booked.net

שובל דבורה 

דבורה שובל

בת גניה ומשה דובינר.

אחות לנועה (גרטי) וליואש.

נולדה ב-ה’ בחשון תש”ז – 30.10.1946 במזרע.

נפטרה ב-י’ בחשון תשע”א – 18.10.2010 במזרע.

בוגרת המוסד החינוכי מזרע וחברת קבוצת “סנונית”.

היתה בשנת-שרות בקיבוץ אדמית 1966-1967.

חברת-קיבוץ משנת 1967.

נשואה לישראל שובל.

אם לאייל, גילה ז”ל הדס ואילן.

סבתא לדוד יהונתן, אלעד, אביה, יעל, רוני, עידו, גליה, גל ואור.

 

דבורה. נפגשנו בצומת הצ’ק-פוסט. אספתי אותך כטרמפיסטית בווספה למברטה שלי – אני שכיר באדמית ואת בצבא, מורה לביעור-הבערות בשלומי. בחופשות מהצבא הגעת אלי לאדמית ואחר-כך, הצטרפת אלי במסגרת שנת-שירות, בזמן שכל חבריך לקבוצה היו במצר.

עם פרוץ מלחמת ששת-הימים חזרת למזרע ובתום המלחמה, באתי אחריך וכחודש לאחר סיום המלחמה התחתנו.

היינו שני ילדים צעירים שנולד להם ילד – אייל, בננו הבכור. אחרי 3 שנים נולדה גילה ואז. פרצה מלחמת יום-כיפור, מלחמה שבִגרה אותנו מאד. לא הייתי בבית כחצי שנה ואת התמודדת עם גידול-הילדים והדאגות לבדך.

אהבנו לצאת לטיולים בארץ, והמשכנו בזה גם כמשפחה עם הילדים, החופשות בסיני ונופש-הגלגלים במקומות שונים בארץ. הנסיעות לארצות-הברית להכיר את המשפחה ועוד.

אחרי הלידה של גילה, הלכת ללמוד באורנים בקורס מטפלות ואחר-כך, נולדו הדס ואילן.

תמיד דחפת אותי ללמוד ולהתמקצע בתחביבים השונים, בתחומי האומנות, צילום בצבע ושחור-לבן, הדפסי-המשי, צורפות. כל הבית מלא בעבודות-עץ שונות הכל, לפי בקשתך – מיד נרתמתי והכנתי לשביעות-רצונך.

מלאת תפקידים שונים במזרע, סידור-עבודה היה עבורך תפקיד קשה, בזכות האופי שלך לא יכולת לריב עם אנשים, וכששומרת-הלילה הודיעה לך שהיא חולה ולא תוכל להגיע, הלכת לשמור לילה ובבוקר, קמת לעבודה. אני זוכר שהיה אז חורף קשה במזרע ועוד לא היו טלפונים, ואת התרוצצת על האופניים ולא וויתרת. אחר-כך ,הציעו לך לרכז את מחסן-הבגדים עם תמרה, ועשית זאת בנאמנות ובמסירות מעל 10 שנים . קיבלת את כולם כמו שהם, כי זה היה דרך-ארץ בשבילך. עבדת במפגש עד ש”טיב-טעם” הוציאו אותך בצורה מכוערת שפגעה בך מאד, אבל לא התייאשת עברת ל”מעדני-מזרע” לתקופה קצרה. חזרת שוב למחסן-הבגדים לסגירת-מעגל.

בנינו ביחד משפחה לתפארת עם 10 נכדים,  היום, אני הילדים והנכדים נאלצים להיפרד ממך, באמצע החיים- נגמרו החיים. לא הספקנו לממש את כל התוכניות שלנו, כמה שחיכית להגיע לפנסיה, להשקיע בבית, טיול לחו”ל עם גיל-הזהב ועוד ועוד..

תמיד הרגעת אותי ואמרת שיהיה בסדר וגם בסוף, אמרת שאת יודעת ויהיה בסדר.

קבלת קשה את מותה של גילה, והתאבלת עליה עד יום-מותך. בכל התקופה האחרונה טיפלתי בך ועזרתי בכל אשר היה ניתן. בבית-החולים ישבתי לידך ודיברנו על העתיד תכננת להתחזק ולהתחיל בטיפול הכימותרפי והתכוננת לחתונה של אילן. היית צלולה עד יומך האחרון.

היה לך קשה ולא וויתרת  – נלחמת היית גיבורה ואמיצה.

זהו לא מכתב פרידה אלא מכתב געגועים.

אוהב בעלך ישראל.

 

אמא שלי – כותבת הדס

אשה טובה שקטה וצנועה.

נולדת בשלהי שנות-הארבעים באווירה של הקיבוץ של אז, שיתפת אותנו בסיפורים רבים על חוויות-ילדותך השונות. על משפחתך עם סבא וסבתא הקשרים עם אחיך יואש ואחותך הבכורה נועה. סיפורים מהגן על מזרון-קש שנשרף ואיך שזרקו אתכם החוצה דרך החלון, על ארוחות שהיית חייבת לסיים גם כששנאת את האוכל ויישבת שעות מול כוס-חלב שלא היית מסוגלת לשתות. דברים שהשפיעו עלייך מאד בשנה האחרונה על קבוצת “סנונית” אליה השתייכת על העבודה במסיק-הזיתים, על הבניות הסודיות ב”חורשת לנין” ועוד.

במשך כל חייך, הקפדת לחיות לפי דרכי-הקיבוץ בצורה הכי ישרה שבה הבנת. גם אם לפעמים זה פגע בך. הקמת עם אבא משפחה אייל, גילה, אני ואילן. וכשם שטיפלת ודאגת לנו, נתת את מלוא אהבתך לילדים השונים בגני-הילדים בהם עבדת במשך שנים רבות, או במקומות-עבודתך השונים, תמיד הקשבת וסייעת בכל אשר יכולת וכל זאת בדרכך השקטה והנעימה.

יחד עם אבא הקמתם פינה נעימה וחמה, יחד טפחתם בעבודת-צוות גינה לתפארת, גדלנו לשירי הדודאים והגבעטרון שכל-כך אהבת, לימדתם אותנו להעריך את הטבע, להכיר את ארצנו בטיולים שונים בנופש-גלגלים היינו ישנים כולנו יחד באוהל. לימדת אותנו לכבד דעות של אנשים שונים וליוויתם אותנו בהתמודדויות עם קשיים שעולים.

נלחמת לבריאותך במלחמה אכזרית וקשה פעמיים ניצחת!!! הפסדת במערכה את בתך הבכורה גילה ומאז, לא התאוששת ועכשיו תמו כוחותיך.

לי כאמא לילדים תמיד הקשבת ויעצת, אהבת את ילדי ואת כל נכדייך ללא תנאי – אהבה מלאה. תמיד ציינת כמה הם חכמים מפותחים ו”ילדים טובים” ותמיד תמיד, ביקשת שנבוא לבקר יותר מתי שרק יכולים…

אני יודעת שאנחנו נפרדות עכשיו, את נפגשת עם גילה ועם סבתא וסבא ואת לא לבד. אני מבטיחה שנמשיך כמשפחה ביחד כמו שהיה לך כל-כך חשוב. אבא, אייל, יוסי של גילה, אני ואילן. וכל הנכדים. בדרך שלך תמיד תהיי איתנו  שִמרי עלינו ממקומך החדש.

 

מכתבה של עמירה קרן

שלום לך דבורה יקרה,

כך כתבתי אליך מכתב לבית-הבריאות. רציתי לבקש ממך רשות לבוא ולבקר אותך, רציתי לדעת איך את מרגישה, רציתי לשבת לידך ולעודד, רציתי להחזיק את ידך הרכה ואפילו לשתוק, רק כך לשבת קצת ואולי להיפרד. נודע לי באיחור על מצבך וכמו שקורה לפעמים כבר היה מאוחר מדי. זוכרת את הפגישות שלנו כשעבדנו יחד במפגש. מאד אהבתי כשהוצאת מהמחשב שלך קטעים יפים אותם ליקטת לעצמך אהבתי את השיחות איתך ואהבתי את חוכמת-החיים שלך, היית מאד צנועה ושקטה ועינייך אמרו הרבה ידע. אהבתי את הסובלנות שלך, ואת העצות שהיית נותנת כשנשאלת. סיפרת שאת עוזרת לנשים שעברו, או עוברות את המחלה שאנחנו לא אוהבים לקרוא בשמה ולבסוף, היא זו שהשיגה אותך שוב. סיפרת שזה נותן לך הרבה כוחות וידעתי כמה את חזקה למרות שנראית שברירית לפעמים. ראיתי אותך כשבתך גילה נפטרה ואת אספת את כל כוחותיך וחיית בעצב עמוק.

עברת כל-כך הרבה בחייך והיה לך ניסיון כל-כך גדול לדבר על בעיות נפשיות של אנשים אחרים. היית קשובה ונעימה. את כל זאת רציתי להגיד לך כאשר ביקשתי לשבת ליד מיטתך, כתבתי אליך את מכתבי ואת כנראה כבר לא הספקת לקרוא בו!

היום, נודע לי שעצמת את עיניך לעולמים. היה עלי לארגן לך לוויה, ידעתי יהיה לי קשה, קשה בגלל הרגשת הקירבה שחשתי לגבייך. כי את לא אחת שנפרדים ממנה סתם כך, – את דבורה שמאוד חיבבתי. לאחרונה, כבר לא הגעת אל חדר-האוכל מקום-המפגש שלנו, ראיתי אותך הולכת ונחלשת ולצערי, לא הגעתי אליך לחדרך.     

 

רחלה דסקל חברת קבוצת סנונית

דבורה יקרה, חברת-קבוצה, שכנה, ידידה.

בשבועות האחרונים בשקט בשקט כפי שנהגת תמיד נעלמת לנו.

חשנו שמשהו לא טוב קורה. רצינו לעזור רצינו להיות איתך נשארנו ללוות אותך מרחוק.

כילדה היית “המפונקת” שלנו ילדי קבוצת סנונית. בת-זקונים להוריך, מוותיקי-מזרע הורים חמים ואוהבים ואת ילדה שמחלת דלקת-הפרקים שהייתה אז מחלה קשה, מלווה אותה בילדותה ומגבילה אותה בפעילויות השונות.

גם בנעורינו ב “מוסד מזרע” היית איתנו, אהבת את הקבוצה קצת בצד ובדרכך שלך ילדה טובה, לא מרגיזה, לא רבה, כזאת שלא שומעים.

בצבא, כמורה חיילת , הגעת לצפון הרחוק, ל”שלומי”  – שהיה אז ישוב שכוח-אל של עולים חדשים. שם הכרת את ישראל בעלך, והבאת אותו אלינו למזרע.

עם השנים הקמת עם ישראל משפחה, טיפחתם את ביתכם ואת הגינה מסביב. הצלחת להשרות על משפחת וסביבתך רוגע ונועם שהיו חלקים באישיותך הרגישה, הצנועה והאנושית כל-כך.

בכל מקום בו עבדת נתת את כולך תמיד, תוך רגישות והקשבה לזולת עם נכונות לתת ולעזור.

דבורה החיים לא פינקו אותך בבגרותך. המחלה הארורה לא הרפתה ממך, ובכל פעם תקפה אותך מחדש, ואת נלחמת וניצחת.

בנוסף לזאת, חווית את הנורא מכל – אבדן בת אהובה, גם היא מהמחלה אותה את ניצחת.

גם הפעם היית אופטימית והאמנת, האמנת לרופאים, האמנת בכוחותייך, אך ראינו שהלכת והתכופפת הלכת ונחלשת. לי דבורה קשה שלא נפרדתי ממך אחרי שנים כה רבות של שכנות.

 

פרח כי פרח – נבל – לא פרח לשווא.

ציפור כי שרה ותדום – לא שרה לשווא.

ואדם כי פרח לבבו ויידם – לא פרח לשווא.

נשמתו כי שרה ותדום – לא שרה לשווא.

ב.נ.סילקינר.

 

יהי זכרה ברוך.

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן