יוסף ברוך

בן קלרה וחיים ברוך.

נכד סולטנה ויוסף ברוך (צד האב), שרה ויוסף בכר (צד האם).

נולד ב-י”ד בשבט תרצ”ד – 30.01.1934 בבּוּרְגַס (בולגריה).

נפטר ב- ו’ בכסלו תשי”ו – 21.11.1955 במזרע.

חבר קבוצת “תור”.

אח לברוך ברוך.

כותב אחיו: 
יוסף נולד בעיר בורגס, עיר נמל בים השחור. בקהילה התגוררו כ–900 יהודים והיו בה בית ספר יסודי, מועדון בבניין בן 3 קומות ובית כנסת מרשים ומפואר. הוא למד תחילה בבית הספר היהודי ובהמשך סיים את כיתה ח’ כתלמיד מצטיין בבית הספר התיכון. מגיל צעיר ניגן בפסנתר, קרא ספרים והיה אספן בולים מובהק שקיים התכתבות והחלפת בולים עם אספנים מחוץ לבולגריה. המשפחה בה גדל הייתה ציונית ומסורתית – ליברלית – עלו לארץ ב – 23.01.1949. יוסף רשום ב’ספר הבר מצווה של קק”ל’. לאחר עלייתו, התקבל לקבוצת “תור” בקיבוץ מזרע. למרות היותו עולה חדש, ללא ידיעת השפה, השתלב מהר בחיי הקבוצה ותרם רבות לחיי התרבות וההווי. יוסף לא גויס לצבא בגין מחלת הלב ממנה סבל וממנה גם נפטר כה צעיר, בגיל 21 שנים. בשנים 1954–1952, למד בסמינר הקיבוצים ובשנת 1955, החל לחנך וללמד את קבוצת “עומר” במוסד. בבגרותו, גילה עניין והבנה בספרות, תיאטרון ומוזיקה, התגלה גם כשחקן במה מוערך בשלוש הצגות בהן השתתף.

★★★

יוסף הגיע אלינו למזרע, לקבוצת “תור”, ילד גדול ושמן שאינו יודע מילה בעברית. יוצא דופן היה בינינו. אצבעותיו דפקו על השולחן בכיתה כאילו היה זה פסנתר והוא, שוקע בתוך עולם הצלילים האהוב עליו. עד מהרה הפך מנער בעל עיניים גדולות וחולמניות לתלמיד הטוב בכיתה ולא רק בלימודי הראליסטיקה, יוסף ידע לצטט את איוב, קהלת, וקטעים שלמים מהתנ”ך. חבר אהוב, אדם בעל ערכים של חברות, אהבה ויושר בלתי מתפשר. אנו, לעולם לא נשכח את השירה האדירה שהייתה פורצת במקלחת הבנים בזמן הרחצה, קולו החם והמלא של יוסף היה מוביל את המקהלה הזו. אנו הבנות, ישבנו מחוץ למקלחת שעות והקשבנו למקהלה ההזויה הזו בהנאה וגאווה.

קטעים קצרים מדברי חברי קבוצת “תור” (מתוך החוברת לזכרו):
מנחם קב’ תור: יוסף, התזכור מה רבות מצטטים היינו את איוב, את מילות הייאוש שלו. הזוכר אתה כיצד היינו מלהגים יחדיו “כל העולם במה וכל באי עולם שחקניה”… עתים הייתי עומד נפעם מול יושרך הרב, מול גדלות הרוח שלך ואיך היית מתעלה מעלי ומעל חברי בטוהר, ברדיפת צדק ללא פשרות, באהבת האמת.

נעמי קב’ תור: עד מהרה עלית עלינו, בכישרונך, בכוח רצונך העצום לשבת וללמוד עד לשעות הלילה המאוחרות, אבל, לא לבד. תמיד היית משכנע את חבריך שישבו איתך והיית מלמדם ממש, פעם ועוד פעם… היית מארגן חוגים ללימוד מתמטיקה ופיסיקה. קבוצה גדולה היינו, אבל לא היה אחד בינינו שלא היה תלמידך. מעולם לא השבת ריקם פני חבר שביקש עזרה.

צילה קב’ תור: יוסף היה אחד מאיתנו אך שונה ומיוחד במינו, בליבו הטוב, ביושרו, בהיותו כה אהוב עלינו.. יוסף הפך מתלמיד למורה ולמחנך גם יחד ובמשך כל אותה תקופה, נאבק במחלתו הקשה והשתדל לגבור עליה.

נעה קב’ תור: אני זוכרת כיצד למדת את השיר הראשון “עלי הדס” ואנו ישבנו וצחקנו כי לא הבנת אף מילה מהשיר… וכיצד היית מנגן על השולחן בזמן השיעורים ועפרה ואני, היינו מנחשות מה אתה מנגן… את הוואלסים של שופן ניגנת אז, את הסונטה של מוצרט ויצירה של שוברט שכה אהבנו לשמוע.

פיני קב’ תור: אפסיות וחסרות משמעות תהיינה המלים אשר תנסנה להעלות את גודל דמותך, את אצילות רוחך. קרוב מדי הייתי אליך יוסף מכדי שאנסה לעשות זאת בכתב… אין מילים שתתארנה את גודל השבר והכאב.

זיוה קב’ תור: יוסף היה מושלם ושום פסול לא נמצא בו, כיוון שהיה כה נפלא בהליכותיו וכישרונותיו פגעה בו מחלה ממארת זו כאילו בכוונה לגרוע משלמותו.

צבי קב’ תור:  לנו נשארת חבר טוב המוכן לעשות הכול למען חבריו, להדריך בעצה הגיונית ולעזור במעשה. מה קטנות המילים כדי לתארך… אל כולם היית טוב ומיטיב וממדון רחקת ונפשך טהורה. לעד נזכרך כישר דרך ומסור לב.

נירה קב’ תור: מה קצרה הדרך שעשינו יחד וכבר אין עם מי לצעוד, ממש בשנה אחת הלכתם, אתה ואדם, ידידים כה טובים, כה אהובים.

ראובן לוין (מחנך): חיים קצרים, אין זה אומר חיים קטנים, את זאת הפלאת לראות. באקורדים הרחבים ועמוקי הצליל של מנגינה עתיקה, אהובה יתנגן ויתרונן לי זיכרון פגישתי איתך.

חנוך (מורה): אמרתי על קברך יוסף, שאתה היית בין המאושרים שהחיים העניקו להם את החסד הגדול ביותר עלי אדמות – את חסד האהבה.