משה גלעדי

נולד ב-א’ באייר תרפ”ג – 17.04.1923 בקֵלְצֵה (פולין).

נפטר ב-ה’ בניסן תשנ”ב – 08.04.1992 במזרע.

בן אליעזר ושרה גלט.

אח לירחמיאל, שרה וגוצ’ה.

הצטרף למזרע כיחיד לאחר שהגיע לארץ במסגרת “צבא אנדרס”.

נשוי לאסתר.

אב לרחלה דסקל, נעמה שחר, נחשון גלעדי ז”ל, ניר גלעדי.

סב לגיא שחר, אורית יריב-שחר, נחשון דסקל, ענת שלח-דסקל, גונן דסקל, עידו דסקל, איתן יעקובי-גלעדי, סיוון, לירן וקידן גלעדי.

רב-סב לאמיתי, שיר, אור, טמיר, זוהר, מתן, אליה, עומר, עלמה, אסף, איתמר, אורי, יובל, תומר.

משה נולד בעיר “קלצה” שבפולין, למשפחה מסורתית דתית בת 6 נפשות שעסקה בסחר תבואות ומאוחר יותר היה בבעלותה בית חרושת לנעליים. 

כנער, התנתק מהחברה הדתית, היה חבר פעיל בתנועת הנוער “השומר-הצעיר” וחלם על עלייה  לארץ ישראל. בזמן לימודיו ארגן חוגים ללימוד תולדות ארץ ישראל, תנ”ך ולימוד עברית.

מספר ימים לפני פלישת הגרמנים לפולין, בתחילת מלחמת העולם השנייה, שהה משה במחנה הכשרה. עם חזרתו ל”קלצה” גילה כי הגרמנים כבשו את עירו והוציאו להורג את נכבדי העיר ואביו ביניהם. משה ואחיו ירחמיאל, ברחו מזרחה ועזרו להבריח יהודים מן הגבול הרוסי תוך סיכון עצמי ותנאים קשים ביותר. באחת ממשימות ההברחה נתפסו בחצותם את הגבול הרוסי והוגלו לסיביר. במשך יותר משנתיים חיו משה וירחמיאל כאסירים במחנות העבודה בסיביר, ועסקו בעיקר בחטיבת עצים, בקור של עד 40 מעלות מתחת לאפס ובתנאים קשים ביותר. עם הקמת צבא “אנדרס” הפולני על ידי ברית המועצות צורפו אליו, משה כקצין בדרגת סגן וירחמיאל כחייל באותה יחידה. במסגרת שרותם בצבא “אנדרס” צעדו מסיביר הצפונית דרך אפגניסטן, איראן, עירק, וירדן בדרכם להילחם בצבאו של רומל הגרמני שפעל בצפון אפריקה. ביום כיפור 1943 כאשר צבא “אנדרס” חצה את ישראל דרומית לבאר שבע בדרכו למצרים, הוברחו משה וירחמיאל עם שאר היהודים על ידי ההגנה ועוד באותו לילה פוזרוברחבי ישראל, כך עלה משה ארצה בצעידה רגלית והוא בן 20.

משה הופנה לקבוץ מזרע, קיבל תעודה מזויפת ושם משפחתו הוחלף מגלט לגלעדי. כקצין מנוסה ודובר עברית רהוטה, מיד צורף לשורות הפלמ”ח כקצין ומילא תפקידי פיקוד במזרע ובסביבה. בקיבוץ הכיר את אסתר שהייתה בת גילו והגיעה לקיבוץ חמש שנים קודם לכן דרך עליית הנוער מגרמניה. אסתר ובני גילה אימצו את משה, שהגיע לבדו לקבוץ, ובהדרגה התפתחה אהבה גדולה ביניהם ושנתיים מאוחר יותר נישאו בחתונה צנועה.

בשנת 1946 נולדה ביתם הבכורה, נעמה שהביאה אושר רב לזוג הצעיר ורווי הכאב. שנה מאוחר יותר נהרגה אחותה היחידה רות קלאוזנר, בהתקפת חיילי הלגיון הירדני על אוטובוס בו חזרה מעבודתה בחיפה לקריות. אסתר ומשה, צעירים בני 25 הורים לנעמה בת השנה, אספו לחיק משפחתם את רחלה בת השנה ו – 8 חודשים כבתם לכל דבר, אחות לנעמה. בשנת 1952 נולד בנם נחשון וב – 1955 נולד בנם הצעיר, ניר. בשנת 1959 נפל על המשפחה הצעירה אסון נורא עם מותו של בנם נחשון, ממחלה ממארת והוא בן שבע. למרות הכאב הקשה מנשוא המשיכו משה ואסתר בחיי עשייה ותרומה תוך שימור ופיתוח התא המשפחתי. במשך 47 שנות נישואיהם עד פטירתו של משה, חיו משה ואסתר אוהבים, מכבדים ושותפים בחיים מלאי עשייה ויחד.

עם הגיעו לקבוץ השתלב משה ברפת אך עד מהרה התבלט ביכולותיו החינוכיות והוא גויס לחנך וללוות קבוצות נערים ונערות יתומים, שהגיעו ארצה כניצולי מלחמת העולם השנייה. בתפקידו זה היה משה כאב לנוער מוכה גורל זה, והיה לרבים מקור לכח והשראה.

בהמשך יצא ללמודים בפקולטה לחקלאות ברחובות, בשנים בהן היציאה ללמודים אקדמיים הייתה נדירה בקבוץ. בתום לימודיו, השתלב משה בהוראת הביולוגיה ובחינוך במוסד במזרע, תפקיד שמילא במשך כ – 15 שנה. בשנת 1966 זכה במילגת למודים בארה”ב אותה ניצל לקבלת תואר MAבחינוך מאוניברסיטת “רטגרס” שבניו – ג’רסי.

עם שובו החל להשתלב בסמינר “אורנים” בתחום הכשרת מורים לתנועה הקיבוצית, תחום אליו נשאב כל כולו ואשר מילא אותו עד יומו האחרון. בשנת 1972 יצאו משה, אסתר וניר ל”אמהרסט” שבמסצ’יוסטס, ארה”ב, בה קיבל בגיל 50 תואר דוקטור בנושא פיתוח מודל עתידני של הכשרת מורים בעולם טכנולוגי מתפתח. עם חזרתו מונה לראש החטיבה האקדמאית בסמינר “אורנים”. בהמשך, ניהל את הסמינר, ומאוחר יותר את ‘המרכז לשיפור דרכי – ההוראה’ אותו ניהל עד פטירתו. היה מהדוחפים להכרת אוניברסיטת חיפה בסמינר אורנים כסמינר הנותן תארים אקדמיים. פעילותו האקדמית זכתה להערכה רבה בארץ ובעולם ועל כך זכה לתואר פרופסור מאוניברסיטת חיפה, ולתואר פרופסור אורח מאוניברסיטת “מסצ’וסטס” בארה”ב. החינוך היה בראש מעייניו של משה לאורך כל חייו ותמיד ראה בו את ‘הכח האמיתי’ לעולם טוב יותר. הוא התאפיין בחשיבה יצירתית, באנרגיות בלתי נדלות, באישיות של מנהיג ובכושר ביצוע, שאפשרו לו להגשים רבים מחלומותיו ולהטביע את חותמו על החינוך בארץ בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים. זמן קצר לפני מותו עוד היה מלא כרימון ברעיונות וסקרנות שהיו הכח המניע בכל פועלו.

במקביל לפעילותו החינוכית ראה משה בציונות המודרנית אתגר לאומי ממדרגה ראשונה ובמשך כעשרים שנה הוזמן להרצות בפני פורומים רבים בארץ ובעולם, וכן נפגש עם בני נוער בארה”ב במטרה להביאם לעלות לישראל. תחום זה כמו האידיאולוגיה הקיבוצית היו מהנושאים הקרובים מאוד לליבו ובכל הזדמנות ניסה לעלות תחומים אלו על ראש סדר היום הציבורי.

משה היה אקדמאי בקיבוץ בשנים בהם עבודת חוץ לא הייתה כה מקובלת. במקביל לפעילותו החינוכית וההסברתית חובקת עולם היה משה מעורב בהווי הקיבוץ בתפקידים רבים ושימש שנים רבות כ”רב-המקומי” המשיא זוגות בטקס שאינו דתי אך תמיד שזורים בו מוטיבים מהיהדות המסורתית. כמו כן היה מרכז ועדת – החינוך, חבר מזכירות הקיבוץ, מרכז שיחות הקיבוץ השבועיות והיה מעורב בקידום פרויקטים קיבוציים רבים. משה האמין באורח החיים הקיבוצי וראה בחיי הקיבוץ את האלטרנטיבה הטובה האפשרית שנכון לחיות ולגדל בה ילדים.

היה איש של עשייה והגות אך גם מאוד ארצי ורגיש. הוא היה אבא מעורב ומשפיע, שותף מלא בגידול הילדים ודמות מרכזית בהוויית המשפחה ובחינוך ילדיו. הוא היה אדם בעל דעות מוצקות שלא היסס להביען, איש דומיננטי ומוביל, שאהב את חיי החברה והשקיע זמן ומרץ רב בטיפוח קשרים חברתיים במעגל מאוד רחב. היה דמות מפתח בכל מפגש חברתי ואנשים אהבו להימצא בחברתו. 

סיפור חייו של משה היה מלא בטרגדיות משפחתיות בהן איבד את כל משפחתו (רק אחיו ירחמיאל נותר), ושנות המלחמה השאירו בו חותם וצלקות עמוקות. למרות זאת בחר להשאיר את חוויות השואה מאחור וללכת קדימה. משה מיעט לחזור לחוויות השואה והקפיד למנף את אסונו הפרטי לבניית עולם טוב יותר.

במהלך שנת שבתון בארה”ב, חלה במחלת הסרטן. במשך שנתיים נאבק בכל מעודו אך לא יכול למחלה שהתפשטה בגופו. ב – 8 באפריל 1992 נפטר והוא בן ששים ותשע בלבד.

אמא ואבא שלנו מהווים עבורנו מקור להשראה ומודל לחיקוי באהבתם האחד את השני,  ובנחישותם להתגבר על כל המכאובים והאבדנים, ותמיד להמשיך קדימה תוך שאיפה להשפיע עלינו, ועל העולם שסביבם. אופטימיות ונחישות, תעצומות נפש ויוזמה לעשייה, הם הערכים שהנחילו לנו, יחד עם רגישות וכבוד לבני זוגנו ולאדם בכלל. ערכים אלו מוטבעים עמוק בתוכנו ואנו ממשיכים ומנחילים אותם לבנינו ובני בנינו כחוט המקשר וקושר אותנו כמשפחה.

שורשיהם וניגוניהם שתולים בנו לתמיד.

יהי זכרו ברוך