booked.net

סוזין צבי 

צבי סוזין

בן מלכה ואשר.

אח ליוסף, שרה וויקי.

נולד  ב-ה’ בטבת תרפ”ה – 01.01.1925 בסופיה(בולגריה).

נפטר ב-י”ב תמוז תשע”א – 14.7.2011 במזרע.

הגיע מקבוץ עין-שמר למזרע בשנת 1984.

נשוי לבתיה, ממשפחת ויסברג.

אב לחרות, זהרה, טליה.

סבא לורדית, יפעת, רותם, אביטל, נתנאל, אליה, אלאור, יונתן, אליעד.

רב-סב לברק, שחר, נבו, עומרי, מאיה, שירי, ליבי, כליל, יהל, נועם, גלעד.

 

2011                         לזכרו של צבי סוזין:

אבא שלנו, צבי מנוח סוזין שמו, או מנצ’ו, בכינוי החיבה הבולגרי שלו, נולד בסופיה, בירת בולגריה, בדיוק ב-12.00 בלילה, בתפר בין סיום שנת 1924 לתחילת 1925. נו, שנים אח”כ אבא אמר שהוא מבוגר בשנה, ואימא אמרה שהוא צעיר בשנה…

במשפחת המקור יחסים חמים מאד אך במקביל היא סובלת מהמצב הכלכלי הקשה ששרר בבולגריה שבין שתי מלחמות העולם הראשונה והשנייה.

כילד רביעי ומפונק, לדבריו, חי אבא עד גיל 14 חיים מוגנים ומאושרים ואז יוצא לעבוד לעזרת המשפחה, עוזב את בית הספר בו הצטיין וכבן למשפחה מסורתית ציונית, הוא גם חבר בקן השומר הצעיר.

הצורך בהמשך הידע והרצון להגשים בא”י ממריצים אותו מאז ומכוונים אותו להמשך דרכו.

עם הידוק טבעת הרצח הגרמנית סביב צוואר היהודים בבולגריה ב-1940, מנסה אבא עם חברי הקן להגן על רובע היהודים מפני פוגרום שנערך בו וזרע הרס גם בשאר הרחובות המאוכלסים יהודים בעיר. החוויה הקשה משאירה את אותותיה על הצעירים. לעומת הקבלה המוחלטת של העם הבולגרי ומוסדותיו את היהודים שחיו בקרבם, נתקלים הוא וחבריו לקן לראשונה באלימות האכזרית של הנוער הנאצי בבולגריה ומבינים שנפל פה דבר.

הם מנווטים בין הפחד העמוק שהשתלט על משפחותיהם לבין הזיקה לציון שחונכו עליה ומחליטים לעלות לארץ, פלסטינה דאז, בכל דרך אפשרית.

ד”ר קונפינו מאפשר עלייה מבולגריה, בין היתר בספינות ישנות שקנה במאמצים   ו-80 מחברי הקן יוצאים לדרך בליווי ברכה דומעת מצד המשפחות.

הם משפצים באמצעים דלים ספינת מפרש ישנה שלא צלחה כבר ליציאה אל  הים, ומתכוונים לשוט עליה לארץ המובטחת. ברגע האחרון נדחסים לקרבה ע”י השלטונות, חוץ מהם, עד 352 פליטים מיואשים שברחו לנמל וורנה מאימי המלחמה. ב- 3 לדצמבר יוצאת כך ‘סלוודור’, שפירוש שמה הוא המושיע… לים הסוער. לאחר ימים קשים מנשוא בים, פוקדת ב- 1940 .12.12 סערה עזה את הים השחור ליד טורקיה והספינה הרעועה מתנפצת לרסיסים אל מול חופיה.

74 ניצולים מגיעים לחוף ואבא עימם, כשבידו הקמוצה סמל השומר הצעיר שעד היום אצלנו. רגליו קופאות, חומו עולה, והטורקים שמרכזים את הניצולים בבית הכנסת היהודי, בקושי מצילים את חייו. אישית, עוזרת לו חברתו הטובה מאז, אדלה, מחברי הקן, שמהם נותרו אחדים בלבד.

אבא חוזר לבולגריה לכמה חודשים ועולה שוב, כשהפעם סרטיפיקט בידיו, ברכבת דרך טורקיה, סוריה ולבנון, היישר – אל מחנה המעצר בעתלית. לאחר שבועות מספר הוא יוצא לחופשי יחד עם כמה מחברי הקן והם מגיעים לקבוץ “שער העמקים”.

אבא מתחיל את דרכו מחדש כנער עובד ולומד במסגרת חברת הנוער הבולגרית – יוגוסלבית. בין חבריו הטובים גם דדו, הרמטכ”ל לעתיד.

חברת הנוער מהווה הצלה לנערות והנערים הצעירים בהשתלבותם בארץ, ונזכרת אצל אבא כאחת התקופות המאושרות בחייו, רק סיפורי תלאות עברם לא מתקבלים בחברה הישראלית לפליאתו של אבא, ושנים ינקפו עד שידבר בפומבי על קורותיו ב’סלוודור’. אח”כ יפעל ללא ליאות להנצחתה וייפגש כל שנה בתאריך טביעתה עם כמה חברים קרובים שניצלו עימו. אנשים בארץ המתעניינים בנושא בשנים הבאות, מזמינים אותו לספר בכנסים, בטלוויזיה ולהצטלם בסרטים המדברים על טביעתה של ‘סלוודור’ ומאוחר יותר הוא כותב אודותיה בספרו.

בסיום תקופת הנעורים נשלחים כולם כחבורה להגשים בקבוץ עמיר ובצד כיבוש החוֻּלה, חוָלה גם אבא בקדחת החוזרת ונשנית, כמו כל תושבי המקום.

לאחר מחלוקת בתנועה, מגיע אבא עם ‘ההשלמה הבולגרית היוגוסלבית’ לקבוץ ‘עין שמר’, קבוץ וותיק יחסית, שגם תושביו שיוועו לכוח תגבור צעיר.

על עבודת יומו בענף הצאן, במקביל לכניסה ל’הגנה’ בתקופה זו, יספר אבא כמו על שאר פרקי חייו, בכישרון כתיבה, בכנות ובהומור, בספרו האוטוביוגראפי ‘מתוך בחירה’, אותו כתב והוציא לאור בשנות השבעים שלו.

אבא יוצא להדריך בקיני השוה”צ ההולכים ומוקמים בארץ ומוצא את מקומו כמדריך ואח”כ כראש הקן ב’רחובות’ ב-1945.

אל חתונת המשפחה, שקיבלה אותו כבן מבניה, הנערכת בחצר ביתה  של הכלה, מגיעים גם  אחותו של אבא, ויקי ובעלה יגאל ודודה וונַטה מהצד הבולגרי.

הזוג עובר לקיבוצו של החתן, עין שמר. הם מתחילים את חייהם המשותפים במגורים באוהל אחרי שמשאירים את מתנות החתונה אצל ההורים, כי לא נבון להיצמד לחומר בכלל ומתנות בפרט, בקבוצי השומר הצעיר דאז…

החיים בקבוץ ובארץ הצעירה היו אינטנסיביים והועמסו על גברים ונשים כאחד. המטלות היו רבות ולא קלות, כמו עבודה במשקים, התגייסות להגנה על היישוב מפני תוקפנות הערבים, התמודדות עם השלטון הבריטי העוין, קליטת העלייה הלא לגאלית והלגאלית שהגיעה ועוד ועוד.

אמא בהריון ובפסח -1948 נולדת חרות, הבת הבכורה, בתאריך הולדתה של אמא בדיוק. משמעות שמה של הקטנה מובנת פה על רקע הזמן והתקופה בהם נולדה… ולא על שם מפלגת ‘חרות’, שההורים התנגדו למצעה…

הפצצות בסביבת הקבוץ, של העיראקים הפעם. אבא נזעק להגן עם חבריו ברובים מול מטוסים, אמא ‘טסה’ לבית התינוקות.

המנד”ט הבריטי עוזב את הארץ ועם הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת השחרור, נכנס צה”ל לתמונה, במקביל לפירוק הפלמ”ח.

העלייה מבולגריה מגיעה ועימה הדוד פישקו ומשפחתו, שרה, אחותו השנייה של אבא ובעלה בוקו ושלושת ילדיהם, ג’קי, אשר ולאה, ועימם האימא, מלכה. את אביו, אשר, אבא כבר לא זוכה לראות. הוא נפטר ממחלה בבולגריה. כולם כעת נאבקים כאן על קיומם, ככל העולים לארץ ישראל הענייה והנלחמת עדיין על חייה וצמיחתה.

בין העולים ששרדו את השואה האיומה באירופה, מגיעים גם ילדים רבים דרך ‘עליית הנוער’ ואבא נרתם להקים ולחנך חברת נוער ב – 1950 בעין שמר, ללא השכלה פורמאלית כמורה וללא הכנה מוקדמת אחרת. הוא עובד כמעט כל היממה  וכמעט ללא עזרה אך הדבר אינו צולח בידיו והחברה עוברת לקבוץ עין החורש.

אמא מלכה הולכת לעולמה בגיל 72 בבי”ח מנשה ליד עין שמר, בו שהתה בשנותיה האחרונות. היא נקברת בבית העלמין של הקבוץ, כשלא רחוק ממנה, מאוחר יותר, ייקברו זה לצד זה הוריה של אמא, שמואל ופריבה.

כשהמצב הביטחוני נרגע מעט, ממלא אבא תפקיד של מפקד חבל בהג”א, שאז סבלה עדיין מדימוי נמוך, אבל אבא אומר שזה חשוב מאד…

הוא יוצא לקורס קציני מילואים כשעשו אז את ניסיונות משמעת המים בצה”ל, מי שזוכר, חוזר למשק לעבודה בענף הקומפוסט ובמקביל הוא המא”ז של ‘חבל מנשה’. נמצאים מים בקידוח באר בעין שמר! במוזיאון בעין שמר ישנן תמונות גדולות המעידות על השתתפותו בקידוח.

ב-1951 נולדת זהרה, הבת השנייה, ששמה הוא על שם זהרה לביטוב, אחת הטייסות הראשונות בחיל האוויר, חברתה של אמא, שנהרגה בטיסה מעל שמי הארץ באותה תקופה.

אבא יוצא לפעילות פוליטית, כמזכיר ‘ההנהגה הראשית’. כפעיל במפ”ם הוא שומר על קשר ומבקר את הערבים בכל ‘המשולש’, אבל כאיש ישר-דרך, הוא מסרב לקבל מהם מתנות, דבר שלא הבינוהו כלל. הם כמעט נעלבים, אבל בסופו של דבר מכבדים את רצונו. הוא אהוב ומוערך בכל מקום ובכל מה שהוא עושה. מזגו שקט מאד, נעים ונחוש כאחד.

אמא נשארת עם הילדות חרות וזהרה בקבוץ ואבא מפצה אותנו, כשמגיע בסופי שבוע, בממתק בולגרי מתוק, ‘בלו סלטקו’ שהיה קונה ביפו…

נער מהקבוצה של משה, אחיה של אימא, שנמצא אף הוא בעין שמר ולומד במוסד הנעורים, אריה מידן, פליט המלחמה, שאותה עבר כילד עם אימו בעזרת אביו, נתן זצ”ל, ‘מאומץ’ במשפחתנו. כולנו אוהבים אותו מאד. משה מגשים בקבוץ עין שמר ומקים בו משפחה. הקשרים בין המשפחות ובמשפחה המורחבת, מרוסיה ומבולגריה, טובים מאד.

ב-1958 מתקיימות בירושלים שתי וועידות עולמיות של נוער התפוצות כהזדהות עם מדינת ישראל. אחת מהן היא של השוה”צ. מ-65 אלף חניכים, נותרו אחרי המלחמה 17 אלף חברים. השואה כמעט וחיסלה את עתודת התנועה שהייתה מיועדת להשלמה בארץ. אבא נואם בוועידה זו וגאה להיות חלק ממנה.

ב-1959 נולדת טליה, הבת השלישית, ששמה הלא הרואי הפעם, מאזכר את תקופת עבודתו של אבא בצאן, שכל כך אהב לרעות. הכול בהתאם לתקופה…

אבא מטפל כעת בהקמת משלחת לפסטיבל תרבות בווינה וביציאתו איתם. הלידה והפסטיבל ממלאים את אבא שמחה, למרות שהם סותרים מבחינת מיקומם… לפסטיבל הצלחה גדולה ואבא חוזר הביתה, היישר לתפקיד מזכיר הקבוץ, עם ז’ניה ריפתין, מי שיודע.

בין יתר פעילויותיו, מטפל אבא בסוגיית הפיצויים בגרמניה, נושא שנוי אז במחלוקת. רבים מסרבים לקבל כסף על סבלם ואילו אבא – בעד. אירוני לדעת שאף היום, תביעת הפיצויים האישית של אבא כניצול שואה, נדחית בטענה שהוא אינו נחשב ניצול שואה, כי יצא מבולגריה לפני שהגרמנים נכנסו אליה…

ב-1961, יורד ערכה של רוסיה ועולה קרנה של אמריקה, וחברי קיבוצי השוה”צ, וביניהם מעריצים ‘שרופים’ כמו אבא, מתפכחים ומבינים מה קרה שם באמת.

בשנים אלו מגיעים ילדים מרוסיה, דרך עליית – הנוער ואבא נרתם לחינוך חברת נוער כזו בעין שמר, הפעם עם הבטחה שיצא ללמוד אחרי שנתיים ב’אורנים’, בכדי להיות מורה בישראל לצורך המשכיות הדרכתו.                                                                                                                  אבא עושה צעד לא מקובל בזמנו, ומאחד את ילדי חברת הנוער בשנתיים האחרונות לחינוכם, עם בני הקבוצות המקבילות להם במוסד החינוכי ‘מבואות – עירון’, אליהם הייתי שייכת גם אני. שוב במשפחה לא ראינו אותו הרבה, ואני אף הייתי צריכה לעבור בכיתות י”א י”ב מקבוצת ‘יסעור’ אליה השתייכתי מכתה ז’, לקבוצה המקבילה ‘שחף’, כדי שאבא יוכל לחנך בקבוצת “יסעור”, משיקולים שונים אמנם, האיחוד שנשען על אישיותו של אבא, נחשב למוצלח, אך אין לו המשך בתנועה הקיבוצית…

אבא עובר לשלוש שנות ניהול פדגוגי ב’מבואות עירון’, הצמוד לעין שמר, שכלל את הקיבוצים עין שמר, ברקאי, מצר ומענית, מכיתות ז’ עד י”ב, כולל.

פורצת “מלחמת ששת הימים”.

אבא שמגיע למסקנה שחסר חינוך טכנולוגי בקיבוצים ובארץ, יוצא להכנה באוניברסיטת תל אביב, להקמה וניהול בתי ספר מסוג זה, מתוך מגמה להקים ליד עין שמר מרכז טכנולוגי.

מלחמת יום הכיפורים מוצאת אותו כמפקד החבל בדרגת רב סרן. כואב לו על דדו, חברו הטוב משכבר הימים.

כששוב נרגעת מעט הארץ ומתחילים תהליכים חדשים לתפוס את מקומם של הישנים, גוברת ביניהם המודעות בצורך בבתי ספר טכנולוגיים ו’ביה”ס הטכנולוגי מנשה’ מוקם סופית, לא רחוק מעין שמר, בתחומי המועצה, כשאבא מנהלו בהצלחה יתרה. הוא אף נבחר להרים משואת יום העצמאות בטקס המרכזי בירושלים, מטעם ‘עמל’, רשת חינוך כללית ושל המרכזים הטכנולוגיים אז.

בשנת 1984, לאחר שמסתבר להורים שבנותיהם עוזבות את קיבוצם ושתיים מהן חירות וטליה, כבר בקבוץ ‘מזרע’, הם מחליטים החלטה יוצאת דופן בזמנו, לעבור אף הם למזרע, בעקבות בנותיהם. לחברי עין שמר היה הדבר קשה, כי ההורים היו חלק מעמודי התווך בקבוץ, אהובים ופעילים כל השנים.

במזרע הם נקלטים יפה, ובאמת מגשימים את הרצון להיות קרובים מה שיותר לילדיהם, נכדיהם ובהמשך לניניהם.

אבא נרתם גם כאן להקמתו מחדש של מרכז מט”י שכמעט נסגר ואח”כ מתבקש ממולה מ’אלונים’, ראש מועצת עמק יזרעאל אז, לפתוח את המרכז הטכנולוגי המשותף ליהודים וערבים בנצרת עילית. ואכן, המרכז משגשג תחת הפקתו של אבא ובכירי העם מופנים לבקר בו בהגיעם לעיר.

שבע נסיעות הלוך ושוב, כשמאחוריו שנים של ניהול פורה, אבא מחליט לפרוש גם מתפקידו זה, כשהוא ‘עוד בשיאו’ וחוזר הביתה.

הוא מתבקש למפעל ‘מעדני מזרע’ בתור קניין ועובד כמה שנים כך, כמה שעות ביום, כשבערבים שוקד על כתיבת ספר קורותיו.

מחלת הדמנציה שהחלה בהיותו בן 79, מחזירה אותו לחיק משפחתו. הקבוץ והמשפחה עוזרים במה שהם יכולים וזה לא מעט, אבל לאט לאט, אך בצורה חמורה, אבא שלנו החכם מאבד את הזיכרון הקצר וכתוצאה מכך, בסופו של דבר, גם את בריאותו הטובה. לעומת זאת, הוא אינו שוכח כלל את יכולתו לאהוב. אמא מטפלת בו במסירות, בעזרת האהבה האין סופית, שהיתה תמיד מנת חלקם.

אבא  נפטר בהיותו בן 86.5 שנים, ב-14.7.2011.

יהי זכרו ברוך ומעשיו הטובים ופעילותו הענפה יישמרו. 

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן