booked.net

שפירא דבורה 

דבורה (דְז’וּמָה) שפירא

בת יוסף ומלכה הייסנר.

נולדה ב-כ”ג באדר תרנ”ט – 05.03.1899 בקפרשטי (בסרביה. כיום במולדובה).

נפטרה ב-י”ב בכסלו תשל”ט – 12.12.1978 במזרע.

הצטרפה לקב’ צריפין-מזרע בעקבות נישואים.

אם לאביטל, עמוס ואבנר.

סבתא לשמואל, דליה ורון, רן, עוזי, אורל ואורן וילדי אבנר.

סבתא רבה לנינים רבים.

 

אמא נולדה בבסרביה בעיירה קפרשטי.

בית הוריה, היה בית-ועד לשוחרי-ציון והם נודעו במסירותם ופעילותם למען ארץ ישראל, על-כן, לא יפלא כאשר עזבו הבנים והבנות בית חם ומסודר ובשנת 1926, עלו לארץ ישראל לחיי דוחק ועבודה מפרכת.

בארץ הגיעה אמא לקיבוץ מזרע. כאן הכתה שורש לכל ימי-חייה.

בקיבוץ הייתה פעילה בעבודה ובחברה, ערה לסובב אותה ודואגת לכולם.

היתה לסמל לטוב-לב, לאם ורעיה אוהבת ודואגת. לכולם רצתה לעזור, לחברים לילדים ולנכדים האהובים עליה כל כך. אך כוחה לא עמד לה יותר ובהגיעה לגבורות עצמה את עיניה בגבורה.

יהי זכרה עמנו לעד.

 

כתבה אביטל, בתה.

 

********************

דז’וּמה – דמות מופלאה, אשת-חייל, שהובילה את מעשה-חייה באומץ. יציבה, ערה, מקיימת את המשימות המופקדות בידיה, דז’וּמה החרוצה, שנאמנותה אינה יודעת גבול ופשרה, סיימה את מסכת-חייה שבעת-ימים, סבל ומכאוב. אנו אומרים לדז’וּמה שלום. שלום לחברה שהפכה בשנים האחרונות גם למושג וגם למוסד המשולבים במציאותנו, כאשר תחושת היום-יום שלנו בקיבוץ מתמזגת עם אותה המהות המובנת מאליה ושנקראה בפי כל  “ד ז ‘ וּ מ ה” [ממתקיה, ה”מרכולית” בשנותיה הראשונות]…  “הולכים אל דז’וּמה מקבלים מדז’וּמה” אצלה מתחייכים הפעוטות …

דז’וּמה הגיעה למזרע מיד לאחר עלותה מבסרביה, לפני 52 שנים, בתור גננת מוסמכת. וטבעי היה שיופקדו בידה ולטיפולה פעוטי הקיבוץ. וכך עושה דז’ומה את צעדיה הראשונים באותה השקידה הנאמנה  המסורה והחרוצה שציינה אותה במשך כל חייה אִתנו עד תום.

ובעידן האביבי נפגשים פעמיה עם מנחם, זכרונו לברכה- בין הצריפים של המחנה הזעיר נוסד קינם ונחתם עתידם המשותף. ומאז, משתלבת דז’וּמה במערך חיי הקבוצה בראשיתה. דז’וּמה  מלווה את מנחם המייסד את ענף המטעים של מזרע. לעת-הבציר בכרמים ובאסיף הפרי בגנים. היא אורזת ומסדרת וניצבת ליד רע-חייה . והקיבוץ מעריך את סגולותיה, מפקיד בידה תפקידים. היא רפתנית, מרכזת הלבשת הקיבוץ. דז’וּמה נקראת לרכז את המטבח. ובזמן ההוא, קדחת קשה פוגעת בחברים ומגפת מחלה משתוללת בקיבוץ, בריאות החברים מעורערת . דז’וּמה, יוזמת ומארגנת “הבראה” לכלל הקיבוץ לשם שיפור ההרגשה הירודה  והחלפת כח של  החברים. וראה זה פלא: הקיבוץ נהנה, מתאושש ומחלים.

דז’וּמה  בועדות-החברה, פעילה, יוזמת, לוחמת למען הבטחת דרך-ביצוע קיבוצית והגנת זכויות-החבר.

מאז, חלפו הרבה שנים ודז’וּמה  הגיעה לשיבה וממשיכה. היא מתמידה, שומרת על ערנותה, משתתפת באסיפות-הקיבוץ, מצרפת את דעתה וקולה השקולים ובהירי-המבע, בשכנוע לעת בירורים הנוגעים בדיני-נפשות ובבעיות-החברה.

המשפחה גדלה, דז’וּמה פורשת כנפיים, שמחה לקראת הסתעפות המשפחה. באים נכדים, גם נינים סובבים את הגזע. ובמהלך העיתים, גם רוגע של יום-ניחומים בהיר וגם צער והלמות פגעי-הגורל, מכאיבים וקודרים. ודז’וּמה, עומדת בצנעתה זקופת-רוח …וכך ראינו אותה במילוי-תפקידה האחרון עד סמוך-סמוך, כמעט למועד הגיעה לגבורות . בשארית-כוחותיה, נשענת על מקלה,- וגם כשההליכה קשה עליה,- הייתה מנהלת את ממלכתה,-  “הכל-בו של דז’וּמה”.. שם היתה נפגשת עם מירב החברים עם כלל אוכלוסית-הקיבוץ ומספקת את המשאלות של החברים. וסיפוק-משאלות כאילו הוסיף קורטוב של טוב-טעם, הנאה ושמחה, מעשיר את הצוותא של  ההורים עם הילדים.

חרף השנים שחלפו וחרצו בנפשה ובגופה את אותותיהן, ובריאותה רופפת, לבה מפרפר וגורל יקיריה מתאכזר בה ומייסרה – הן בהילקח ממנה מנחם והן בפטירתה של כלתה דבורה, זכרונם לברכה, בהתאלמן עמוס. ודז’וּמה מוכת-צרות, יגון, ומכאוב, זוקפת קומתה ומוסיפה לשאת את חייה. אולם מבחני החיים הם חסרי-רחמים. הכוחות אוזלים. הגוף נכנע – ודז’וּמה עוצמת עיניה. בזה המקום, כשסביבה יקיריה, המשפחה – אביטל, ואליעזר, עמוס, אבנר ורעיתו, הנכדים, המשפחה, הקיבוץ – כולנו אומרים לדז’וּמה תודה עבור גבורות אלה, גבורותיה שהציגה בחייה והוסיפה לכולנו מופת המקדש והמתקדש בכל אשר לנו.

בשעת הפרידה מדז’וּמה, אנו זוכרים את ראשיתה הצרופה עם תחילתה של מזרע. את הקשר של דז’וּמה עם צמיחת הקיבוץ והיצמדותו לאדמה זו שתשמש עתה לדז’וּמה מצע נצחים.

יהי זכרה ברוך.

[דברי  טושק, שהוקראו ליד קברה של דז’וּמה]

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן