונה העז לא להיכנע, לנסות להבריא, לפעול ולבצע תוכניות. כאשר היו הפסקות בטיפולים הקשים, לא ויתרה על טיולים קצרים עם יוסי והבנות. אנו מדגישים שליאורה תמיד הקרינה ידידות ופנים מחייכים לידידיה הרבים, ובמיוחד לאלה שבאו לעזור לה.

כמה עצוב שהרפואה המודרנית לא יכלה להושיע ואנו שאהבנו אותה עמדנו חסרי אונים בפני האמת המרה.

ליאורה הכירה וידעה להעריך היטב את אהבתנו אליה עד לרגעיה האחרונים, היא רצתה להודות לכל הרבים שעזרו לה, אך במחשבה שנייה, אנו שנשארנו בחיים, אסירי תודה עמוקה לה! על שידעה להעשיר את חיינו.

 

מתוך דבריה של נורית סימונס טרש:

ליאורה, שם עם הרבה משמעות וחיים

שם מלא שמחה…

שם של ילדה, נערה, אישה,

ילדה בקיבוץ כמו כולנו – בקבוצה

רק קצת יותר מופנמת – קצת יותר שקטה.

זו שלא עושה בעיות ותמיד בסדר – כזו טובה.

ואחר כך נערה, תלמידה והרבה מאד ספרי קריאה

ואחר כך צבא, חזרה לקיבוץ …חתונה

ואמא לשתי בנות ונטישה מכעיסה ומכאיבה..

ומלחמת החיים של ליאורה – רק מתחילה…

זה לא פשוט ולא קל – ואני חושבת שבדרכך שלך,

בעזרת הורים וסבים מסורים ומשפחה חמה

יכולת למטלות ולקשיים – בגבורה.

ובפרק החיים הנוכחי – כשסוף סוף מצאת לך אהבה

והקמת לך בית חדש – פינה חמה

עם בעל אוהב ובת נוספת למשפחה,

תקפה אותך מחלת הסרטן הארורה.

ואז נסיעות, טיפולים קשים, התמודדות – שוב “מלחמה”.

בביקורי אצלך, עם החיוך הנצחי ואופטימיות כה רבה

האמנת באמונה שלמה וכוחות נפש הראויים להערצה

שתנצחי את המחלה…

ועכשיו מוקפת חברים שבאו ללוותך בדרכך האחרונה

אין בי די מלים לנחמה..

 

אמא שלנו חמודה!

רצינו כל כך להאמין, שהאופטימיות הנפלאה הזאת שהייתה לך, באמת תבריא אותך, והאהבה הזאת שלך, החברות הפתיחות, שאנחנו כל כך מכירות  – תהיה איתנו תמיד.

נזכור אותך, עם השיגעונות הקטנים שלך והחיוך המקסים – של אמא.

את השיר שאקרא, מצאתי אתמול בחוברת שהייתה לאמא בקורס שלמדה לפני שנה.

לצערנו הוא מבטא את המחשבות שלה.

 

פה הסתיו הוא גבול האביב

והברוש הוא נר תמיד.

אל תראוני שאני חולפת

כי הברוש הוא נר תמיד.

 

בכרם נשרו העלים,

בהרים פרח החצב.

אל תראוני שאני חולפת

נר שחור דולק בהרים.

 

בהרים הקבר נחצב.

רך הדשא כעדר כבשים,

אל תראוני שאני חולפת

כי הברוש הוא נר תמיד.              

כתבה: לאה גולדברג

 

 

 

יהי זכרה ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן