נולד: כ”ט הטבת תשע”ה 25.01.1925
נפטר: ו’ בתשרי תשרי תשע”ה 30.9.2014
ארץ לידה :בולגריה
שכבה :עין גדי
ילדים: יערה ואלה
נכדים: עומר, ספיר, מור ,בר , דניאל, מאיה, אדם, שמיר.
אליהו עבד בלול, בכלבו, בריכוז קניות ובתעמ”ל.
אליהו היה איש משפחה מסור ואהוב.
אליהו נולד ב 25.01.1925 בפלובדיב בולגריה.
בסוף 1948 אחרי שלמד שנה וחצי משפטים באוניברסיטה בסופיה החליט לעזוב את המשטר הקומוניסטי ולעלות לארץ.
כשהגיע למזרע מבלי לדעת עברית (באותה התקופה לא היה אולפן לעברית) התחיל מיד לעבוד בכל עבודה שנתבקש והתחבר עם
החברים מגרעין עין גדי בעזרת שירים רוסיים.
אליהו עבד במקומות שונים ומלא תפקידים רבים ותמיד נתן יד ועזר. הוא עבד שנים רבות בלול, בכולבו, בריכוז קניות ובתעמ”ל.
כשאליהו הגיע למזרע הייתי נערה בת 12 בתיכון.
הקשר בינינו נוצר כשנתיים אחרי שחרורי מהצבא ומאז אנחנו ביחד לטוב ולרע 57 שנים מאושרות.
אליהו היה החבר הכי טוב שלי מלא הבנה פרגון ואהבה.
הוא היה אבא מסור ואוהב לבנותינו יערה ואלה וקיבל באהבה ובחום את יורם וגידי החתנים.
הוא היה סבא גאה ואוהב לכל נכדינו והם כולם היו מאד קשורים אליו. במחלתו האחרונה כשהוא מונשם ומורדם התקשר מור הנכד הצנחן וביקש
שאשים את הטלפון על אוזנו של סבא כדי שאם ישמע את קולו אולי יתעורר…
לכל מקום שבאנו כולם אהבו אותו בגלל יחסו החם והעוזר לכולם טיילנו הרבה בחול ומכל טיול נשארו לנו חברים חדשים רובם בזכותו.
זכיתי לחיות עם אדם מיוחד במינו לא כל יום מוצאים אוצר כזה והפרידה קשה ביותר.
הייה שלום חבר אהוב ויקר שלי
מאשתך הכואבת והאוהבת מוריה
***********************************************************************************
אבא
תמיד היה לנו פלפל חריף במקרר. צנצנת סגורה עם פלפל חריף.
כמעט בכל ארוחה אבא היה נוגס בפלפל החריף בין כל כמה ביסים. לא משנה מה המצב הבריאותי או מה מוגש על השולחן.
אבא היה איש מצחיק, חריף, שובב חסר תקנה, לא מתפשר, צנוע הליכות, שיודע ואוהב לתת לבריות הרבה יותר מאשר לקבל חזרה.
אבא גם היה מספר סיפורים בחסד וגם שובב גדול.
זה אולי מצחיק לומר על אדם כמעט בן תשעים שהוא שובב גדול אבל תאמינו לי שהוא תמיד היה שובב גדול מילדות עד עכשיו. לפעמים אני או יערה
חושבות שאחד הילדים שובבים במיוחד (אדם עומר או מור) אבל אנו נזכרות בחלק קטן מהסיפורים של אבא מהילדות ומבינות שיצאנו ממש בזול.
יש לי הרבה סיפורים על אבא מסיפורים מסמרי שיער על התחשמלות, שריפה ביער, עפיפון צוק ומכבי אש, סיפורים על מכות עם אנטישמים בבולגריה
ואיך הוא סידר אותם ככה שכל פעם שהם ראו אותו הם חצו את הכביש לצד השני.
ההתערבויות על האוכל, שכללו שוקולד, צב וכמובן פלפל חריף. וגם משהי שנותרה חייבת לאבא 20 ₪ והוא טרח להזכיר את זה דווקא בלוויה שלה.
אבל אספר כאן סיפור אחד שמשקף את אהבתו לזולת את היכולת של זרים להבין ברגע איזה אדם עומד מולם ואת הנטייה שלו להסתבך בצרות.
יום אחד בערך בגיל 10, הגעתי הביתה ובמרפסת ראיתי כלב קטן שאני לא מכירה קשור בחוץ.
כשנכנסתי הביתה מצאתי אימא עצבנית במיוחד ואבא מתנצל.
מסתבר שאבא פגש בחיפה סטודנט שלא הכיר שפנה אליו בבקשה לאמץ את הכלב,
“אולי אתה יכול לעזור לי, אתה נראה אדם טוב ונחמד בעל משפחה וילדים,
לא מרשים לי להחזיק בכלב במעונות”…
אבא לקח את הכלב, בלי לתאם עם אימא כמובן.
לאחר מספר ימים הבנו שהכלבלב הקטן והרזה חושב שהוא כלב שמירה ענק שמגן על אבא משאר העולם.
זה נגמר בנשיכה של יערה, רדיפה עם מגרפה אחרי הכלב ברחבי הקיבוץ ומסירתו לעמותה.
אני חושבת שתקופה ארוכה הילדים של חלק מהשכנים של ההורים, חשבו שאתה קוסם, ומי שלא מבין מוזמן לשאול את גלית של יורם וזיווה
איך היא קיבלה ממך ליום ההולדת יונה במקום אריה.
זה מה שאתה בשבילי אבא פלפל, תבלין של החיים.
תמיד אזכור אותך עם חיוך רחב.
באהבה
אלה
************************************************************************************
אליהו שלי.
אני לא מתכוון להספיד או לספר את קורות חייו, אלא לספר על אליהו כמו שאני חוויתי אותו במשך 25 שנה.
הכל ידוע אליהו – זה הטבע, ילדים קוברים את הוריהם. היית בן 90.ראית כבר הכל.
אבל הפרידה קשה וכואבת מאוד.
ידעת לחיות וידעת איך ללכת. איש תאב חיים היית. נלחמת כארי שואג ונאחזת בציפורניים בחיים.
אליהו, היית ילד נצחי, פיטר פן.
איש צנוע, אהוב ומחייך לכל דורש. קונצנזוס שכזה…
נתינה לפני הכל.
לא תמיד האירו המזל והאושר המושלם את חייך.
הרבה שאלות על הקורה לך בחיים התעוררו ונשארו סתומות ועלומות.
חייך התנהלו בשקט ובציפייה.
יום אחד בקיץ 1970 הלכת עם מוריה שלך, אהבת חייך, למקום שבו מחלקים את האושר למי שרק יודע לקחת.
עיניך תרו את המקום בחוסר שקט.
לפתע וללא התרעה, נפגש מבטך במבטה של תינוקת יפיפייה עם זוג עיניים גדולות.
התינוקת נעצה מבטה בך כמו אומרת :”היי איש גדול, אתה אבא שלי, תמיד היית. קח אותי אליך ונעשה חיים מאושרים יחדיו.”
הסתכלת אל מוריה שלך ואמרת לה :”הנה היא , שכה חיכינו לה”.
הכל היה ברור פתאום.
עולם של שאלות התמלא בתשובות.
השמש זרחה מעל משפחת פרץ.
העולם חייך , סוף סוף, אל האיש עם החיוך.
לא היה מאושר ממך אליהו.
מאגר עצום של אהבה התפרץ ופינק את הקרובים אליך.
בנותיך גדלו לתפארת ואתה היית שם כל הזמן, בלי לפספס. ידעת להעריך את אשר זכית לו.
נתת את כל כולך לבנות פרץ.
יערה, שכה אהבה אותך, שיגרה לתוך חייך מקבץ זהב משובח של חמישה נכדים שזכו לגדול ולהכיר סב אהוב כל כך.
הנכדים אהבו אותך אליהו ואתה אהבת אותם.
היית ראוי לאהבתם והם ראויים לאהבתך.
בקיץ האחרון רעדה האדמה תחת רגלינו.
מדינת ישראל יצאה למלחמה על גבולותיה.
אתה אליהו מצאת את עצמך באזור לא מוכר, הנכדים יצאו לקרב.
עומר הטנקיסט נשלח ע”ג הטנק להגן על גבולה הצפוני של המדינה.
ספיר מיירטת כיפת הברזל נשלחה לארץ הקסאם ליירט טילים.
מור הצנחן נשלח להלחם בחאן יונס.
ראית בכאב ודאגה את יערה ואותי על סף התמוטטות וידך קצרה מלהושיע.
עם שוך הקרבות ושובם של הילדים הביתה ,הם באו אליך. זה היה חשוב להם להראות לך שהם בסדר.
במהלך ארוחה חגיגת שערכנו לכבוד שובם של הילדים הביתה, ישבת בפינה עם בקבוק בירה קרה (כרגיל)
חיוך של אושר הציף את פניך,
כמו נוצקה לתוכך אנרגיית גאווה בנכדים.
נכדיך, בבת עיניך – שוב בבית.
אליהו, אני רוצה שכולם יידעו שהלביאות שלך היו שם עד נשימתך האחרונה.
התינוקת היפהפייה עם העיניים הגדולות שלא הרפתה לרגע, מבכה מרה את עזיבתך ואנחנו איתה.
נכדיך בוכים והם יודעים למה.
לנצח אחשוב עליך כשחיוך מציף את פניי.
תודה על שהכנסת אותי באהבה אל חייך ונתת לי להיות חלק ממך.
באהבה גדולה – החתן.
יורם
יהי זכרו ברוך
