booked.net

קטרון צילה 

צילה קטרון

בת יוכבד ואהרון (רוכקה) שווארץ.   

נולדה ב-י”א בתשרי תרפ”ו – 29.9.1925 בברזנו (פולין כיום באוקראינה).

נפטרה ב-ד’ באדר א’ תשס”ה – 13.2.2005 במזרע.

אחות לחנה, סוניה, מושק’ה, ציפורה, אסתרק’ה וחיימק’ה.

עלתה ארצה ב-1947.

הגיעה למזרע ב-1947 עם עליית-הנוער. חברת קבוצת “גאולים”.

נשואה ליואב .

אם ליוחאי, זהר, מירב ואריאל.

סבתא לשירלי, חגי, הילה, עמית, תמי, גבי, אילנית, נטלי, עופרי, אלעד ועדי.

 

אימא כתבה את סיפורה האישי מהשנים (1942-1945) – מלחמת-העולם השנייה.

הספר נקרא “זיכרונות נדידה”. אימא העלתה זיכרונות אלה למען הדורות הבאים, שיקראו וילמדו מניסיונה הנורא, שאין לנו ארץ אחרת זולת ארצנו – ארץ ישראל.

 

אימא כותבת:

“אבי היה במקצועו חייט ופרנסתו הדלה לא אפשרה לנו אלא את הדירה הקטנה והצפופה שלנו. היינו ישנים בזוגות, שניים שניים במיטה.”

“זיכרונותיי מבית-הספר קשים ורוויי-שנאה מהמורים והתלמידים הפולנים, כאחד.”

“הורי שמרו מסורת. זכורה לי האווירה הנעימה בבית בימי-חג למרות הדוחק והצפיפות”.

1942 – הכיבוש הגרמני

“הרחובות נתמלאו טנקים, כלי-נשק ומכונות- ירייה… המחסור במזון גבר…הטלאי הצהוב היה לסימן זיהוי מחייב… נפוצו שמועות על השמדה פיזית של יהודים… ביום האקציה בעיירה שלנו, בתוך המהומה הגדולה, פנו אלינו הורינו, הילדים הגדולים, וביקשו כי נברח על נפשנו. ניצלנו הזדמנות של רגע בלי עין פקוחה, ואני זינקתי מעל גדר-התיל…”

הנדודים  –  “שלוש שנים של נדודים יום אחר יום ולילה אחר לילה בתוך הסכנות האורבות ביערות. הייתי בת 14 וסוניה אחותי בת 13.”

“ב-1947 העבירו אותנו הבריטים, בשיתוף עם הסוכנות היהודית לארץ ישראל. דודתי נעמי אז חברת קבוץ רמת-דוד (היום יפעת) קיבלה אותנו לחיק משפחתה ודאגה שנגיע לקליטה בחברת-נוער של עליית-הנוער קרוב לקיבוצה. כך הגענו לקבוץ מזרע ועד היום אנו חבות לה תודה עמוקה”.

צילה הגיעה למזרע, לחברת-הנוער “גאולים”. חייה במזרע היו רצף של עשייה ושותפות. בעבודה: מטפלת בגיל הרך ובמוסד, מבשלת במטבח, עובדת ב”מעדני-מזרע”, ובמשך שתי תקופות ארוכות, סייעת במרפאת-השיניים. בחברה: חברה בועדות רבות, החינוך, התרבות, המינויים, הבריאות וסידור-עבודה. כפי שהייתה מעורבת בכל תחומי העשייה והחברה, כך גם ידעה לתת ביטוי בכתב להרגשותיה ודעותיה.

אימא כתבה שירים רבים הקשורים למשפחה, לקבוץ, למדינה ולעברה.

 

 

אהבה למזרע-כתבה צילה

לאהוב את מזרע

זה כמו:

לאהוב אישה, תינוק,

פרח, דשא ירוק.

את השקט – הריחות

יופייה – וגווניה,

להיצמד אליה –

ולא לנטוש אותה.

לאהוב את מזרע

זה לבוא בשעריה,

עם חיוך וגאווה,

לחשוב שוב ושוב

כמה טוב לשוב אליה.

 

לאהוב את מזרע

זה קשר – ידידות,

חברות ורעות,

דאגה וערבות,

בשמחה ועצבות.

 

לאהוב את מזרע

זה כמו:

לאהוב יצירה אמנותית

שהשקעת בה כל כוחותיך,

כישרונותיך – ולעיתים

נשאר לך טעם רע.

 

לחיות במזרע, לטוב ולרע,

ולעיתים גם מתוך אין ברירה.

 

 

אימא, סבלנות אין-קץ הייתה לך. מעולם לא הרמת קולך, תמיד היית, מעודדת ותומכת בשקט ובצנעה. הייתה בך נחישות והקרבה אימהית. היית אדם פתוח ומלא-אהבה. היית ציונית ואהבת את הקבוץ אהבה חסרת-פשרות. כשחגי היה בן 8 ואת היית בת 60, יוחאי חיבר והוא שר לך את השיר ליום הולדתך (מבוסס על מנגינת השיר “תודה” ששר חיים משה):

תודה לך סבתא על הארטיק

תודה לך סבתא על המסטיק

תודה לך סבתא על האבא

תודה שהתחתנת עם סבא

וגם על זהר ועל מירב

ואריאל הכי שובב.

 

יהי זכרה ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן