booked.net

רבין חוה 

חוה רבין (לבית מִיכֶלְסוֹן)

בת חנה (לבית מוּנְדְלַק) ומרדכי מיכלסון.

נולדה ב-ו’ בסיון תר”פ – 23.5.1920 בורשה (פולין).

נפטרה ב-כ”ו בניסן תשס”ו – 24.4.2006 במזרע.

עלתה לישראל ב-1933.

הצטרפה למזרע כבוגרת ביה”ס החקלאי בנהלל.

נשואה ליעקב רבין.

אם לאהוד, דוּדִי ורעיה (רובינשטיין).

סבתם של אסף, יונתן, רונית, דפנה וארנון רבין, אביעד רובינשטיין, גִּלְעָד רבין, נֹעַם ואיתי רובינשטיין.

סבתא רבה לאביתר ולנטע רבין.

סבתא                                                                                 

 

הנה סוף סוף הוקל לך. עשרים שנה מלאו כמעט מאז נותרת אילמת בזעקתך להצלה מן הבדידות. עשרים חורפים של מיטה קרה בלי זרוע מחבקת, עשרים קיצים בלי שמש.

והנה עתה הוקל לך. לא עוד כלואות מחשבותיך בצינוק הגוף המסרב לבגוד ונאחז בכל כוחו בנשמתך הדאובה. הנה לא עוד. עכשיו תוכלי לנוח. לא נתלה בך מבטים תועים ומלאי חמלה, לא נדרוש עוד בשלומך בשאלות ריקות. נניח לך.

אולי היה עלינו להניח לך מזמן.

עת להיפרד וכמו תמיד אני חסר את המילים הנכונות. כמו באלף הפרידות שכבר נפרדנו, כמו בזו האחרונה בערב-פסח, העיניים תרות בחלל-החדר אולי אמצא תשובה על הקירות. ואין מילה שתעלה חיוך על שפתותייך, אין ברכה שאאחל לך ותביא לך אור. אין, מלבד משאלת-לב טבעית ומשותפת לשנינו, געגוע ישן לאחד.

אני בוהה באוויר, מבטי נח על קירות ריקים וחיוורים, קירות בלי בית. למדתי ממך להפנים את הפרטיות לתוך תוכי, לעשותה בלתי תלויה בחומר, להכילה ולקדשה.

פרידה.

נגיעה רכה על הכתף, ליטוף היד, מבט. הרבה מאד חן אני מוצא בעיניך, יופי עמוק, עומק יפה. הרבה זכרון ניבט מהן. זכרון הוא שהיית, הוא שאת כעת.

אני אזכור אותך בריח תפוחים אפויים בקינמון, בעוגות גבינה שאין יותר כמותן, בצמה שחורה שהאפירה, באהבה גדולה. את חרוטה אצלי בלב, מוצנעת כדרכך בחדרי חדרים. את לי סמל לדבקות בערכים ובעקרונות, למחשבה ייחודית ומעמיקה, לרגש אישי ולפרטיות.

היי שלום.

 

-אסף רבין-.

 

דברי-פרידה מאת רעיה רובינשטיין:

 

תשבצים ופרחים

אסתטיקה מחמירה ומיגרנות

עזריה אלון ומוסיקה קלאסית

העתקים דהויים ומושגי יסוד של מיטב האמנות הפלסטית

דיונים פוליטיים לקראת ועידת מפ”ם זו או אחרת

יושר, וצניעות וגאווה ועקשנות בכפיפה אחת

זכרון פנומנלי, אינטלקט, עברית כהלכה וחריזה משובחת

לא הולכת רכיל, אף פעם לא מתנחמדת

 

אבא ניסה לפייס: זה לא שהיא לא אוהבת, פשוט קשה לה להראות את זה…

היו שנים שכעסתי

ואיך זה שהמפלגה והקיבוץ לפנינו…

 

הייתה מסמיקה בקלות

אם אהבה – היה לה קשה להראות את זה…

 

ובכל-זאת, המון דברים קבלנו ממנה!

 

כותב דודי רבין

 

אבא נפטר בשנתו, בשנת שמונים ושש.

אמא נפטרה בשנתה, בשנתה השמונים ושש.

אמא נולדה בחג השבועות בשנת התר”פ

והיא רפתה

ובערב יום-השואה מובאת לקבורה.

אבא בא לעולם בשבת מברכים ראש-חודש ניסן

שנת התרע”ה

והוא רעה

והלך מאתנו, במוצאי “השבת השחורה”.

זה סיפור הדור ההוא,

כך היתה המאה שעברה…

ואין לה נחמה,

ואין לה כפרה,

ואין חזרה…

 

דבריו של אהוד רבין:

 

הרבה סודות מכסה היום אדמת-הסלעים למרגלות הרי-נצרת. שתיקות ארוכות יידומו תחת עפר בית-עולם זה של מזרע. שאלות בלתי פתורות יכסו הפרחים. ואנחנו לא נדע.

לא נדע מדוע התערפלו היופי והחיוך עטורי זר-הצמות שהפגינו נעורים תוססים ומחוזרים. מתי ולמה נעטפו הנאמנות השומרית וההזדהות הפוליטית מעמדית בדוק של אלם. מתי ולמה נשתתקו השותפות והאיכפתיות במעשה היומיום של חיי-היחד. מתי ולמה הוגפו חלונות לחצוץ בין החיים הזורמים והמפעפעים לבין הנפש והגוף. מתי ולמה הוקם קיר-הזכוכית המאפשר אולי לראות אך לא לגעת באושר ילדים ונכדים. היכן קו פרשת-המים שבין לשחות ובין להיסחף בזרם-החיים.

ויותר מכל כואב הפוטנציאל שאיבד את האנרגיות להתממש והסבל המתמשך שעצר מכל שמחה לצאת לאור.

היו גם ימים אחרים. ימים של מעורבות, ימים של חברות שזכרונה רשום בהקדשות על-גב תמונות-נעורים. ימים של פעילות בחיי-המדינה שבדרך, בקורסים של “ההגנה” ובתחושה של מעשה הקמת מדינה. ימים של שותפות פעילה לאמירה הפוליטית בסניף-התנועה, או בסניף המפלגה. ימים של איכפתיות קיבוצית בעבודות השונות של קליטה, של עבודות מזכירות, של עבודות איסוף ושימור, של להיות סמוך למחקר הקיבוצי. היו גם ימים של קבוצת חברים נפגשת וצוחקת ומטיילת ומציינת ימי-הולדת. והיו ימים של הנאה מלימודים מאוחרים.

אבל משהו נוקשה שאולי היה במרכיבי-הדם, לא נתן מרחב לפשרות. משהו כפה להיות או או ולא, גם וגם. משהו שלא איפשר לחלק בין תביעה לבין סליחה, בין חובה לבין פשרה. כך ביחסים האנושיים וכך בחיי-החברה. כך הייתה גם ההתכנסות פנימה, ההתגוננות מפני התחושות וכאבי-הגוף והנפש –  עד הסוף.

 

כאב של החמצה. הגיע לה יותר, הגיע לנו יותר.

24.4.2006

  

קדיש מקומי

(יבוא אישי מעין-החורש)

יתגדל ויתקדש האדם ופועלו,

אשר מסכת חייו בעולמנו באה אל סופה.

יתקדש האדם הנאסף היום אל אדמת עין החורש.

יתברך במעשה ידיו וביצירי רוחו,

בכוונותיו הטובות ובכל שצלחה דרכו

במעשה יומיום של חולין ובימי מועד.

ישתבח האדם בייחודו אשר צרף אל יחד המקום,

בחוט המיוחד לו ששזר ברקמת החיים המשותפת.

יתגדל האדם באור שהביא להניס חושך,

ביפה שהביא לצבוע את הכעור,

בטוב שהביא לגרוע מהרע.

ייסלח האדם על רגעי חולשתו אם עוררו עליו כעס וריב,

אם הקשיחו שעות בינו לבינינו.

יהי הזיכרון השמור בלבבות ובנוף המקום המשך לחיים שבאו אל קצם.

יישא החי בזיכרונו את זיכרון ההולך.

ייחרת שמה של חוה רבין לבית מיכלסון, על לוח-החיים המפכים של בית מזרע, מראשית ואל ימים יבואו.

 

 

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן