booked.net

פורת חנה 

חנה פורת 

בת פרומה לבית וכהולדר ומשה סובל.

נולדה ב-ב’ בחשון תרע”א – 4.11.1910 בכפר קטן ליד קרקוב (בפולין).

נפטרה ב-י”ד בסיון תשנ”ו – 1.6.1996 במזרע.

אחות לאביגדור, חומצ’ה- נחמה, וסבינה.

עלתה ב-1938 לקיבוץ מזרע.

נשואה למנחם פורת.

אם לנאוה (הלפרין), עלי ז”ל ושאול.

סבתא לגיל, אביב, אופיר והדר הלפרין, רמיה, אבירם ושרה פורת.

 

חנה, (הניו), נולדה בשנת 1910 בכפר קטן ליד העיר הגדולה קרקוב. למשה ופרומה סובל.

המקום היה בחלק האוסטרי של פולין.               

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה ב–1914, היתה חנה בת ארבע. בבית היו עוד ילדים: אביגדור, הבכור, ושתי אחיות: חומצ’ה- נחמה, וסבינה.

האב שהיה נתין רוסי, נאסר באמצע הרחוב, ללא תעודות ונשלח למחנה עבודה באוסטריה. האם ושלושת ילדיה, לא הבינו לאן  נעלם האב בלי להשאיר עקבות.

האם, נדדה בין קרובי משפחה והשתקעה בעיר רוזוודוב עד תום המלחמה.

כששבו לביתם הצליח האב ששוחרר, לאתרם והמשפחה התאחדה.

האב, שלמד בימי שביו הנהלת חשבונות וגרמנית טובה, קיבל עבודה טובה בעיר ליזיס וכולם, עברו לגור איתו.

חנה, התחילה ללמוד בבית-הספר העירוני.  בעיר ליזיס היו מוסדות-חינוך מתקדמים, אבל מכיוון שהיה מעורב, כבר הורגשה שם האנטישמיות.

האם פרומה באה ממשפחה דתית  ובבית נשמרה המסורת היהודית, בחגים הלכו לבית הכנסת ובבית חגגו את החגים היהודיים.

האב משה כבר היה יותר מתקדם בדעותיו, ובמשך הזמן הצטרף לתנועת הרויזיוניסטים של ז’בוטינסקי והפך לציוני נלהב. 

כשסיימה חנה 8 שנות-לימוד בבית-הספר היסודי וחלמה על המשך לימודיה, קיבל האב עבודה טובה בעיר נמירוב, שבצד האחר של פולין, וכל המשפחה נאלצה לעבור לשם בעקבותיו.

בעיר נמירוב, היו מעיינות גופרית למרפא, והיה שטח מיוחד לנופשים ומבריאים. המקום היה בסביבות יער נהדר, כל המקום היה יפה ביותר, בערבים, ניגנה שם תזמורת להנאת הנופשים. היה להם שם בית יפה והכל היה נפלא, אלא שלא היה שם בית-ספר תיכון, הם נאלצו להפסיק את הלימודים.  הם המשיכו ללמוד עם מורה פרטי בביתם עד גיל 16.

חנה, התחילה לתת שיעורים פרטיים לילדה שלא ידעה א’ב’, וככה הרויחה כמה פרוטות.

האם, דרשה ממנה ללמוד מקצוע וחנה למדה תפירה, והתחילה לעשות עבודות תפירה לחנות בגדים ששם עבדה חברתה. היא ידעה לתפור לולאות ועוד עבודות-יד. היו לה ידיים טובות וראש פתוח וכך, הסתדרה בחיים.

 

בשנת 1928, היה משבר כלכלי קשה והמשפחה חזרה לעיר רוזוודוב, שם גרו בני משפחתה של האם.  חנה היתה כבר בת 18, אחיה הבכור אביגדור, עזב את הבית ועבר לעבוד בעיר הגדולה קרקוב.

כעבור שנה, עשתה חנה את אותו הדבר. היא ארזה מזוודה ועברה לגור אצל בני משפחה בקרקוב, במטרה לעבוד שם.  חנה עבדה בכמה מקומות, בחנות-בגדים, כתופרת, ואחר כך בגלידריה נהדרת. שם עבדה שעות רבות, אבל כיוון שגרה בביתם היה לה מאד נוח, הרוויחה יפה ואת רוב הכסף שלחה הביתה לאם ולמחיית בני-המשפחה. השאירה לעצמה רק דמי-כיס.

בקרקוב, הכירה חנה צעירים יהודיים – כולם חלמו לעלות לארץ ישראל וכך, הגיעה חנה בעקבותיהם להכשרה, בה היתה במשך 9 חודשים, עבדה אצל איכרים בסביבה. העבודות היו קשות, אבל כולם חיכו בכליון עיניים לצרטפיקטים – אשרות ההגירה ולעליה לארץ ישראל.

בינתיים, בביקורה אצל המשפחה ראתה שהאם חלתה בדלקת-פרקים קשה ושכבה רוב הזמן במיטה וחנה, חזרה הביתה לטפל בה. הציעו להם לנסוע לאיזור-מרפא וחנה לקחה לשם את האם, והנה קרה לאם הנס, לשם היא נסעה בעגלה, ובחזרה היא כבר עמדה על רגליה.

האנטישמיות בפולין התחזקה וחנה, היתה צריכה לקבל החלטה.  היא כבר קיבלה כמה הצעות נישואין, אבל דחתה את כולן.

כל השנים חלמה על ארץ ישראל, כתבה שירים על הארץ ואבא היה אוסף אותם.

בארץ כבר חיכה לה החלוץ שפגשה יום אחד, מנחם וולף, שהבטיח לעזור לה לעלות ארצה.

הם התכתבו במשך שלוש שנים ובשנת 1938, כשהאנטישמיות התגברה, קיבל מנחם עזרה מהקיבוץ. הקיבוץ שלח חבר כדי שיתחתן עם חנה בנישואים פיקטיביים ויביא אותה ארצה, וכך היה.  (מנחם כבר היה נשוי בנישואים פיקטיביים עם אשה שלא הסכימה לתת לו גט…)

מנחם כבר חיכה לה בנמל חיפה ולקח אותה עם המשאית של הקיבוץ ישר לקיבוץ מזרע, לחדרו שהוכן עבורם על צריף הצ’פלין הידוע שעמד על חביות בהן אוחסנה התבואה.  חנה מספרת שעוד ימים רבים כשהצריף התנדנד ברוח כל לילה היא חשבה שהיא עדיין על האוניה…

חנה הרבתה לספר על קליטתה הקשה במזרע, היא הגיעה בתור בודדת, ללא קבוצת השלמה, החיים אז היו קשים בארץ ובקיבוץ, וסידרו אותה לעבוד ישר לרחיצת הסירים המפוייחים במטבח וסחיבת כדי החלב הכבדים. למזלה עבדה יחד עם וייסברג, התיידדה איתו והוא עזר לה בכל.

לאחר זמן מה, עברה חנה לעבוד בבית-הילדים שם התמידה בעבודתה המסורה שנים רבות, ונחשבה למטפלת מוערכת ואהובה על ההורים והילדים.

חנה היתה אשה עדינת-נפש, גאה, נבונה וטובת-לב ובזכות מסירות-נפשה ודאגתה לילדים, קנתה את עולמה בין החברים והמשפחות אשר בילדיהם טיפלה.

לאחר שנים רבות בחינוך הפעוטים, עברה חנה לעבוד בניהול חדר-האוכל של המוסד החינוכי ואחר-כך, נבחרה לריכוז מחסן-הבגדים של החברים למשך שלוש שנים. המחסן, היה ממוקם בקומת הקרקע של חדר-האוכל החדש.

לאחר מכן, הצטרפה להלה זיינבל בעבודה במחסן-הבגדים של המוסד החינוכי,  ובשנים האחרונות לחייה, עבדה בתיקון בגדי החברים. את התיקונים הכי אמנותיים רק היא ידעה לעשות.

לחנה ומנחם נולדו 3 ילדים: נאוה הבכורה, עלי אשר נפטר ממחלה קשה כשהיה בשירותו הצבאי והוא בן 19 בלבד ושאול, הבן הצעיר שנפצע בעת שירותו הצבאי בעינו, שוחרר מהצבא ונשאר נכה.

שנים רבות לא התאוששה המשפחה מן המכות שנחתו עליה. רק כשהגיעו הנכדים הראשונים חזרה חנה לחייך.

בשנות ה–50,  התברר לחנה שאחותה חומצ’ה – נחמה  שרדה את השואה, לאחר שהאם ואחות נוספת, סבינה, חלו ונפטרו בסיביר.

נחמה הכירה במחנה מעבר את צבי דיאמנט , נישאה לו והם הצליחו להגיע ארצה, והשתקעו בעיר חיפה כשמנחם מגייס את כל ידידיו בעזרה לשפץ בית שנעזב מתושביו הערביים בעיר התחתית למגוריהם.

גם אחיו של מנחם הגיע ארצה באותה תקופה לאחר שהתאלמן מאשתו ושכל את שני בניו התאומים שנרצחו לנגד עיניו בימי השואה. גם לאחיו,  עזר אבא רבות להשתקם. תקופה ארוכה חי במזרע אצל חנה ומנחם, עד שמצא עבודה בחיפה ועבר להתגורר שם. וחנה תמיד, תומכת ועוזרת בכל.

יום אחד התברר לחנה שאביה משה סובל נמצא במחנה מעבר בדרך לארץ והשמחה היתה רבה.

חנה שמרה איתו על קשר מכתבים, שלחה לו תמונות של הילדים, אבל יום אחד, התברר שחלה בטיפוס ונפטר.

זהו גורל: במלחמת-העולם הראשונה היה האב אסור במחנה שבויים זה באוסטריה, ואחר-כך בדרכו לארץ, הוא מגיע לאותו מחנה שהפך למחנה-פליטים, ושם הוא נפטר ונקבר.  וחנה, שהיתה קשורה אליו מאד בילדותה, לא זכתה לראותו שנית.

השנים עוברות, לאחותה נולד בן, וכולם מאושרים. צבי מצא עבודה בבניין, ונראה שהכל טוב.

אבל  כשאחותה חלתה ונפטרה פתאום, לוקחת חנה את הבן אהרון ומגדלת אותו בביתה כאילו היה בנה. והקשר איתו ואחר כך עם אשתו וילדיו, נשאר כל חייה.

ביתם של חנה ומנחם היה בית פתוח. הילדים מביאים כל אחד “ילד חוץ” שהיה חברם, לקבל בית חם ואוהב אצל חנה, ולחנה לב רחב ורחום, וכולם מתקבלים באהבה. הקשרים עם חלקם נמשכים גם לאחר בגרותם.

 

בספר הזכרון, מקדישה דינה, חברתה של הבת נאוה שיר לזכרה של חנה:

בגיל 14 הכרתי אותך לראשונה.

לפני חודשיים ראיתי אותך לאחרונה,

שום דבר לא השתנה,

אותה אשה, רזה, זקופה, שקטה,

מקרינה חום ואהבה ותמיד מחייכת.

 

אני זוכרת ימי אחר הצהריים, של ספל קפה ועוגה מעשה ידייך,

ימים של בית חם – מצאתי אצלך.

תודה לך על שהשארת לי

פינה חמה בלב עם זכרונות נעימים.

השנים עוברות, מנחם בעלה מזדקן, חולה, וחנה סועדת אותו במסירות עד פטירתו בגיל 90 המכובד.

חנה מגיעה לשיבה טובה, סביבה ילדיה ונכדיה, וידידותיה הטובות.

חנה נפטרה לאחר מחלה קצרה והיא בת 86 במותה.

ימים שמחים וימים קשים עברה חנה בחייה. האחריות והדאגות לא שינו את אופייה הטוב, והיא משלימה עם הגורל ומנסה להפיק את כל הטוב שבחייה, ליהנות מנכדיה ולעזור בגידולם והם, מחזירים לה אהבה והערכה ללא גבול.

                                                                                בתה, נאוה הלפרין.

 

אני מצרפת מילים שכתב לזכרה הנכד אופיר:

                                                                        

סבתא יקרה ואהובה שלי,

סבתא, עכשיו הכל ברור, את היית מלאך, מלאך בדמות אשה,  וכמו מלאך אמיתי ידעת לרחף מעלינו, לתת עצה טובה, להרגיע, לאחד את המשפחה לנהוג בסבלנות אין-קץ בכולם ולהעניק כמויות עצומות של אהבה לכולם…

כמו מלאך נפרדת מאיתנו בשנתך, אך אנו אסירי תודה על הזכות לגדול במחיצתך.

סבתא, את היית ההוכחה שההשקעה בבני-אדם משתלמת, ואחרי שכל חייך נתת לסובבים אותך אהבה, ותשומת לב, קיבלת, את הכל בחזרה.

את ידעת והרגשת שאנו הנכדים, אהבנו והערצנו אותך, כל אחד בדרכו אבל בכמות ובעוצמה שלא היו לה מתחרים.

אהבתי לשבת אצלך ולהתכבד ממטעמייך, לשבת במקום בו אפשר לשוחח על כל נושא שבעולם, ותמיד ידעתי שלא משנה מה, לעולם תעמדי לצידי, וגם אם טעיתי, תדעי להסביר זאת בשקט ובעדינות.

סבתא מקסימה שלי, את היית לי משענת בעתות צרה, היית מושא להערצה והערכה, וכעת אני מרגיש הרגשה של ריקנות, ש”העמוד התומך” חסר, וצריך להמשיך בלעדייך.

אני מרגיש בעיקר אושר וגאווה על הזכות שהיתה לי לחיות במחיצתך,  ואת המטען שקיבלתי ממך אשא עימי עד יומי האחרון ולעולם לא אשכח אותך מלאך שלי, סבתא שלי.

                                       נכדך האהוב – אופיר הלפרין.

 

נספחים

נזכור את בני משפחתה שניספו בשואה:

האב- משה סובל

האם – פרומה סובל לבית וכהולדר.

אח – אביגדור, אשתו  ובנם התינוק.

אחות – סבינה, בעלה ובנם.

 

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן