אנדה אשל

בת יצחק ומינה פְרָנְצְבְּלָאוּ.

נולדה: ב-כ”ט בסיוון תרס”ה – 1.7.1905 ביאסלו (פולין).

נפטרה: ב-י”ב באב תשל”ח – 15.8.1979 במזרע. 

נשואה לצבי (הֶנֶק).

אם לאוריאל (נהרג), עזרא  ואסנת.

סבתא לשגיא, ניר, אוריאל ורונית אשל, לילך, רענן, מעיין וניצן זהבי.

סבתא רבה לליה וגיא אשל, זהר, כרמל ושון הופקינסון, דניאל, אדם ועדן (בת) אשל, יובל, נבו ונמרוד ברקן, זיו ועמית זהבי, התאומים עמית וליאור ויניב אשל, יובל, ירדן ועומר מיכלסון.

בת למשפחה עובדת. עקב התיימותה נאלצה משנות נעוריה לסייע בפרנסת הבית. עבודתה הראשונה בטיפול בילדים. עיסוק זה כובש את ליבה, בפרט החינוך בגיל הרך. תכונה זו בטיפול ובחינוך פעוטות, קובעת במסלול חייה של אנדה.

 מ-1920, חברה בקן השומרי. בין ראשוני העולים קבוצת החלוץ של הקיבוץ. מאביב 1929, בארץ.

עוד ממחנה הקיבוצים בנס ציונה נשלחת אנדה לירושלים, לבית הספר של ויצ”ו, להשתלמות לטיפול בתינוקות. מאחר שהקיבוץ נתון היה בחוסר עבודה, כיסתה אנדה את הוצאות לימודיה, בעבודתה ב”הדסה”. מראשית דרכה במזרע היא בצוות המחנכות בגיל הרך וכך, אנדה הזעירונת היא גם ה”אם הגדולה”, המקבלת את פני דורות הילדים בשערי בית התינוקות.

אנדה הצטיינה בתבונת העשייה, בתושייה ובהתמדה בלימוד בעיות הנושא שכבש את ליבה. מדי פעם היא יוצאת להשתלמויות. היא חברה בחוג הארצי של מטפלות תינוקות. פעילה במחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי.

אופייה חזק, מחוננת בחוכמת חיים, בכישרון לגבור, מתוך שיקול נבון, על בעיות המתעוררות בעבודה ובחייה. היא האחראית על בית התינוקות, מארגנת אותו, מפתחת אותו עם גידולו. מדי פעם היא נקראת להשתלב בחטיבות גיל מתקדמות יותר, בגנים, בבית הספר, במוסד החינוכי, אך חוזרת וממשיכה בעיסוקה המהותי – בגיל הרך, לו מסרה את הלב והראש.

בקיבוץ, זוכה אנדה להערכה. היא שותפה בפעילות ועדת החינוך, החברים, בוועדת העבודה, החיילים והמנויים. היא חברת המזכירות. בכניסתה לעידן השיבה, אנדה הסבה את עבודתה. היא במחסן הביצים. בלול. במדור ההלבשה, בחדר הגיהוץ.

עוד בעלומיה בחו”ל, בפלוגת ההכשרה של הקיבוץ, נקשרים יחסי הרעות שלה עם הנק. לאחר עלייתם ארצה נכנסים השניים בנס ציונה לאוהל משותף. מקימים משפחה. במרוצת השנים נולדים אוריאל, עזרא ואסנת. המשפחה קורנת אושר וחום. עד שב-1941, נפצע הנק בשעת אימוני ההגנה, פגיעה אנושה. אנדה נושאת בגבורה את הולם הגורל. מסייעת להנק בשיקומו ובאורח חייו. עומדת במבחן למופת.

אך על אנדה נגזרה המנה האיומה של שכול, כאשר נספה אוריאל ז”ל, הבן הבכור בנפול מטוסו למצולות הים. אנדה נושאת מעתה בשברון ליבה את היגון – עוצרת כוח ושומרת על הקן המשפחתי. מעודדת, מלכדת, מאמצת בני נעורים, בנים, נכדים.

מימד אישיותה עולה. היא למופת בקיבוץ. כך, היא מתמידה בדרכה עד שמחלה ממארת מייסרת, מנתקת את חוט חייה.