חיה אייל

נולדה ב-י”ב בניסן, תש”ב – 30.03.1942 בארד (רומניה).

נפטרה ב-כ”ו באייר, תשס”ג – 28.05.2003 במזרע.

חברת קבוצת “אלומה”.

נשואה לשר-שלום אייל.

אם לגלעד, הילה, שי ורן.

קורות חיים

אימה של חיה נפטרה בהיותה בת 3 חודשים, יחד עם אחותה שנפטרה אף היא. אביה שירת בצבא הרוסי במלחמת העולם השנייה. חיה אומצה ע”י איש בריאות יהודי מארד ברומניה בשם ליאון יעבץ, שבזמן המלחמה עבר ביחד עם משפחתו לקרמינה.

ב- 1946, עם סיום המלחמה חזרו לארד שברומניה וב- 1951 עלו לארץ, למחנות העולים שבטירת הכרמל.

חיה הגיעה למזרע ב- 1951 לקבוצת “אלומה”, ושנתיים הדריכה בקן השוה”צ עד סיום לימודיה ב- 1961 במוסד במזרע.

במזרע פגשה חיה את שר-שלום וב- 23.5.1963 נישאה לו. בשנים אלו עבדה חיה בלול וב- 1964 נולד בנה גלעד,

ב- 16.6.1966 נולדה בתה הילה.

ב- 1968 ועד שנת 1970 למדה חיה באורנים במגמת הוראה וגננות ולאחר-מכן, עבדה כגננת בקיבוץ.

ב-13.11.1973 נולד שי וב- 21.7.1978 נולד רן. לאחר סיום עבודתה כגננת פנתה חיה להוראת עברית באולפן.

ב- 1984 התגלתה בגופה מחלת הסרטן. היא נאלצה לעבור טיפולים קשים, עד שהמחלה הכריעה אותה והיא נפטרה.

לאחר מותה ספד לה שר-שלום, בעלה.

 השנים חולפות אבל הזיכרון נשאר. אי אפשר לשכוח, הרוב נשמר וכל יום שעובר נעשה הזיכרון קשה יותר ויותר כשאת לא איתנו יותר. הספדים נאמרים כל הזמן, אבל המחשבות עלייך ותשומת הלב מזכירים כל הזמן כמה קשה בלעדייך ככל שעובר הזמן. יצרנו בינינו מטען משפחתי גדול. בנינו משפחה נהדרת ומופלאה ומערכת חיים כל כך יפה.

חיה יקירתי – אנחנו ממשיכים, גלעד, הילה, שי ורן בונים מערכות חיים עם בבני ביתם, עם ילדיהם ועם הסביבה החדשה בה נמצא כל אחד ואחד מהם. החיים ממשיכים. יד ביד יוצרים ובונים ושומרים על היחד. המשפחה שומרת על מסגרת, אבל את חסרה להשלים את הפאזל היפה והטהור הזה.

נזכור עם בנינו את היחד הזה. ניזכר ביופי ובקשיים, נזכור את גידול הילדים, את הלינה המשותפת, את המאבקים בחינוך המשותף, את החוויות עם הילדים בחופשות ובחגים, את התבגרות הילדים, את השינויים בצרכים שלהם, שאת היית גם המבינה וגם המסבירה ושומרת שהכול יהיה מדוייק.

זוכר איך שמרת על מקום העבודה שלך ואיך התמדת וכן את ריכוז ועדת התרבות והצורך לתת כמה שיותר, על מנת שהקהילה תבין ותמשיך להתקיים ואף תשתפר ותהיה יותר יחדיו. רצף חיים יפה ומושלם שנקטע לפתע. 18 שנות מחלה קשה וידיעה שאין יציאה ממנה.

היופי הוא להמשיך ולהתגבר וכל יום שעובר הוא עוד נדבך קטן. סבלנו כולנו ביחד, אך את סבלת יותר מכולנו. גם סבל מוחשי וגם סבל רגשי. אנחנו סבלנו רק סבל רגשי ונפשי. 18 שנות טיפולים, בתי חולים, כאבים, שהייה ממושכת בבית. אבל את לא נכנעת. את המשכת והמשכת ומילאת את חובותייך בעבודה ובמשפחה.

את חיה, סמל לנחישות והתמדה את סמל להתגברות ואת סמל לכך שחייבים להמשיך ולהתמודד. 18 שנים של סבל ושל התמודדות עשו אותך סמל לכל אלה.

אנחנו ממשיכים בשמך ובדרכך וברצונך שכך יהיה. אנחנו נושאים איתנו את כל מה שהורשת לנו בכוחך ובסבלך. ממשיכים לבנות את התוואי שתווית לנו בכל מסגרות החיים. כוחך עומד מולנו והוא המניע אותנו. ממשיכים ואת במחשבותינו ללא הרף. הזיכרונות רודפים אחרינו, אך המציאות מציבה אתגרים שונים.

יהי זכרך עמנו לעד.