booked.net

מאי פרץ 

פרץ מאי

בן ארווין ומרטה מאי.

נולד ב-ה’ בתמוז תרע”ג – 10.7.1913 בגלאץ (גרמניה).

נפטר ב-כ”ד באדר ב’ תשנ”ז – 02.04.1997 במזרע.

חבר “השומר הצעיר” משנת 1933 בגרמניה.

עלה לארץ והגיע למזרע ב-1936 וחבר-מזרע מ-1939.

נשוי לאילזה.

אב לעמירה, דינה ז”ל, שולמית וליאורה ז”ל.

אב מאמץ ליהודית שלח מאז היותה בת 9.

סב ליסמין, גל, דגנית, גלית, דרור, ליאור, עמית, יפעה, שביט וסתיו.

 

מתוך קורות חיים שכתב פרץ מאי

נולדתי בשנת 1913 בעיירה גלאץ (GLATZ), עיר בת כ-18,500 תושבים, שנמצאה עד לגמר מלחמת-העולם השנייה בקצה הדרומי-מזרחי של גרמניה, במחוז שלזיה התחתית.

הבית בו נולדתי, היה בית ענק שהיווה פינה של שני רחובות. היו בו 3 קומות למגורים, מרתף מרווח, קומת-גג ומרפסות. מאחורי הבית היו עוד מספר מבנים שהכילו את בתי-החרושת של אבי, בהם ייצרו ריבות, מיצי-פירות, ליקרים ויינות. בבית-חרושת זה, עבדו כ-60 פועלים ושמו היה ידוע הרחק מעבר לגבולות “מחוז שלזיה”.

סבי, ייסד בשנת 1874 את החברה שנקראה על שמו. במרוצת-השנים, לקח לו סבי שותף (נוצרי). אחרי מות סבי (1919) המשיך אבי לנהל את המפעל יחד עם השותף.

על משפחתי:

אבי היה אדם מאוד ריאלי-פרקטי. לא היה נהוג במשפחתי לדבר הרבה על העבר ועל “המקורות”. אמי באה ממשפחה אמידה מהעיר אוסטרובו (OSTROWO), שהייתה שייכת ל”מחוז פוזן” הגרמני, עד למלחמת העולם הראשונה. אמי ידעה מעט פולנית. הוריה נפטרו מוקדם, עוד לפני שנולדתי.

אבי היה בעל מחשבות עצמאיות ומקוריות וחוג-לקוחותיו התייחס אליו בכבוד ובאהדה רבה.

החינוך בביתנו היה מיועד לקדם את הילדים בכל שטחי-החיים. אבי שלט בבית בכל. הוא ידע על התקדמות, או כישלון בלימודי הילדים ולא סבל שהדברים לא הסתדרו כפי שהיה רצוי בעיניו. כאשר אחד הילדים התקשה בלימודים, הובא מורה פרטי לבית, עד ששוב הושגו תוצאות משביעות-רצון. זמן-מה למשל, היה לנו מורה פרטי לספורט, שדאג לקדם את כל ארבעת הילדים בענף זה.

בימים ההם כמעט כל ילד יהודי למד לנגן בכלי מוסיקלי, כך שגם אני (ללא כשרון בולט) למדתי לנגן על פסנתר ואחר-כך על כינור. אחי ניגן על צ’לו טוב מאוד, וגם אחיותי נגנו פסנתר ונוצר יסוד לתזמורת משפחתית.

ההפיכה

בשנת 1932 חלה התמורה הגדולה אצל רוב הגרמנים. מההתחלות של התנועה הנאצית אני זוכר, שברחובות של עירי, צעדו קבוצות קטנות של לובשי ה”חולצה החומה”, בקצב הפרוסי ועם שירי-קרב תוקפניים על השפתיים. על עמודי-הפרסומת בעיר הופיעו כרזות ענק שהכריזו על אספות-עם.

הנושאים העיקריים היו: יש לשים קץ לדמוקרטיה ולהשתלטות היהודים על גרמניה. כל כרוז כזה נחתם במילים: “הכניסה ליהודים אסורה”. לקוחות מבית-החרושת של אבי באו להורי והזהירו:

“תראו, אנשים אלה עוד יסכנו אתכם!” אך הורי, כמו רוב היהודים במדינה, לא קיבלו אזהרות אלה ברצינות, האמונה בצדק ויושר, בדמוקרטיה ובהגינות, הייתה מושרשת וחזקה מדי.

גם בחיי-אדם בעל חיים ארוכים, ישנה לרוב תקופה קצרה יחסית בה מתרחשים האירועים החשובים ביותר בחייו. לי זה קרה בעשור של שנות השלושים במאה הזאת ה-20: – מהחיים השלווים במשטר “וויימאר” הגרמני, דרך קבלת תעודת-הבגרות, כניסה למקצוע, עליית הנאצים, עזיבת גרמניה, חיים באיטליה, עליה ל”פלשתינה” (א”י), לקבוץ והולדת הבת הבכורה שלנו. בסיום העשור הצלחנו להעלות את הורינו ארצה מהתופת הגרמנית.

בסתיו 1934, נסעתי כתייר ארצה. כבר על האוניה נפגשתי עם הרבה בחורים ובחורות בגילי ופני כולם ללא יוצא מהכלל היו מכוונים לעבודת-כפיים. ועם נחשול זה של ההתלהבות הכללית נסחפתי גם אני .

החלטתי לנסות חיי-קבוץ, ובהתאם להשקפותי באחד הקבוצים ב”קבוץ הארצי”. המסע שלי ליעד החדש עבר מחיפה באוטובוס לנהלל, משם ברגל דרך שריד, גניגר, מזרע, לעפולה, משם ב”רכבת העמק” לכפר-ברוך, והלאה ברגל דרך השדות למשמר-העמק.

אני בטוח שיחסם החם של חברי עין-החורש אלי, השפיעו השפעה מכרעת על החלטתי להמשיך בחיי-קבוץ. בפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי “שייכות” לרעיון גדול ולביצועו.

עקירת הורי ממגוריהם בעיר בה נולדתי, העיקה עלי מאד ובסוף הסתיו של אותה השנה, החלטתי לבוא לעזרתם. חברי עין-החורש הזהירו אותי מצעד זה וניסוי לשכנע אותי, ללא הועיל, להישאר בארץ “באופן בלתי-לגלי”.

בדרך הביתה, ביקרתי אצל אחותי ששהתה אז בהכשרה בסלובקיה. בקיץ של שנה זו (1935) עבדתי בגינת-פרחים גדולה. בתקופה זו, הכרתי את אילזה ועם עלייתה ארצה, הבטחנו אחד לשני להיפגש בארץ. ופגישה זו נמשכת מאז (זה 56 שנה!).

בברלין, הצטרפתי לגרעין ,קיבוץ-עליה משמר) שהיה מיועד להשלמת קבוץ מזרע.

בספטמבר 36 עליתי ארצה, הפעם סופית. אחרי החתונה עם אילזה בחיפה, הגענו שנינו לקבוץ מזרע וקיבלנו חדר ל-3 איש, זוג + “פרימוס” לפי הנוהג דאז.

 

הסיפור קטן שלא שוכחת – יהודית שלח שהייתה בת מאומצת במשפחת מאי:

כאמור היה יום הולדת לעמירה ויהודית. בזמן הזה כולם נסעו על סקטים. עמירה ואני היינו בנות אותו הגיל וגם יום הולדתנו היה קרוב.

מאחר שהכסף לא היה מצוי, המציא פרץ את הפתרון לבעיה התקציבית הם יקנו זוג סקטים אחד, וביום ההולדת כל אחת תקבל סקט אחד וכך, יהיה לשתיהן זוג סקטים הן כבר תסתדרנה……

כזה היה האיש!

 

מזרע 3/10/2003

 

לזכרו של פרץ מאי

פרץ זכור לי משחר ימי-ילדותי.

הוא לא היה קשור אלי במיוחד, סתם חבר-קיבוץ מהשורה. אבל תמיד, משך את תשומת-לבי וראיתי בו כעין דוגמה ומופת לחבר-קיבוץ טוב ומסור. הדברים יצאו כך שלמעשה, רוב שנותי בקיבוץ עד פטירתו של פרץ עבדנו יחד. בתחילה בהשקיה במטעים, ואח”כ בתעמ”ל. אהבתי מאד את פרץ. הערצתי אותו על מסירותו, צניעותו, וטוב-ליבו. נהניתי מאד משיתוף-הפעולה איתו בעבודה ובחיי-החברה.

היתה לו לפרץ צורה מיוחדת. רזה, קצת עקום, וידו האחת משוכה לאחור בלכתו. הוא דיבר במבטא גרמני מובהק כמו גם יתר ה”יקים”. אבל בשונה מרובם, העברית שלו היתה טובה ועשירה. השכלתו היתה רחבה ותמיד זכורה לי הערכתי לידיעותיו הרבות. הוא ידע מלבד גרמנית ועברית, גם אנגלית, איטלקית, וספרדית וגם, כפי שסיפר לי, לטינית מבית-הספר. במיוחד הרשימה אותי בקיאותו במוסיקה. למרות שלא קיבל חינוך מוסיקלי ספציפי, הכיר יצירות מוסיקליות קלסיות רבות, במיוחד אופרות, וידע לשיר אותן בעל-פה. הוא גם ידע לספר על היצירות ועל המלחינים שחיברו אותן.

התכונה שאיפינה את פרץ יותר מכל היתה לדעתי טוב-ליבו. כולם ידעו שפרץ לעולם לא יסרב לשום בקשה. כל פניה אליו למילוי תפקיד בקיבוץ, עבודה, או טובה אישית תמיד נענתה בחיוב. הוא גם היה צנוע מאד. תמיד דיבר בשקט. לא הרים את קולו מעולם. עשה את עבודתו, או תפקידו במסירות רבה, הביע את דעתו, אבל לא נאבק, לא הסתכסך עם איש, ולמרות כשרונו, נסיונו הרב, וידיעותיו העדיפות, לא התנשא על איש לא ביקש את השררה, ונשאר תמיד בצל.

ידעתי, שהיתה לפרץ בת מפגרת, ששהתה במוסד מחוץ לקיבוץ. הוא היה מטפל בה במסירות רבה ונוסע תכופות לבקרה עד שנפטרה. אך נושא זה לא הוזכר אף פעם.

הזיכרון הראשון שלי, כנער צעיר, מפרץ היה מפעילותו המוסיקלית בקיבוץ. כחובב כמובן, בהתנדבות, לאחר שעות-העבודה שלו במטעים. הוא היה עורך, יחד עם חיים ביטוב קונצרטים מתקליטים לחברים במועדון. חיים ניהל את אוסף-התקליטים שמימן ע”י גידול ארנבות ומכירתן. התקליטים היו בתחילה מסוג 78 (סל”ד), והיה צורך להחליפם תכופות. חיים היה מנגן בפטפון ומחליף את התקליטים ופרץ, היה מסביר את היצירות, ומספר כל מה שידע עליהן ועל מחבריהן. חברים רבים היו באים בערבים האלו, מקשיבים בשקט נרגעים מיום-העבודה הקשה, ונהנים.

פרץ גם ניגן באקורדיון. בעיקר שירים גרמניים שידע מהבית, ויצירות קלות שלמד מהשמיעה. היה לו סגנון ליווי גרמני כזה עם הרמוניות קלסיות פשוטות ומקצבים אלמנטריים. היה לו אקורדיון גרמני ישן מסוג  “HOHNER” שהביא איתו, כנראה, מהבית. אני זוכר שאהבתי מאד את גוון-הצליל שלו ואת נגינתו. יתכן, שזה גם השפיע עלי מאוחר יותר, לבחור גם כן באקורדיון ככלי-נגינה לעצמי.

פרץ ניגן לפעמים במסיבות-הקיבוץ כליווי לשירה בציבור. אבל הרגשתי שהוא לא אהב זאת. לא היו אז מערכות-הגברה כמו היום, הוא לא אהב לנגן חזק, וקול האקורדיון שלו נבלע ברעש של האנשים וכמעט שלא נשמע. גם כושר האילתור של פרץ לא היה “משהו”.

היה לו קשה לעמוד בקצב, ולעקוב אחר השירים החדשים שעלו לאופנה מדי-פעם. הוא תמיד העדיף את הישן, המוכר והטוב שידע. לכן, נהנה יותר לנגן בחבורה הקטנה של ה”מוסיקאים” בקיבוץ. הם היו: רפאל מעיין, שניגן בפסנתר, גדליה להב שניגן במנדולינה, דוד ישראלי שניגן בכינור, ועלי המבורגר שניגן בכינור ושר בקול בס נהדר. כולם, מנוחתם-עדן וכל אחד מהם, ראוי לרשימה מיוחדת לעצמו. הם היו מנגנים ביחד יצירות שונות בעיבוד מיוחד של רפאל להרכב שלהם, להנאתם, וגם מופיעים לעתים כחבורת “כליזמרים” בהצגות של חנוך פז, בחגים ומסיבות.

עם שחרורי מהצבא באוגוסט 1962, הצטרפתי לעבודה עם פרץ בהשקיה במטעים. אני הייתי בן 22, ופרץ היה “זקן” כבן 50.

פרץ היה אחראי לכל נושא המים בקיבוץ, וכן ריכז את ההשקיה במטע. היה לו ידע רב וניסיון בתכנון רשתות צנרת-מים והשקיה. הוא היה מחשב את קטרי הצינורות הדרושים בכל רשת חדשה, לפי הפסדי ה”עומד” (לחץ) של הצינור ואבזרי-הצנרת. בנוסף לכך, היה אחראי גם למדידת כמויות-משקעים שירדו כל שנה בכל איזור של המשק, ועריכת הסטטיסטיקה הרב-שנתית. תפקיד זה ירש מאיש-שלום ז”ל, והתמיד בו במסירות רבה עד ליום-פטירתו.

אני הייתי עוזרו בהשקיה במטע. המטע כלל אז חלקות תפוחים, אגסים, ענבים, ושזיפים. כמו-כן, היה גם פרדס הדרים. החלקות היו בחלקן “בבית”, במקום שהיום נמצא בו “מפגש-מזרע”, ובחלקן ליד הרי-נצרת. ה”בוסטר” הוא בית-המשאבות נמצא, כמו גם כיום, מערבית לקיבוץ ליד “תל-פאר”. היינו עובדים בהעברת קווי-השקיה מצינורות אלומיניום בין שורות העצים, ובין חלקות המטעים. זוהי עבודה פיזית קשה בחום הקיץ. העבודה, נעשתה בידים וללא שום מיכון, או עזרים טכניים. לא היה תקציב לרכישת מספיק קווי-השקיה לכן, היינו מעבירים את הציוד מחלקה לחלקה. העברת הצינורות היתה נעשית על הגב, וברגל. היינו מעמיסים על הגב כמה צינורות והולכים איתם לחלקה השניה מרחק כמה מאות מטרים, וחוזר חלילה. לאחר שגמרנו להכין את החלקות להשקיה, היה צורך ללכת ל”בוסטר” כדי להפעיל אותו. זאת היתה עבודה “מקצועית” שרק פרץ היה מוסמך לעשותה. פרץ היה הולך ברגל מהמטע ל”בוסטר”, מרחק של כ-6 ק”מ כדי להפעיל אותו.

והיו ה”פיצוצים”. רשת המים התת-קרקעית היתה בנויה מצינורות אסבסט. שינויי הרטיבות בקרקע היו גורמים לאדמה “לעבוד”, כלומר לזוז, והצינורות היו נשברים תכופות. (“פיצוצים” בלשון-העם.) היינו חייבים לתקן את הצינור מידית כדי שלא להפסיק את ההשקיה. התיקון, היה כרוך בחפירת בור גדול בעומק רב עד מתחת לצינור, שיאפשר כניסת טכנאי עם כלים לתיקון. החפירה נעשתה בידים כדי שלא לפגוע בצינור. זאת היתה עבודה קשה ביותר. פרץ היה עובד וחופר יחד איתנו הצעירים ממנו ב-30 שנה. אף פעם לא ביקש לעצמו הקלות בשל גילו.

זכורני שהייתי חושב לפעמים: האם גם אני לכשאגיע לגיל 50 אצטרך לעבוד כך כמוהו? מחשבה זו לא היתה מעודדת במיוחד.

לימים הצלחנו, רוני ריכב, שעבד גם הוא איתנו, ואני, לשכנע את פרץ שיבקש ממרכז-הענף שיאפשר לנו להשתמש בטרקטור ועגלה בשעת הפסקת-הצהרים, כדי להוביל את הצינורות מחלקה לחלקה. וכך, זכינו להקלה רצינית בעבודתנו.

באחד הימים כאשר נשארנו לבד במטע לעבוד עם הטרקטור בשעת הפסקת-הצהרים החלטנו, רוני ואני, לנסות לגרור את קווי-האלומיניום, בעזרת הטרקטור, מהשורה המושקה, אל השורה הנגדית, במקום להעבירם בידים אל השורה הסמוכה.

הניסיון לא עלה יפה. הקו התהפך כמובן, והממטרות חרשו בקרקע וחלקן נשברו. באדמה הרטובה נשאר חריץ עמוק. תיקנו את הנזקים והחזרנו את המצב לקדמותו. אבל עקבות הניסיון ניכרו כמובן בשטח. חששנו מתגובתו של פרץ. אך כאשר סיפרנו לו, הופתעתי מתגובתו הפתוחה והאוהדת. הוא אהב את הרעיון ועודד אותנו להמשיך בפיתוחו. בתור בוגר הכיתה המקצועית של אליהו נחמנוביץהוטל עלי להכין במסגריה מייצבים מתאימים אשר ימנעו את התהפכות הקו בזמן גרירתו. ואכן בניתי מעין מזחלות המתחברות אל צינור-האלומיניום בעזרת ברגי-הידוק. כמו-כן, שיכללנו את אמצעי הריתום לטרקטור, ופיתחנו שיטת הולכה של הצינור כך שלא יתקל בעץ הקיצוני בשורה בעת הגרירה. פרץ השתתף בעבודת-הפיתוח, והנחה אותנו בנסיונו ובידע הרב שלו. בהדרגה השיטה שוכללה ונכנסה לעבודה שוטפת. שיטת הגרירה הזאת אשר נקראה “גרירת גחון” עוררה עניין רב בקהילה המקצועית, ובעקבותיה פותחה אחר-כך שיטת הגרירה על גלגלים ע”י קיבוץ “עמיעד” ואחרים, אשר שימשה להשקייה בשדות הכותנה.

פרץ הקפיד מאד על חסכנות (“קימוצים” בלשונו). הוא היה מנחה אותנו לאסוף ולשמור את כל הממטרות השבורות, והצינורות ה”מגוהצים” (צינורות שטרקטור עבר עליהם ומעך אותם ולא היו ראויים עוד לשימוש). בחורף, כאשר לא היתה עבודה בהשקיה, אז היה הזמן לתיקונים והשמשה של הציוד הזה, והכנתו לעונה. היינו בודקים כל ממטרה, ובמידת-הצורך מפרקים, מחליפים חלקים פגומים, ומתקנים. את הצינורות ה”מגוהצים” היינו חותכים, מוציאים את החלק המעוך, ומשמישים את הנותר.

פעם הצעתי לפרץ רעיון חדש ל”ניפוח” הצינורות האלה מחדש ע”י החדרת מים בלחץ גבוה. פרץ גם כאן, קיבל את הרעיון בברכה, ועודד אותי לבצעו. לקחנו את המרסס מהלול, אשר היה מצויד במשאבה ללחץ גבוה. אטמנו את הצינור משני צדדיו, חיברנו את כניסת הלחץ לזקיף (ניפל) של הממטרה, והפעלנו. כמה צינורות התפוצצו לנו עד שוויסתנו את הלחץ המתאים. כאשר הצינור היה תחת לחץ, השתמשנו בשני פטישי עץ כדי לישר את הקמטים מבחוץ, וכך ניפחנו והשמשנו מחדש צינורות “מגוהצים” והחזרנו אותם לעבודה.

 לימים, לאחר שסיימתי את לימודי ושימשתי כמנהל של “תעמל מזרע”, פנה אלי פרץ ושאל אם יש אולי מקום -עבודה מתאים בשבילו במפעל כי העבודה הפיזית במטע כבר קשה לו. וכך, קיבלנו את פרץ לעבודה במחסן של תעמל.

תןך זמן קצר פרץ השכיל ללמוד את המקצוע החדש. הוא הנהיג שיטות-רישום חדשות ומיד, הרגשנו כיצד נטייתו לסדר ודיוק משפיעה על אופן ניהול-המלאי במפעל. כל דבר היה רשום, מסודר וידוע. מספר הטעויות פחת בהרבה, וניכר חיסכון בהוצאות.

ליד עבודתו במחסן, “ניצלתי” את ידיעת-השפות של פרץ וביקשתי ממנו, לתרגם עבורי מכתבים לאנגלית, או גרמנית. פרץ למד להדפיס במכונת-כתיבה והיה עושה זאת ברצון ובמיומנות רבה. היה לי מאד נוח לעבוד איתו. מעולם לא פירש ולא שינה על דעת עצמו את משמעות הכתוב. אך לעיתים שאל או העיר ותמיד מצאתי בו יועץ נאמן. עם הזמן, רכש לעצמו מיומנות וניסיון בעבודת התרגום וניסוח ההתכתבויות בלועזית. גם כמות העבודה גדלה ככל שעסקנו יותר ביבוא וביצוא. עד שבהדרגה פרץ הקדיש את כל זמנו לעבודה זו. גם נוסף ציוד חדש כגון טלקס, פקס, ולבסוף מעבד התמלילים הממוחשב. פרץ, למרות גילו המתקדם, השכיל ללמוד ולישם כל חידוש שהגיע. את הטלקס למשל רק פרץ ידע להפעיל. לעיתים, בגלל הבדלי שעות, או סיבות אחרות, היה צורך לעבוד בשעות בלתי רגילות. פרץ היה נענה תמיד. הוא הבין בעצמו. לא היה צריך לבקש אותו אפילו. היה בא בערבים, בשבתות, או בשעות-המנוחה שלו בלי חשבון. דואג לשלוח את המכתבים שהצטברו בהעדרו ולבדוק את הפקסים שהגיעו. לעיתים, היה מצלצל אלי בערב, או בשבת, למסור הודעה דחופה. הוא חי את נשמת המפעל וחש אחריות לכל המתרחש ותמיד היה שם כשהיה צריך לעזור.

פרץ התמיד בעבודתו זו שנים רבות ולימים, כאשר עסקנו ביזום ובהקמת “מטלור 2000” עזר לנו גם כאן בתקשורת עם החברות בחו”ל.

פרץ היה בשבילי אישיות משמעותית ביותר אשר חלקו רב בעיצוב אישיותי והשקפת עולמי כבוגר. זיכרו, והדוגמה האישית שלו ילוו אותי כל חיי.

-מיכה אמסטר-.

03/10/03

 

יהי זכרו ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן