ניר משה 

משה נִיר                                       

בן לאה ואריה (זיגו) ניר.

אח לעדה, צביה ועודד.

נולד ב-כ”ז באב ת”ש – 31.08.1940 במזרע.

נפל ב-י”ג בתשרי תשל”ד – 09.10.1973 ברמת-הגולן.

חבר קבוצת “זמיר”.          

נשוי לרבקה ואב לרינת.

סב לניר ואריאל.  

                                        

משה סיים את לימודיו בבית הספר בקיבוץ מזרע. כילד, ניחן בדמיון רב המתעניין  בתחומים רבים, והצטיין בלימודים הריאליים וההומנים כאחד. במסגרת הכיתה, נודע כנער רגיש ומבריק בעל כושר החלטה והרבה תושייה. במוסד החינוכי היה אחד ממארגני הפעולות החברתיות, ובזכות מרצו וכישוריו, הפך למנהיג בקרב בני גילו.

משה התגייס לצבא ביולי 1959 לחיל השריון. בצבא, נשלח לקורס קצינים ומונה כמ”מ ביחידת שריון, אחר כך הוצב לתפקיד מ”פ טנקים. במשך כל שנות שירותו, היה משה ידוע כמפקד הדואג לחייליו, מתעניין בצרכיהם ובבעיותיהם. במלחמת ששת הימים, נטל חלק בקרבות על ירושלים, יריחו שכם וג’נין, והשתתף בכיבוש רמת הגולן. בזמן מלחמת ההתשה, שירת כמפקד יחידה באזור התעלה.

לאחר הצבא, יצא משה לשנת פעילות במסגרת התנועה, בה היה ראש קן “השומר הצעיר” ברחובות. במסגרת הפעילות ברחובות פגש את רבקה, הם נישאו ובתם רינת נולדה.

לימים, יצאה המשפחה למדגסקר. משה נשלח כשליח חקלאי מטעם משרד החוץ, שם מונה כמנהל פרוייקט פרדסים, שהיה מהגדולים שהקימה ישראל באפריקה. הצלחתו בתפקיד זה היתה מרובה, ולאחר שנת עבודה במדגסקר, הועבר לצ’אד, שם שימש כמנהל חוותו של נשיא המדינה.

עם שובו ארצה, משה עבד בפרדס. מאוחר יותר, החל לעבוד בחברת “יכין”, ומונה כמדריך פרדסים בצפון הארץ. כחודשיים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, עזבו משה ובני משפחתו את קיבוץ מזרע ועברו לגור בחדרה.

במלחמת יום הכיפורים נלחם עם יחידתו ברמת הגולן, בקרבות הבלימה נגד הסורים. בקרב שניטש על ציר הנפט ליד חושנייה, נפגע משה ונהרג.  

 

             

 

מלחמת יום הכיפורים

מוצאי יום כיפור. סככת הטנקים רוחשת אנשי צוותים, אפסנאים, פקידים, תחמושת, ציוד וכמובן, טנקים.   

באחת מפינות הסככה פלוגה ב’. העבודה בפלוגה ב’ לא הולכת. הציוד בחוץ, הטנקים אינם מוכנים, האנשים עדיין לבושים אזרחית, יושבים חבורות – חבורות ומדברים. נפגשים.  אני מנסה להאיץ בהם, לגעור בהם, לעזור להם, לארגן אותם, הכל לשווא. אין הם עובדים.  

לפתע משהו מתחיל לזוז וכמו זרם חשמלי עבר את הפלוגה. העבודה התחילה לרוץ, הציוד זרם פנימה, האנשים נהפכו לחיילים, העסק עבד. סגן צעיר, מאיר עיניים וחייכני הציג את עצמו בפני – “אני משה ניר, ממלא מקום המ”פ שנמצא בחו”ל”.

“נו אז צריך להתחיל להזיז את העניינים” – אני אומר לו, – “אתה יודע, יש מלחמה”.  

“אין לך מה לדאוג, הכל יהיה בסדר” – הוא משיב. ואומנם, לא צריך היה לדאוג, כבמטה קסם, הדביקה הפלוגה את קצב ההכנות ועם שחר, היתה מוכנה למלחמה. והכל ברוח טובה, בחיוכים ובמאור עיניים.

זו היתה פגישתי הראשונה עם משה ואף האחרונה, שראיתיו פנים אל פנים –  כל יתר פגישותי עמו בשלושת הימים שהכרתיו היו מעל גלי האתר, כשהוא מקבל פקודות שבימים כתיקונם, היו נראות אבסורדיות – כדברים מובנים מאליהם, ומחלק פקודות בשקט ובקור רוח מתמיהים.

ביום שלישי, נקלע הגדוד למצב ביש כאשר קיבל פקודה מהחטיבה, לחזור מפריצתו קדימה חזרה לקו כוחותינו, ע”מ לעזור לגדוד שכן ומצא עצמו, מכותר בטנקי אויב. הטנק המוביל נפגע, ומפקד הפלוגה המובילה התחיל להסס ולחפש מוצא, ונראה היה שהעניין ימשך ללא סוף.

מפקד הגדוד שעמד עוד קודם על תכונות המנהיגות של משה, על העוז ועל התמצאותו היוצאת מהכלל בשדה הקרב, – הקרובים אליו בזמן הקרבות מעידים עליו, שלבדו  השמיד למעלה מעשרה טנקי אויב – פקד מיד – “דרבן אתה מוביל, נוע!” .  משה, שהיה מפקד דרבן עקף מיד את הטנק הפגוע ( שעמד על מעבר הכרחי).

פגז שנורה מטנק אויב פגע בטנק ושיתק אותו. משה ציווה על צוותו לנטוש את הטנק ובדרך הירידה נפגע מצרור. בהכרה מלאה שכב בצד הטנק, בראותו כיצד פגז נוסף שפגע בטנק מדליקו והטנק בוער לצידו.

השטח היה מרוסס בצרורות כדורים מטנקי האויב בטווח קצר, חבריו לטנק הצליחו להעבירו אל מאחורי גדרות האבנים .

הוא היה פצוע קשה.

הוא מת בזרועות חבריו הטובים ביותר, חלקם חיים וחלקם ירויים.

                                                                                         נכתב ע”י: סא”ל הדרי.

יהי זכרו ברוך.

 

סרט זכרון

 

 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן