שמשון אביבי

בן שמחה ורחל ליבלינג.

נולד ב-כ”ד בכסלו תרס”ט – 18.12.1908 ברוהאטין (אוקראינה).

נפטר ב-כ”ג בחשון תשמ”ב – 20.11.1981 בטיול בסיני.

שכבה/קבוצה: הכשרת “נדבורנה”, “נס ציונה”, קיבוץ השומר הצעיר ב’.

אב לנעמי סמסון, גבריאל אביבי.

נכדיו מצד נעמי סמסון: ענת יפה, תמי, רוני תלם.

נינים מצד נעמי: בן, ניר, גל, יעל, אורי, גיל, נעה, יהלי, מיקה.

נכדים מצד גבריאל: גיא, כרמל, טל.

נינים מצד גבריאל: תמר, עומר, רני, אליה.

שמשון (שימעק) נולד בעיירה האוקראינית רוהאטין, אז תחת שלטון אוסטרי ואשר סופחה לפולין כששמשון היה בן עשר. רוהאטין הייתה עיר מחוז לא גדולה. בשנות ה-30 יותר ממחצית מתושביה  כ-3000  במספר,  היו יהודים, ברובם עניים. במלחמת העולם השנייה, בסתיו 1941 נרצחו כמעט כל יהודי העיירה על ידי הנאצים.

שמשון לא סיים בית ספר תיכון היות  ונאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. כשהיה בן 14 הצטרף לתנועת השומר הצעיר בעיירה, ומאז השתוקק לעלות לארץ-ישראל ולייסד בה קיבוץ. הוא עלה ארצה בשנת 1930 ביחד עם חברים אחרים של קיבוץ השומר הצעיר ב’, שהה זמנית במאהל גבעת מיכאל שליד נס ציונה, והצטרף עם חבריו לקיבוץ מזרע, בו השתלב בצוות רפת החלב, והיה שותף להרחבתו. הוא פיתח את הענף והרחיבו ממבנה רפת א’ בלבד, לרפתות ב’ ו-ג’. הוא היה נוסע לבחור עֶגלות  מיוחסות במושבה עטרות, טיפח פַּרֵי-הרבעה, והתמחה באיכות החלב ורמת השומן אצל הפרות המשובחות מגזע הולסטין-פריזי. כוחו הרב ומרצו מיקמו אותו כעמוד התווך של ענף הרפת, ולימים גם כגורם מרכזי בהחלטות משקיות רחבות יותר. 

ב-1933, נישא שמשון לסבינה (סבינ’קה) מרגלית, שילדה לו בת, נעמי (לימים- נעמי סמסון). בראשית שנות ה-40 נישא מחדש, הפעם לרפתנית חניכת חברת הנוער, מיכל בש {לימים, לוין), שילדה לו את גבריאל. גם נישואים אלה לא עלו יפה, ושמשון לא התחתן יותר.

בשלהי 1944 כבר ידע הישוב, מה עוללו הנאצים למיליוני יהודים באירופה, וביניהם לתושבי עיר הולדתו של שמשון, רוהאטין. לנוכח ידיעות אלה שמשון התקשה שלא לפעול. לאחר שחלפה סכנת כיבוש ארץ-ישראל על ידי צבאות רומל, היו שביקשו להצטרף ללחום נגד היטלר באירופה. אולם רק ב-20 בספטמבר 1944 הוכרז רשמית על הקמת הבריגדה היהודית בצבא הבריטי. בפעם הראשונה הוקמה שם יחידה יהודית לוחמת. שמשון, חרף גילו המבוגר, 37 – ביקש להתנדב לבריגדה זו – ובנובמבר עזב את הרפת, חויל בצריפין והוצב לגדוד השלישי של הבריגדה שהתרכז ב”בורג אל ערב”, מצרים. בינואר הפליגה יחידתו  מאלכסנדריה לנמל טאראנטו שבאיטליה, ואחר כך עברה אמון יחידתי בעיירה  פיוג’י, דרומית-מזרחית לרומא. מרצו, רצינותו ומנהיגותו בפלוגה המסייעת, הביאו למינויו כמפקד זחל”ם נושא מקלע “ברן”, תפקיד בו שימש עד תום המלחמה. האוגדה ההודית ה-8 במסגרתה לחמה הבריגדה, רדפה אחרי “אוגדת הציידים” הגרמנית הקשוחה, חצתה את הנהר סניו ומשם צפונה, עד כניעת הגרמנים בראשית מאי. בהמשך שירותה, שהתה יחידתו של שמשון כחיל מצב בהולנד, ואז מצא זמן ועניין ללמוד ולהשוות את השכלתו החקלאית לזו של יצרני החלב ההולנדים שפגש. בשובו לקיבוץ, בראשית 1946, הרצה לחבריו בעיקר על רשמים אלה. עם שחרורו מן הצבא חזר לענף הרפת.

בפרוץ מלחמת העצמאות התלבטו מוסדות הקיבוץ את מי למנות כמפקד האזור (מא”ז) במזרע. שמשון לא היה פעיל בשורות ה”הגנה” בעבר, אך ניסיונו הצבאי הקצר שרכש בבריגדה, בצד אישיותו התקיפה והאחראית, גרמו שיועדף על פני חברי קיבוץ צעירים ממנו, בוגרי קורסים ב”הגנה”.  גישתו של שמשון הייתה  להכין את הקיבוץ לגרוע מכל. הוא הורה לרַשֶת את הקיבוץ כולו בחפירות הגנה, ולהקים בה מקבצים של מקלטי ברזל-בטון עבור ילדים, עבור נפגעים ועבור אוכלוסיה בלתי לוחמת. הוא פעל על-מנת לייצר בבית תתי-מקלע “סטן”, ולשריין טרקטורים ומכוניות. עם פלישת מדינות ערב, תכפו אזעקות בשל הופעת מטוסי אויב. שמשון זכור כמי שנהג להלך חשוף במדרכות הקיבוץ, משליט משמעת חפירות קפדנית: “אתה שם”, היה שואג, “קיבלת חיסון נגד פצצות? רד מיד לתעלה ותוריד ת’ראש!”. לאחת האמהות שהפצירה בו לבל יכלול את בנה בן ה-15, בשל גילו, ביחידת הפל”מ (יחידת תגבורת מיוחדת) השיב בקצרה: “הוא זורק רימון הכי טוב”. ביולי, בהפוגה הראשונה, היה שמשון אחראי להחלטה לצאת – הגם שבקומביין חשוף – לקצור שדה חיטה שהבשיל ליד הרי נצרת. בפעולה זו פגע צלף ערבי בפלח הוותיק אהרון שלומי, ידידו המבוגר והנערץ של שמשון, והרגו. מזועזע אך קר רוח, ובאמצעות טרקטור D6  משוריין,  ניהל שמשון את פעולת חילוצם של אהרון שלומי, ושל עוזריו – מונדק תמיר ויורם פרוכטר, שלא נפגעו.

בסוף שנות ה-50 נבחר שמשון לגזבר הקיבוץ תפקיד בו כיהן, לסירוגין, לא מעט שנים.  תפקיד זה קידם אותו לעמדות של מנהיגות משקית בכירה. בצוותא עם חברים כגון: מנחם בדר, אריה כפיר, אשר קורן ומשה דרייבלט, הצליח לעודד יוזמות ולהרחיב את מרבית ענפי המשק. הייתה זו תקופה בה קלט קיבוץ מזרע עשרות חברים חדשים, התעשר והשתכלל.

שמשון העריץ את צעירי הקיבוץ, במיוחד את אלה מהם שהצטיינו בעבודתם. הוא היה בוחר לשבת לידם בחדר האוכל ולהקשיב לשיחותיהם.  כשאלה “הרשו לו” – גם הצטרף לטיוליהם. 

שמשון נפטר בעת טיול עם צעירי הקיבוץ לסיני, בנפילה לתהום, והוא בן 73.

יהי זכרו ברוך.

מוסיפה נעמי –

“אחלה אבא”.

אבא היה איש רך, אשר ההתמסרות שלו לילדתו, היתה יותר מאשר אפשר היה לבקש. שעות האיכות איתו היו בסיפוריו בימי הילדות. היינו יושבים על הדשא ליד השיטה הגדולה, לימים נכרתה ועל מקומה הוקם צריף “הקרן הקיימת” אשר לאמיתו של דבר היה צריף מטה הפלמ”ח. עם התבגרותי, היה זה אבא אשר לימדני כלכלה. אבא עבד ברפת ושעות רבות בילינו יחד בחליבה. פחדתי פחד מות מהפרות, אבל בעיקר מהפרים. גולם הכותרת היו טיולינו בשבתות. היינו חבורה של ילדי הגן אשר בכל שבת היינו מתייצבים בשעה 8.00 אצל אבא שמשון ורק אומרים : “אבא, בוא!” (זה היה הקוד). ואבא, שעבד בחליבת לילה, היה קם מיד, לוקח את כל “חבורת הזבל”, הזאת מלביש כנויי חיבה לכל אחד ועולה להרים. היו לנו חוקים מאוד קשוחים:

1. כל הטיולים היו ברגל.

2. כל הר שהיינו נוגעים במדרונו, חייבים להגיע לפסגתו.

3. לא מקטרים ולא רבים.

כך הגענו לכל פינה ופינה בעמק ובהרי נצרת שאהבנו כל-כך, הכרנו כל פינה ופרח.