לזכרו של יוסיק אלון

14.2.1928 -5.7.2014

[רשימה זו ערכתי, לאחר שיחה עם יעל פיינמסר]

שוו בנפשכם חצר קטנה ומספר מבנים בה  – רפת שהינה  עולם ומלואו, חדר אוכל ומאפיה,

בית ילדים, מספר מבני מגורים ארעיים משהו, לקומץ חברים, ובית ילדים מבטון.

בתוך כל אלה, חבורת ילדים קטנה. דומה מצד אחד כשכל חברי הקיבוץ הצעירים הם הוריה, מצד שני, הם עזובים לנפשם לא מעט,

שהרי ההורים החלוצים עובדים: “מצאת החמה ועד צאת הנשמה”.

אל תוך כל אלה, נולד יוסיק, ב-1928, במזרע הקטנה לאביו דוד מכטינגר ואמו בלה. מהר מאוד עזב אביו את משפחתו ואת הקיבוץ, ויוסיק גדל עם אמו בלה,

שהייתה מסורה לו מאוד, בתנאים הספרטניים של אותם ימים. יוסיק היה ילד מסודר, פדנט, אפילו.

ילדות ב”מזרע הקטנה”, פירושה חבורת ילדים המגלה את עולמה בתוך החצר, חצר ראשונית, ללא עצים גבוהים ומצילים או גינות מפוארות. ואולם החצרן,

האופה, הפרות, הפרדות והסוסים, ממלאים את עולמה של החבורה שהתרוצצה בה, מאושרת בילדותה, ילדות של ילדים ראשונים בקיבוץ קטנטן.

ככל הנראה היה יוסיק, למרות שתקנותו, שובב ומרדן. את הילדים הלבישו סינרים, על-מנת לשמור על ניקיון הבגד. בבוקר – סינר כחול, בערב לבן.

יוסיק התמרד. הוא לא ילבש סינר ויהי מה וניצח, הוא היה היחיד שסרב ולא עטה את הסינר. בחבורת הילדים נמצאת גם הילדה “אולה” שלומי,

בּתַם של אהרון ופִּרחה. שמה רחל והמטפלות קוראות לה רוחלה. יוסיק, משום מה לא התרגל ל”רוחלה” ונתן לה את השם “אוּלָה”, שזהו שמה מאז ועד היום.

בגיל שמונה, עברה קבוצת הילדים להתחנך במשמר-העמק.

עם ההורים – במקרה זה, בלה אמו בלבד, התראה יוסיק רק פעם בחודש. החיים היו -כנדרש מאורח חיים קולקטיבי קפדני, חיים בצוותא,

בקבוצת “עופר” משמר העמק. שם התחנכו על ידי מיטב ממחנכי התנועה של אותם שנים, מגיל 8 ועד 17. בגיל זה עברה הקבוצה לשנה לעין-שמר,

ובגיל 18 חזרה לקיבוץ. בכרטיס השמור בארכיון רשום כי הוא חבר קיבוץ ממאי 1946 נער צנום, נמוך משהו, מופנם ושתקן, האוהב את ביתו מזרע,

אהבה עזה. מזרע תבנית נוף מולדת, ליוסיק, שהתפתח, גדל והתבגר, ממש כמוה.

כל חייו הבוגרים “רכב” יוסיק על ההגה, וזכורה לטוב אהבתו העזה לסוסים – אולי זיכרון ילדות מתוק משנים ראשונות ותחביב שהצליח לממשו,

ובשנת  1985, לאור תרומה, נסע להביא את הסוס דאלאס מארה”ב, נסיעה שהייתה עד כדי כך חשובה שזכתה לאזכור חשוב בדפי מזרע.

אז הוקמה האורווה שהייתה מקור משיכה מרתק לילדי הקיבוץ לדורותיהם.

נישואים, לידות, אושר רב מצד אחד, ומאידך אובדנים וטראומות, המלווים את יוסיק ומשפחתו.

 

בשנים האחרונות היה יוסיק עבורי חלק מתמונת חיים שגרתית של היום-יום במזרע.  בנסיעתי לעבודה על גבי מושב הקלנועית,

הייתי רואה אותו מדי בוקר גם הוא עם קלנועית, במקומות המאוד בלתי רומנטיים של הקיבוץ, פינת המחזור, מדרגות המכבסה. בצהריים – חדר האוכל,

ממש לפני תום הארוחה בשעה שתים.  כל זה, כחלק משיגרה של מספר שנים.  (מדברי יעל)

בצילומים המצויים בארכיון, נראה יוסיק, בעל שפם ובלורית ומחייך חיוך קמצני וביישן. זכורה לטוב רעותו המיוחדת עם מספר חברים קרובים, איתן שמש,

גם הוא בן ראשונים, שפתם “המזרעית”, המיוחדת, משפטים ספורים, תנועות ידיים והטיית ראש מסוימת, המובנת רק ליחידי סגולה, שנופם הוא נוף העמק,

נוף מזרע ושדותיה.

בשנותיו האחרונות, השתתק ונסגר עוד יותר ואפשר בהחלט להבין זאת. לפני כשבועיים שאלה אותו יעל לשלומו.

היא נדהמה כאשר שיתף אותה בכך שאינו מרגיש טוב. את חייו סיים כמעט בדממה ועשה זאת קצר ומהר.

 

יהי זכרו ברוך.

 

“עת ללדת ועת למות”, אמר קהלת בן דוד. יודעים אנו כי כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. ועוד הוסיף קהלת – “עת לחשות ועת לדבר”.

 

בשם כל חברי מזרע, ברצוני לחבק אתכם בני המשפחה, חיבוק אוהב, חם ואולי מעט מחזק.

יוספה פ. 6.7.2014

**********************************************************************

6/07/2014

סבא וההגה

מי שלא ראה את האופנוע של סבא יוסיק לא ראה אופנוע כביש מימיו. אופנוע שהבריק וזהר בשמש יותר מחומר ההברקה עצמו.

אופנוע צבעוני ומפואר שלא דבק בו רבב.

אני זוכר איך כתלמידים בבית הספר באת לבקר אותי ואת שקד. אתאר לכם את התמונה: אופנוע נכנס בשערי “עמקים-תבור”, האופנוען לבוש מעיל עור,

קסדה מצוחצחת על ראשו,הוא מוריד את קסדתו וחבריי לכיתה שואלים אותי פעורי פה ושמוטי סנטר: “אמיר מי זה ???”

ואני משיב בגאווה שאין כמותה: זה סבא שלי !

קודם כל הייתה המשאית בה היינו מצטרפים אליך לנסיעות, את זאת של “התבור” אני אפילו לא זוכר, אבל המשאית של “מעדני מזרע”

הייתה ללא ספק הממלכה הניידת של סבא.

גם המשאית, יש לומר, לא הייתה מהמלוכלכות שבמשאיות.

אני לא בטוח אם אפשר לקבוע מי היה יותר מטופח ומטופל: המשאית שלך או הסוסים שטיפלת בהם במסירות נפש שאין לה קץ.

כן גם בעלי-חיים היו תמיד מסביבך.

כמעט עד יום מותך (אבל זה כבר סיפור אחר).

יש אנשים שנולדים עם כפית זהב בפה. סבא שלנו נולד עם הגה ביד.

מבחינתנו כנכדים, סבא וההגה היו והינם גוף אחד.

מפעם לפעם עברה בראשי המחשבה מה יקרה כשיקחו לך את ההגה מהידיים.

ובכן סבא, סבא יוסיק שלנו,

ההגה נשאר איתך כמעט עד יומך האחרון. כך תמיד נזכור אותך.

תמיד.

כתב אמיר וינר הנכד הבכור של יוסיק בנם של אורית וקובי

******************************************************************************

יוסיק הנהג והחבר שלנו נסע ללא שוב.

אני זוכר אותך עוד מימי הסוסים בילדותי.

היינו חבורה של ילדים שובבים כשהגענו אליך.

זוכר אותך מלמד אותנו לטפל בבעלי החיים באחריות ובמסירות.

אצלך למדנו עבודה, קיבלנו כלים לחיים, למדנו יסודיות ואחריות,

למדנו עקביות ועצמאות.

היית רץ אתנו עד אין סוף לקורסים בכנות ולחוות סוסים שונות.

היית מסיע אותנו ואת הסוסים לאן שרק צריך באוטו הצהוב….

ידעת לתת לכל אחד מאתנו אחריות בתחום מסוים שאותו בחרנו ביחד אתך.

היית דוגמא לאכפתיות וחדוות עשיה, ולכן תקופה זו זכורה לי ולאותם נערים

שהיו תחת שרביטך כמשמעותית ובונה באופן אישי.

בשנים האחרונות עבדנו יחד במוסך.

תמיד מלא רצון טוב, לא מתלונן ,ואף פעם לא אומר לא, עם אותה אחריות,

מסירות ואכפתיות היית מגיע למוסך כל בוקר ובכל מזג אויר ומתעניין מיד

במשימות של היום.

ידעת ליצור קשר מיוחד עם האנשים איתם עבדת ולכן היית בשבילנו

לא רק נהג ,אלא חוליה מקשרת חשובה ביותר ,לגורמים איתם אנו עובדים.

במיוחד אציין את הקשר שרקמת עם הצוות במכון הרישוי ברמת ישי

שהעריך וכיבד אותך מאד.

היית חלק בלתי נפרד מהצוות שלנו, ותרמת רבות להוואי שלנו.

התקשורת במוסך לעיתים קולנית ועסיסית ולא תמיד בעברית צחה,

ובהפסקות הקצרות היית מספיק לשלוף בדיחה או אמירה שמשכיבה את

כולנו מרב צחוק, ובעוד צחוקנו מתגלגל היית אומר:

נו, מה עכשיו? יש לך עוד טסט?

וכך נזכור אותך יוסיק באהבה רבה.

סע לשלום חבר יקר ונוח בשלום ליד אהוביך .

אלעד עמיר, בשם צוות המוסך במזרע.