הוך תמה 

תֵמָה הוֹך

בת בנימין וכילה.

נולדה ב-י”ח באייר תרס”ד – 03.05.1904 בסטרי (פולין/גליציה).

נפטרה ב-כ”ב חשון תשל”א – 21.11.1970 בעין-המפרץ.

שכבה/קבוצה: קיבוץ עליה ב’ השומר הצעיר, נדבורנה, נס ציונה.

רווקה.

 

מוצאה מהעיר סטריי – גליציה. מנעוריה חברת קן “השומר הצעיר”; חניכה ומדריכה. עם סיום לימודיה בבית ספר תיכון הכשירה עצמה לקראת תפקידה העתיד בארץ, כמחנכת. תחילה בפדגוגיון העברי בלבוב, אחר-כך בבתי החינוך של יאנוש קורצ’ר בוורשה.

בעלותה בסוף 1929, עבדה בפרדסי נס-ציונה. עם צאת פלוגת ההשלמה של הקיבוץ למזרע 1931, הופקד בידיה חינוך הילדים במקום. גננת, מורה, מייסדת חברת-הילדים בקיבוץ. – מרכזת ועדת חינוך מעורה בחיי הקיבוץ.

כעבור שנים מקבלת תמה לידיה את ספריית הקיבוץ. היא מטפחת אותה למוסד רב-ענפין, מפואר ותכליתי המשרת ברבבות כרכיו את האוכלוסייה המבוגרת והצעירה של הקבוץ. תמה, הבקיאה בממלכת הספרים, מדריכה, מעוררת ומכוונת את הזקוקים לעזרתה. מרחיבה ומפתחת בהתמדה ובמסירות נכס חשוב זה, שחיוניותו מורגשת בקיבוץ כולו. מפעלה הושלם עם הקמת בית הספרייה החדש, שחלקה רב בעיצובו.

לפתע, בתאונת דרכים נקפד פתיל חייה. בצאתה לכביש עם סיום ביקור בעין המפרץ, בלוויית אחותה אשצ’יה, נדרסו שתיהן למוות במבואות הקיבוץ. הנאהבות בחייהן לא נפרדו. תמה הובאה למנוחות ביחד עם אחותה בעין המפרץ. בת 66 במותה.

 

דברים לזכרה –

תמה הייתה אישה ערירית – לא נשואה. אני זוכרת אותה כשכנה קרובה מאוד של הוריו של נדב, יולק וסימה, ז”ל.

היא הייתה חלק בלתי נפרד ממשפחת פכר.

בארוחות המשפחה הגדולות, בהן השתתפו תמיד גם ילדים מאומצים, חנה וחיה אורן, וחבריהם של ראובן ונדב, ואנחנו, הכלות, הייתה תמה מביאה באופן קבוע את הלפתן שהכינה עבור כל המשפחה. אחרי “ארוחת-ארבע” של יום השישי או השבת, הייתה נעמדת [על שרפרף], ליד הכיור ורוחצת את כל הכלים, אולי הרגישה שבכך היא הופכת חלק חי מן המשפחה הגדולה הזאת. זאת הייתה משפחתה האלטרנטיבית.

כאשר טלי בתנו, ועירית אורן בת חיה ואהוד, היו קטנות וגרו בפעוטון שליד מבנה הספריה, הייתה תמה בעוברה אל עבודתה בספריה, עומדת ליד הגדר, מחייכת אל הבנות הפעוטות בנות הכמעט שנה ואומרת ש”אינה יכולה לקחת אותן על הידיים על-מנת שלא לפנק אותן”.

היא הייתה קטנת קומה ונכה, מחמת מחלה שפגעה בה בילדותה, אבל החיוך שלה היה תמיד עֳדִין, גדול וחם.

יהי זכרה ברוך.

[כתבה יוספה פכר, מרץ, 2013]

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן