אמיל אמסטר

בן חיים ברל אמסטר, לאה אמסטר (ניספו בשואה).

נולד ב-א’ בסיון תרס”ח – 31.05.1908 בקרקוב (פולין).

נפטר ב-כ”ו באדר תשנ”ג – 19.03.1993 במזרע.

אחים/אחיות:  גניה פיינטוך (אמסטר), לאון אמסטר.

שכבה/קבוצה: קיבוץ עליה ב’ “נדבורנה”, נס ציונה.

אב למיכה, שולמית, אליהו.

סב לסמדר סאסר, אוסי מרקוביץ, נעמה שיאון, אלעד אמסטר, גליה ירמה, ניבה אזואלוס.

רב סב להילה סאסר, עינב סאסר, תומר סאסר, לירון מרקוביץ, יותם מרקוביץ, שני מרקוביץ, ענבל מרקוביץ,

תמיר שיאון, ניב שיאון, עידו שיאון, נטע אמסטר, טל ירמה, נטע ירמה, נאור אזואלוס, נתנאל אזואלוס, אלינור אזואלוס.

דברי מיכה:

אבא נולד בקרקוב – פולין, בשנת 1908. אביו היה סוחר ומשפחתו הייתה אמידה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקרקוב והיה חבר בתנועת השומר-הצעיר. שם קיבל את חינוכו לערכי הציונות.

אבא החל את לימודיו כאגרונום, באוניברסיטה של קרקוב, אך לפי הנחיות התנועה הפסיק את הלימודים ולא סיימם. הוא עזב את ביתו ואת משפחתו בקרקוב בשנת 1927, על-מנת לעלות ארצה. הוא עשה זאת בהחלטה עצמית בהיותו בן 19 בלבד, תוך כדי ויכוח קשה עם כל בני משפחתו, זאת מתוך תחושה של מה שעתיד לקרות באירופה, שנים ספורות לאחר מכן, והכרה עמוקה שכיהודי עליו להקים את ביתו בישראל ולעבוד את אדמתה.

הוריו ניספו בשואה יחד עם רוב יהדות פולין. בדרכו לארץ-ישראל ולקיבוץ, נסע להולנד ושהה שם במשך שלוש שנים כדי להכשיר את עצמו בעבודת הרפת. הוא עבד אצל איכר הולנדי, למד את השפה ההולנדית והצטיין בעבודתו. אבא נהג לספר בגאווה ולהראות קטעי עיתונות על זכייתו במקום ראשון בתחרות חליבה, שנערכה בהולנד באותו זמן.

עם הגיעו למזרע השתלב בעבודת הרפת, אך את מרבית שנותיו עשה אבא בפלחה בעבודת השדה. הוא היה בין אלו אשר התחילו את החקלאות היהודית בארץ מראשיתה, בתנאים קשים ופרימיטיביים, במאבק עם קשיי האקלים והתנאים הבלתי מוכרים, במזיקים, במחלות ובשריפות מידי הטבע ומידי אדם. היה בין אלה שקלטו את הטרקטורים הראשונים והציוד החקלאי, והניחו את היסודות לטכנולוגיה המודרנית הידועה לנו כיום בארץ. הם עיבדו את אדמות העמק בגידולי בעל, בטרם היות רשתות המים להשקייה, בעבודת פרך בימים ובלילות, רחוק מן הבית, וזכו ביבולים דלים וזעומים שבקושי הצליחו לקצור. יותר מאוחר, עם הקמת ענף השלחין והמספוא במזרע, השתלב אבא בצוות הענף. לאורך כל חייו בארץ היה חקלאי, חי ועבד בגופו ונשמתו את אדמת מזרע.

הוא השתתף כלוחם בהגנה, במלחמת השחרור ולפניה, השתתף בשמירת השדות ובהגנה על העמק, וגם שם בא לידי ביטוי אופיו הלוחם. זכורה לי למשל, “השבת השחורה” במזרע, ואני ילד בן שש. עמדנו, הילדים, ליד חלון בית הילדים וראינו כיצד חיילים אנגלים גוררים את חברי הקיבוץ ובהם גם את אבותינו אל המשאית שתיקח אותם אל מחנה המעצר ברפיח. והנה, אני רואה שני חיילים אנגלים אוחזים באבא, ומושכים אותו אל משאית. אבא נאבק בהם, ולפתע מצליח להשתחרר מידיהם ובורח. הייתי גאה בו מאד ושמחתי הייתה רבה.

לאחר מלחמת השחרור, ירד אבא עם קבוצת חברים לעבוד את אדמות הנגב ששוחררו במלחמה. בין שאר פעילויותיו, נשלח ע”י התנועה להיות מדריך חקלאי ומשקי בקיבוץ שדה-יואב, שאך עלה על הקרקע ליד נגבה.

בצעירותו, הצטיין בכושרו הגופני. תחביבו היה טיפוס הרים וטיולים רגליים. עם עלייתו ארצה, המשיך לטייל ככל יכולתו וללמוד את ארץ-ישראל, דרך הרגליים. כך החלה גם התעניינותו הרבה בארכיאולוגיה ובידיעת הארץ. בתחומים אלה למד ועסק רבות.

אבא זכור לי כאוטודידקט. מאז הפסיק את לימודיו האקדמאיים לא חזר יותר ללימודים מסודרים, אך הרבה ללמוד בעצמו בלילות, לאחר ימי עבודה מפרכים. למד שפות זרות, לימודים מקצועיים בחקלאות, וכן היסטוריה, ארכיאולוגיה וידיעת הארץ. הידע שלו בתחומים אלה, היה רב ומקיף.

אבא הגיע למזרע בגפו. לאחר מספר שנים, אמא, שהייתה חברת קיבוץ דן,  הצטרפה אליו ויחד הקימו בית במזרע. במשך השנים גדלה משפחתם והסתעפה. הם זכו לנכדים ונינים. תמיד, גם בשעותיו הקשות ביותר של אבא, הוא התעניין, שאל ודאג לבני המשפחה והביע את דעתו בכל עניין ודבר הקשור בכל אחד מבני המשפחה.

שנותיו האחרונות לא הטיבו עמו.

נפילתו של אליהו, בנו הצעיר, במלחמת יום הכיפורים, הייתה לו קשה מנשוא. השכול שבר את ליבו, כילה את שארית האופטימיות ושמחת החיים  שבו,  ומאז נראה כמי שאבדה לו תכלית חייו. בדיוק לפני עשרים שנה, לקראת ראש-השנה, חזר אליהו מטיול ממושך באירופה. הוא שב ארצה עשרה ימים לפני פרוץ מלחמת  יום הכיפורים. באחת השיחות באותם ימים, סיפר אבא כי קרא בעיתונות לועזית כי מתוכננת מלחמה על ישראל. אבא היה מאוד פסימי והיה בטוח כי נושמד. אליהו, שהיה קצין בסיירת “שקד”, כעס מאוד על הגישה הפטליסטית הזו. הוא הוכיח את אבא ואמר לו כי אינו מכיר את כוחו של צה”ל.

אליהו נפל בקרב בסיני, כאשר השיב אש בעזרת מקלע לעבר מטוס מצרי תוקף. אליהו לחם כפי שחונך.

באותו זמן תקפה את אבא מחלת השיתוק אשר הביאה אותו בהדרגה למצב של נכות מוחלטת. תוך סבל גופני ונפשי רב, אבא סבר כי המחלה נגרמה לו כתוצאה מרעל הפרתיון בו היה מרסס בלילות במשך שנים רבות את שדות הכותנה. כתוצאה מהמחלה, לא היה יכול עוד להמשיך בעבודת השדה, ולמעשה מאז חדלה חדוות היצירה שלו ושמחתו בעבודתו, עד שנאלץ לפרוש כליל מן העבודה.

אבא הקדיש את חייו לעבודה. הוא ראה בה ערך עליון, ולא רק כפרנסה, אלא עבודה גופנית קשה, מלאכת כפיים. עבודת האדמה של ארץ-ישראל, המולדת המתחדשת. הוא הקדיש את כל חייו למען הגשמה אישית בגופו ממש, את יצירת דמות היהודי החדש, אשר בונה במו ידיו את מולדתו, מעבד את אדמתה וחי מפרי עמלו וממנו בלבד. הוא דרש זאת קודם כל מעצמו, ואחר-כך ציפה לכך גם מחבריו, ועל רקע זה הגיע לעיתים לעימותים עם חלק מהם.

אבא, כמו רבים אחרים מני דורו, בחר בציונות בדרך אידיאולוגית בלבד וללא שום אילוץ. עוד לפני עליית הנאצים לשלטון, החליט לעזוב את משפחתו האמידה בפולין, את הלימודים הגבוהים והקריירה, את הרכוש הרב והירושה העתידה, ותוך כדי סיכסוך עמוק עם הוריו, החליט לעלות לארץ-ישראל החרבה והשוממת, אכולת הפרעות והמלחמות, ולחיות כאן חיי עוני מרוד, בעבודה קשה ובחוסר כל. הבחירה הזאת, הגשמתה, והאופן שבו חיו אבא וחבריו כאן, בשנותיו הראשונות של הקיבוץ, יכולים רק לעורר רגשי הערצה כלפיהם. ערכים אלו, אבא הנחיל גם לנו, ילדיו, בדרך הדוגמא האישית ובשיחות הרבות בחדר-המשפחה.

לא רבים הם אלו שהכירו באמת את אבא, חלק מהחברים הכירו אותו בעיקר דרך המאבקים והעימותים עם בודדים ועם הציבור, תוך עמידה ולחימה על דעותיו ועקרונותיו. רוב האנשים ראו בו אדם מסתגר, החי מחוץ  למעגל החברתי של הקיבוץ. רק אלו שעבדו יחד איתו, כתף אל כתף בשדה, באבק ובשמש, בקציר התלתן, בחרמש, שעות ארוכות מבוססים בבוץ של השדה הרטוב בגשם, בהעמסה ידנית של חבילות הקש תחת השמש הקופחת, בסחיבת שקי הגרעינים והדשן על הגב, בארוחות השדה על האדמה, והלילות, רחוק מן הבית על-מנת שלא להפסיד שעות עבודה במשמרות החריש, רק אלה למדו להכיר את אבא באמת, ולעמוד על צדדיו הפחות מוכרים, על כושרו האינטלקטואלי, על נחישות דעתו, על כושר הביטוי הרב, וכך, מבלי דעת עסק בחינוך של חברים צעירים לעבודה ולהגשמה. חברים אלו, והם רבים בקיבוץ ומחוצה לו, הם ידידיו האמיתיים אשר לא חדלו כל השנים ללוותו בהערכה רבה ובדאגה לשלומו.

וזוהי בעצם, מורשתו של אבא ותרומתו לדורות הבאים אחריו.

תמיד אזכור אותך, אבא, כאדם לוחם על ערכיו ומגשימם.

יהי זכרך ברוך.

מיכה.

מזרע, 21.9.1993. ו’ בתשרי, תשנ”ד.