booked.net

תמיר אסתר 

נולדה בהונגריה בעיר מונקץ
בת לאטיל ופייבל כהנא
עלתה ארצה בשנת 1947 לאחר ששרדה את השואה
שרתה בצה”ל בין השנים 1948-1949
הגיעה למזרע ב –  01/02/1949
נשואה למונדק (משה) לפלשטיל ז”ל
אמא לבן עמי ז”ל אשר נהרג במלחמת יום הכיפורים, רמי וארנון
נכדים –  עמרי, נועה, הדר, גור, דור וזיו.

עבודה בקיבוץ – מטבח, טיפול בבי”ס יסודי, לול, אחות במרפאה, אחות בבית החולים, אחראית מרפאת שיניים, בית בריאות ומפגש מזרע.
השכלה מקצועית – קורס אחיות בבי”ח השרון.
תפקידים רבים בקיבוץ – חיילים, תרבות, חינוך, מזכירות, השתלמות, מינויים, בריאות, ניהול בית הבריאות וחברים.

 

זהו תם הסתיים.
הסתיים לו סיפור חיים בלתי נתפס של אדם או ליתר דיוק של שורד “השורד האחרון שנותר על האי”.

אמא שלום
אני מסתכל סביב ורואה את כל מי שבא להיפרד ולומר לך שלום, שלום באופן אישי.
לכל אחד יש את האסתר שלו – אלו שהיית לצדם בשעות קשות, זה שקיבל טיפול רפואי מסור ונאמן, זה שנפצע וזקוק לחבישה, וגם אלו ששמעו סיפורי גבורה על איך ילדה צעירה מצליחה לעבור את תופת השואה.

מדהים לחשוב בפרספקטיבה של היום איך זוג צעיר, את ואבא ניצולי שואה, חסרי כל בניתם משפחה, גידלתם אותנו בן עמי, רמי, אותי וגם את עדה, טוביה, יעקב שהיו חלק בלתי נפרד מהמשפחה נתתם לנו מה שאתם לא קיבלתם.
אני זוכר שסיפרתי לך עד כמה אני לא אוהב את בית הספר ואת היית אומרת לי מזל שבכלל יש לי את ההזדמנות ללכת לבית ספר.
כל כך ידעת להעריך את מה שקיבלת ותמיד היה לך הצורך לתת יותר ממה שקיבלת.

כילדים חינכת אותנו להסתפק במועט. משפטים כגון “תגמור את מה שיש בצלחת, אל תזרוק, תשמור אולי עוד תצטרך” היו חלק בלתי נפרד מאתנו.
אמא אני נפרד אבל דעי לך ותמסרי גם לאבא “הבית שלכם עובר ליורשים” תארו לכם שאחד הנכדים יגור בבית שלכם!
ובכלל תחליפו חוויות בינכם תשלימו סיפורים כמו למשל איך הנכדים גדלו. אני בטוח שאבא ישמח לשמוע ולקבל פירוט על כל אחד.
רץ לי בראש הפגישה המחודשת שלך עם בן עמי לחשוב ש-40 שנה את מחכה לרגע הזה.

אז כמו שאת היית בחיים אין מקום ליותר מדי מילים, צריך מעשים אני משחרר אותך לשלום ונפרד.

ארנון
24/04/2014

 

לזכרה של אסתר תמיר:
לאחרונה נפרדנו מאסתר תמיר וכמי שהתחילה את חייה הבוגרים בצילה של אסתר וליוותה אותה בחודשים האחרונים אני מרגישה צורך להיפרד ולזכור מי הייתה אסתר.
המפגש הראשון שלנו היה בשנות העשרים המוקדמות של חיי מסיימת בי”ס לאחיות ונכנסת לעבוד במרפאה לצדה של אסתר. מזרע כבר אז היה קיבוץ רב גילי עם אוכלוסייה מבוגרת וצעירה.
אסתר לימדה אותי איך מתנהלת מרפאה קיבוצית קהילתית. הדייקנות, האכפתיות, הידע בכל תחומי הרפואה, ובעיקר הנתינה האינסופית לאדם החולה והזקוק לעזרה. אסתר הייתה ה-כל. מהמרגיעה, הנוסכת ביטחון, היודעת לאבחן, להיות חדר המיון הראשון בעת מצוקה ועד לטיפול מסור ללא גבולות וזמנים. הייתה לאסתר עין בוחנת ורגישה, אנושית לאין גבול. פעמים רבות הייתה זו היא שניגשה לחבר לשאול להרגשתו והאם יש לו בעיה בתחום הבריאות. אסתר הייתה זו שהרגישה בשינויי מצב רוח של חבר ופנתה לעזרתו גם בתחום בריאות הנפש, מה שפעם נחשב לחסוי וחברים לא העזו להתלונן אלא אם המצב החמיר.
אצל אסתר לא היה יום ולילה כאשר נזקק מי מאיתנו לעזרתה. היא הייתה נתונה לרשות ציבור החברים 24 שעות ביממה 7 ימים בשבוע. אסתר הכניסה נהלי עבודה במרפאה, כאלו שכיסו כמעט את כל צרכי החברים. נכון, הייתה אמירה ברחוב הקיבוצי כי רק כאשר “גוססים” מקבלים מאסתר טיפול מעולה, אך אני יודעת שאין הדבר כך. היא הייתה מסורה לאדם הזקן, הבודד, לאשה ההרה, לילד ולתינוק. טיפת חלב, גיל הנעורים, הבגרות והזקנה, הכל היה תחתיה והיא האצילה על שאר עובדות המרפאה מגישתה זו. הקשרים האישיים שיצרה עם רופאי בי”ח ה”עמק” וכן עם רופאים מקצועיים בתחומי הרפואה השונים, עזרו לא מעט לחבר החולה.
אסתר הגיעה למזרע עם חבורת נערים יתומים לאחר השואה הנוראית וזו לא עזבה אותה עד לאחרית ימיה. שעות שיתפה אותנו, חברותיה לעבודה, על מה שעבר עליה “שם”. וכשהגיע זמנו של בן עמי להתגייס, חרדותיה עברו למה יהיה עם בן עמי. כאילו ניבא לה לבה את הנורא ביותר.
לאחר יציאתה מהמרפאה פתחה את בית הבריאות, והפכה אותו לבי”ח בזעיר אנפין. גם שם הייתה ידה בכל, ונהלי העבודה וכלל ההתנהלות נקבעו על ידה.
בשנים האחרונות סבלה אסתר ממחלות שונות, הליכתו של מונדק לא הקלה עליה, ודעיכתה הייתה איטית וכואבת. המשפחה שהקימה, הבנים והנכדים, ליוו אותה באהבה ותמיכה, אך רצון החיים הלך ודעך.
עבורי זו סגירת מעגל. תמיד תהיה בלבי פינה חמה לאישה חזקה זו שלמרות האסונות שעברה, ידעה להרים ראש, ולעזור לזולת לראות את החצי כוס המלאה.
וכך אזכור אותה.

יהודית שלמי.
 

ולמלחמה אין סוף

20.10.73 מוצאי שבת.
שבועיים לפרוץ המלחמה.
בניק היקר שלנו שלום רב.
מוזר…מוזר… הרגשה לא הכי נעימה לא לדעת היכן אתה, אבל איפה שלא תהיה שם תהיה בריא ושלם ותחזור לנו הביתה. אנו מחכים לך מאוד.
מה יש להגיד לך עוד רק דבר אחד להתראות בבית בקרוב בריא ושלם.
ואז נקריב קרבן את הדאגה שלנו.
באהבה אליך, בגעגועים
אמא, אבא, ארנון ורמי.

 

שלמה, הגיס שלי, מגיע למקומות האפשריים לאיסוף אינפורמציה. מגיע לבחורים פצועים בבתי חולים. כך הם מכירים את “תמיר”, כן הם נלחמו.
אתו, יותר נכון יצאו איתו, אבל לא יודעים מה עלה בגורלו.
מצליח לאתר את הבחורים, שהיו עם בן עמי בטנק אחד, לא יודעים…
היו מבולבלים, היה חושך…
פנינו לנעמי סמסון, אז במחלקת הבטחון.
נעמי? איך אפשר? מדוע לא יודעים כלום? מדוע אתם, שיש לכם גישה למקומות…
נעמי מבינה, נעמי מסבירה מנחמת, ברשימת החללים אינו מופיע, ברשימת הפצועים לא מופיע. נעמי מוכת הגורל בעצמה, שלבטח הכל עולה וחוזר לפניה, עומדת במשימה כה כבדה. דורון. אז בחיל אויר , בצוות מטוס תובלה, לשם – מוביל ציוד למלחמה, בחזרה – מעלים גופות חללים.
מספר לאמו: אמא, אני יודע את מי אני מוביל. בן עמי איננו בינהם. אני שואל הרבה, אני חוקר הרבה, איש לא יודע.

כמה פעמים השלנו את עצמנו שאנחנו מזהים אותך בין השבויים.
החלטתי לנסוע: לשבת בחוסר מעש זה הדבר הקשה ביותר.
נגשתי למזכירות להודיע על היעדרי מהבית למטרה זו, ואז הוגשה לי מעטפה מוכנה עם תמונותיו של בן עמי שהיו מוכנות להגשה ללשכה לחיפוש נעדרים.
למרות שהחרדה כרסמה בלבנו ובתוכנו הכנו את עצמנו לידיעה המרה, שביב של תקווה יחידה היה לנו, אולי אולי בכל זאת נפל בשבי.
במשך כל אותה תקופה שנמשכה ארבעה שבועות – לא קיבלנו שום רמז, שום ידיעה, משום מוסד רשמי של צה”ל, בנוסח, למשל: “אנו מטפלים!”, “אנו מודעים לדאגתכם”.

יום אחד בלבד לפני פרסום שמות השבויים – קיבלנו את בשורת האיוב האיומה – בן עמי חלל שנפל בבלימה בסיני.

 

דברים שנאמרו ע”י אסתר ומונדק בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה במוסד עמקים 

אנו דור ניצולי השואה הולכים ומתמעטים. בעוד שנים לא רבות לא יהיה עוד על כדור הארץ אדם שיוכל להעיד: “אני זוכר את מה שאירע בשואה”. לפני 63 שנים נדמו קולות וזוועות המלחמה, ואנו, שרידי יהדות אירופה, יצאנו ממחנות המוות ומגאיות ההריגה, אחד מעיר ושניים ממשפחה, מוכים ומרי נפש, מיותמים, ללא קהילה וללא בית, ובלי נפש קרובה המחכה לנו…
לא הפכנו לשונאי אדם ולשוחרי נקם. זוהי עדות ניצחת לערכי המוסר הטבועים בהווית עמנו עתיק היומין. אנו בחרנו בחיים. שיקמנו את עצמנו, השתלבנו במאבק להקמת המדינה ותרמנו לחברה בישראל.
היום, כשאנו ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית.
הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר.
כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל.
יש לעשות הכל כדי שבעיות ייפתרו לא בשפיכות דמים אלא בשיג ושיח, במזרח התיכון ובעולם כולו. זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים.

07/05/2008

 

יהי זכרה ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן