booked.net

מרכוס צבי – מקי 

צבי (מקי) מרקוס

נולד ב-ד’ בתמוז תר”פ – 20.06.1920 בטנגרמינדה/שטנדל (גרמניה).

נפטר  ב-י”ב בשבט תשס”ז – 31.01.2007.

עלה ארצה בשנת 1940.

חבר גרעין “דרור” בשנים 1940-1944 במשמר-העמק ועין-שמר.

נשוי לעמליה (לבית חיימוני) מרקוס.

אב לאילן, עופר ודרור.

סב לבשמת, יפעת, יסמין, שמית, רויטל, שניר, אופיר, גלי, ינאי.

רב-סב ליונתן, מאיה, אוהד, נועם, מור ותמר.

 

מקי מספר על קבוצת “דרור”.

תולדות קבוצת “דרור” מאז עלייתם של אריה ליפמן, יוסף רון, ואני – מקי מרקוס לארץ ישראל בדצמבר 1940.

שלושתנו בנוסף ליהודה מיינצר ז”ל, ראובן פוביסטיצקי ז”ל אשר נפל במלחמת-השחרור ביער-גניגר, ודוד טישלר אשר נפל בדרך לירושלים גם כן במלחמת-השחרור.

אדי דגן נפצע קשה ליד משטרת-לטרון ועזב את הארץ לאחר המלחמה כדי ללמוד משחק בברלין המזרחית, ולימים נפטר שם. אחיו של אדי מיכאל דגן אשר גם הוא היה במזרע זמן קצר, שחקן תיאטרון וקולנוע ידוע וחי כיום בגרמניה.

שלושתנו היינו ב”גוט-וינקל” ליד ברלין אשר היה שייך לשוקן הידוע ושם עבדנו עד 1939. עד אשר הגיע הרגע בו הצלחנו לעזוב את גרמניה הנאצית לדניה אשר הצילה אותנו מהמשטר הנאצי. בדניה. היינו כשנה אצל איכרים ועבדנו בחקלאות. פעמיים בשבוע נפגשנו בעיירה קטנה כדי ללמוד עברית. ב-9 באפריל, כאשר הגרמנים כבשו את דניה. לפי הוראות הדנים הינו מאד מוגבלים וזאת על-מנת לשמור עלינו. ב-5 בדצמבר 1940, עזבנו  את קופנהגן בדרך למלמו אשר בשוודיה והלאה לשטוקהולם בה היינו יומיים בקהילה היהודית ושוב בהלסינקי בירת פינלנד בקהילה היהודית. אחרי הפסקה של ימים עברנו לגבול של סימולה – לנינגרד שם שהינו מספר ימים הייתה זאת עבורנו הזדמנות לראות את העיר היפה – צריך לקחת בחשבון, שזה היה לפני פרוץ מלחמת רוסיה-גרמניה. מלנינגרד, נסענו ברכבת במשך יומיים לאודסה שם עלינו על האנייה “סבסטיה”. הייתה סערה גדולה בים השחור שבסופה הגענו לאיסטנבול. בתום הפסקה קלה בסוף שנת 1940, עלינו על רכבת “טורום אקספרס” ודרך סוריה הגענו לבירות ובעזרת אוטובוסים, חצינו את הגבול בראש-הניקרה. על הכרמל נערכה קבלת-פנים בהשתתפות הנרייטה סולד והנס ביית. משם הופנינו לבית ראשון במולדת בקיבוץ משמר-העמק.

 

קטע מתוך עיתון העיר וויסנפלס, גרמניה – כתב הולגה צימר:

מקס מרקוס נתון בזכרונות-העבר. שורשיו בגרמניה הטביעו את חותמם באישיותו.

מעל 50 שנה עברו מאז הזמנים האיומים ומקס מרקוס שחי היום בישראל, שם שינה את שמו לשם עברי – צבי מתקשה לשלוט ברגשותיו. כמו ליהודים רבים גרם הפאשיזם הגרמני לטראומה.

מקס גדל בטנגרמינדה. בגיל 10- ילד תמים, הוא מוטל למערבולת של פוליטיקה מפלה. את התוצאות הוא מרגיש רק כאשר האם מפחדת לשלוח אותו לטיול של כיתת בית-הספר. כשהוא הילד היהודי היחיד בכיתה. אז, גם חבריו לכיתה נטפלו אליו עם חבל על הצוואר הוא מובל דרך העיר הביתה. אפילו היום, קשה לו לבן ה-73, להבין מה גרם לילדים לביטויי-השנאה.

לא מזמן, ביקר מקס מרקוס בטנגרמינדה, עומד לפני בית-הוריו וליבו כבד עליו, הוא נרגש עד דמעות “כבר ב-1933 שברו לנו את השמשות בחלונות ועל הקירות כתבו “יהודים החוצה היטלר מגיע” עבור משפחת מרקוס אין כבר מקום בעיר. המשפחה עוזבת בית ובית-חרושת לסיגרים ועוברת לברלין כמה שנים של שקט יחסי, האב מייצר סיגרים ובבעלותו שתי חנויות. מקס מרקוס לומד בבית-ספר יהודי.

בשנת 1936, עוזב האח הבוגר את גרמניה ומהגר לארגנטינה. האב כועס עליו והוא בדעה שהוא כחייל ממלחמת-העולם הראשונה שם גם נפצע בטוח בחייו. הטעות התבררה ב-9 בנובמבר 1938, כאשר הנאצים שרפו בתי-כנסת ושדדו חנויות של יהודים, אז נסגרו גם חנויות-הסיגרים של האב.

כאשר מקס מתכונן לעזוב את גרמניה הוא כבר לא מתנגד. ההורים היו מוכנים לעזוב גם כן אבל בגלל הבן השלישי שהיה חולה, לא אושרו להם ויזות הגירה לארגנטינה וגם לא לפלסטינה.

את הוריו הוא כבר לא ראה מעולם ולא שמע מהם דבר לאחר ששינו את כתובת-מגוריהם. במשך שנים, בעזרת אירגונים שונים חיפש קרובים ותמיד קיבל את אותה תשובה – “מקומם לא נודע”.

שנים אחר-כך כאשר ביקר “ביד ושם” בירושלים מוצא את שמות ההורים ברשימת מחנה-ההשמדה בפולין .

כאשר מקס מרקוס יוצא לדרכו מתחילה אודיסאה ארוכה, דנמרק, שוודיה, פינלנד, רוסיה הסובייטית, טורקיה וסוריה. ב- 24.12.1040 הגיע לנמל-חיפה והופך לאדם מאושר.

במשך הזמן, הוא מכיר את עמליה שהופכת לאישתו. נולדים שלושה בנים והיום הוא סבא לנכדים.

הוא חי בקיבוץ מזרע ועובד במחסן של בית-חרושת לכלים הידראוליים.

 

***לאחר פירסום המאמר בעיתון, קרא אותו אדם והתברר שהגרמופון של הדודה של מקס נמצא אצלו. כמו-כן, נמצא אלבום תמונות של הדודה ומשפחתה ושם מופיע מקס בתמונות משפחתיות.

מקי יצר קשר עם האיש אשר החזיר את רכוש-משפחתו.

 

מקי “צלם-החצר” כתבה יוספה פכר.

לאט לאט נעלמים מן הנוף אנשים שהיו חלק ממזרע כמו העצים והענפים, המדרכות והבתים הישנים. מקי בעיני, הוא חלק מן הנוף. דמותו הכפופה מעט הצמודה למצלמה המנציחה כל אירוע גדול כקטן בחיינו, מחוברת לאוויר הקיבוץ כמו צמדי המילים מתחת לתמונה “צילם מקי מרקוס”

ואכן, ברצוני להאיר כאן פינה חשובה מנקודת-הראות של עבודתי בארכיון.

האוסף הגדול מאד של תמונות הקשורות בתולדותיו של קיבוץ מזרע, שייכות ללא שום ספק לפועלו של מקי כ”צלם-החצר”, תואר שזכה בו בזכות דבקותו במצלמה. בתמונות, לא תמיד רואים את מי שעומד באחוריה, אבל אין ספק שלולא מקי, לא היינו יודעים וזוכרים הרבה ממה שנמצא היום תחת ידינו בצורה כל-כך היסטורית וכל-כך זמינה. כל מסיבה כל ציון-דרך כלשהו, מה פשוט יותר מאשר להתקשר לארכיון ולבקש את התמונות שרבות מהן צולמו על-ידי מקי.

הגעתי למזרע כבת הדור השני, מאז ומתמיד מלוות אותי התמונות הללו בחגי-הביכורים, פסח, קבלות-שבת. תמונות הכוללות מבנים, המדרכות שעיטר טושק, הבתים בבניינם, התפתחות שכונות נוספות, ילדים בחגם, בבית-הספר המוסד החינוכי, ענפים ונופים, חצרות, משפחות – מי שיודע מה מכיל אוצר-התמונות הנמצא בארכיון, מבין על מה אני מדברת. כעובדת הארכיון של הקבה”א בגבעת-חביבה, אומר שגם בעיתונות התנועתית מופיע השם “צילם מקי מרקוס” .

מקי הוא חלק מנופנו. תמונותיו שייכות לאגדת-המקום ומשקפות את מהות קיומנו כאן, מאז ולמען העתיד. לולא הנציח בעבודת-הנמלים שלו את כל מעגלי-החיים בקיבוץ, במשך שנים רבות מאד ובהתמדה, לא היו בידינו היום מקורות נרחבים כל-כך שמהם אנו שואבים ובהם אנו נעזרים שוב ושוב כזכרון, כפינה חיה ונושמת.

 

יהי זכרו ברוך.

 

  

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן