יוסף (דְז’וּנֶק) הוֹרבִיץ
נולד ב- ג’ באייר תרס”ה – 8.5.1908 באוקופ, מזרח גליציה.
נפל ב-כ’ באייר תש”א – 17.5.1941.
הוריו: צבי וחיה הורוביץ-הלמן.
סביו וסבתו: שעיה הורוביץ, יעקב ושרה הלמן-בהירי.
אחותו: יוכבד ענבי-הורוביץ.
שכבה בקיבוץ: קיבוץ השומר הצעיר ב’ מנס ציונה (נדבורנה),
אשר השלים את קבוצת אחדות העבודה במזרע.
בנו: עמיצור אילן-הורוביץ.
נכדיו: טל, אוריאל, ירון.
ניניו: מענף טל: עידו, בועז. מענף אוריאל: איה, ליבי.
מענף ירון: ליעם, אלה, תום.
דז’ונק נולד באוקופ, עיירה זעירה במזרח גליציה, כילד שני. העיירה שכנה בצומת גבולות אוסטריה ורוסיה הצארית, ותושביה, כולל סבו ואביו של דז’ונק התפרנסו מעסקי יבוא וייצוא בין שתי הארצות. חרף הפרובינציאליות של המקום וריחוקו (תחנת הרכבת הקרובה הייתה במרחק כמה עשרות קילומטרים), הבית היה מוקד לפעילות ציונית במחוז כולו. (סבו של דז’ונק ואביו היו ממכריו של המשורר ח.נ. ביאליק). דז’ונק ואחותו למדו עברית מפי אינטלקטואלים ציוניים, וספגו אגב כך רוח ציונית כללית. שפתם הייתה אמנם פולנית, אולם הם דברו וכתבו מילדותם גם עברית רהוטה. מלחמת העולם הראשונה טלטלה ופירקה את המשפחה. הגברים עזבו את הבית תחילה. האם, אשר נותרה לבדה עם שני ילדים קטנים, נמלטה אף היא מפחד הגייסות הרוסים והאוסטרים המתחלפים ומאימת ההרס וההרג, ומצאה מקלט בעיירה אזירן, במרכז אוסטריה. תקופה ארוכה התקיימה שם על סעד שסיפק הג’וינט.
מקץ 4 שנים, בתום המלחמה, התחברה המשפחה מחדש הרחק מערבה, בעיר ביילסקו שבשלזיה. דז’ונק שגדל בינתיים, למד בגימנסיה גרמנית-פולנית, אולם ובתוך כך התוודע לקיומה של תנועת השומר הצעיר בעיר והצטרף אליה בחשאי, בלי ידיעת הוריו. מגיל 16 היה מדריך בתנועה ובהיותו בן 18 זכה להיות ראש הקן, ונציגו בהתוועדויות ארציות שכונו “מושבות מנהלים”. כשרון כתיבתו וכושר דיבורו בציבור הפכו אותו בגיל צעיר לדמות מוכרת מחוץ לעירו. לאחר שעמד בבחינות הבגרות, נבחר להנהגה הראשית של התנועה בפולין, שמוקמה בבירה – וורשה. בעיר זו עשה דז’ונק שתיים מן התקופות המעצבות של חייו הקצרים: הראשונה בין 1928 ל- 1930, והשנייה בין 1938- 1939. ב-1930 עלה ארצה, הצטרף לקיבוץ השומר הצעיר ב’ (נס ציונה, נדבורנה) ושם, בויכוח פנימי חריף, נמנה על הלוחצים למהר ולקבל את הצעת המוסדות המיישבים, “לעלות להתיישבות”, כלומר להשלים את קבוצת מזרע בעמק יזרעאל, שנמצאו במצב חברתי ירוד. כך אומנם הוחלט ונעשה. ההיסטוריה היא שקיבוץ ב’ העניק תנופה אשר שינתה ללא הכר את פניו של קיבוץ מזרע.
במזרע חי דז’ונק את יתרת 11 שנות חייו, אף כי גם בהן הרבה להעדר מן הבית בשליחות הקיבוץ והתנועה. הוא עבד בפלחה, ב”עגלונות” ובבנין; חנך את תנועת השומר הצעיר בסלובקיה; נסע להשתלם בחקלאות ובעבודות בטון (ברזלנות) בקיבוץ בית אלפא, הדריך קיבוץ חדש- קיבוץ- שמיר; שימש מדריך חברת הנוער הראשונה מגרמניה, ובמהלך 1937, בהתלקחות המרד הערבי (המכונה גם “המאורעות”) הצטרף ל”משמר הנע” (הטנדר, “גפירים”) של גוש עפולה ול”הגנה”. הוא למד שימוש ברובה, מקלע ורימון, והתאמן בשדאות בבסיס בכפר-ילדים. במסגרת זו השתתף בעלייה על הקרקע של קיבוץ חניתה, אקט שנחשב בשעתו לשיא הרואי של ההתיישבות בארץ. בליל העלייה לשם טיפל בחבר שנפצע ונהרג לידו מכדור של צלף ערבי. אחר כך, יצא כשליח התנועה להנהגה הראשית בוורשה, עיר וסביבה שהכיר היטב משנים קודמות, אך איש לא שער כמה קרוב להתרחש שם אסון לאומי נורא.
בינתים נישא לליבה, וב-1932 נולד לו בן, עמיצור.
דז’ונק נהרג בשלב מוקדם של מלחמת העולם השנייה, שלב בו טרם נודעו אימי השואה וממדיה. המרד הנואש של תנועות נוער היהודיות בוורשה היה טמון בערפילי עתיד שלא ניתן לחזות. בכל זאת, דז’ונק חש חרטה שעזב (ביחד עם כל יתר השליחים מארץ-ישראל) את תפקידו בשעה זו (הוא כיהן כמזכיר התנועה בוורשה) – וחזר לארץ. לא נותר זמן להרהורים אלה. הוא נבחר למזכיר קיבוץ מזרע, תפקיד בו כיהן כשנתיים. במהלך 1940, אחת מן הבעיות הראשונות בהן נתקל והתייסר, היה הצורך לחייב מכסה של חברים מן הקיבוץ, להתנדב לצבא הבריטי. כשמלוי המכסה התמהמה, הזהיר דז’ונק בשיחת הקיבוץ, כי אם לא תתמלא המכסה, הוא יקום ויתנדב בעצמו. בינתיים, ביוני 1941, התקרב צבא רומל הגרמני למצרים (בפעם הראשונה) וה”הגנה” נערכה לאפשרות שהנאצים יכבשו את ארץ-ישראל. באימון שנערך במזרע בצריף ליד בית הילדים, גרמה טעות אחד המתאמנים להפעלת רימון חי, ובהתפוצצות הרימון נהרגו שני אנשי ה”הגנה” הבכירים של הקיבוץ, יצחק ליאפולד ודז’ונ’ק. האסון המם את קיבוץ מזרע לתקופה ממושכת.
יהי זכרו ברוך.
