הלה זיינבל

בת דוד וגיטל.

נולדה ב-כ’ בניסן תרס”ז – 4.4.1907 ביאסלו (גליציה/ פולין). 

נפטרה ב-י”א אדר ב’ תשס”ג – 15.3.2003 במזרע. על סף גיל 96.

 

עלתה ארצה בשנת 1930.

הגיעה למזרע עם קבוצת “נס-ציונה”בשנת 1931.

אם לדניאל אלטמן.

סבתא לזיו, שרון ומיכל ולה, נינים ונינות.

 

 

הלה נולדה בשנת 1907 לדוד וגיטל זיינבל, בעיר קטנה ושמה יאסלו שבמערב גליציה – פולין.

למשפחה 8 ילדים. ארבעה בנים וארבע בנות. הלה היתה הצעירה מכולם.

המשפחה אמידה. לאב חנות בדים, וגם האם עוזרת בעבודה בחנות.

הבית יהודי מסורתי, בחגים הלכו לבית הכנסת, וחגגו את החגים היהודיים.

יחד עם זה, היתה בבית אווירה אוהדת לציונות. וכך, נכנסת הלה לתנועת “השומר הצעיר” כבר בגיל 13. בגיל 15 כבר נבחרה למדריכה בתנועה ורבות מחניכותיה, הגשימו בבוא העת בקיבוץ דן.

לאחר שסיימה את הגימנסיה, רצתה הלה לצאת להכשרה ולעלות ארצה לקיבוץ. אבל ההורים התנגדו, כי היא היתה הצעירה מכל ילדיהם שכולם כבר יצאו לגרמניה ללימודים גבוהים.

הלה לא ויתרה ויצאה להכשרה יחד עם מרדכי אורן, שלמה רכב, יאיר רישא, וילק, זיגו ועוד חברים – כולם הגשימו אחר כך בקיבוץ מזרע.

 בשנת 1930 לאחר ההכשרה, עלו כולם ארצה דרך נמל יפו ישר לקיבוץ בנס-ציונה.

שם עבדו בעיקר בקטיף פרי הדר.

בשנת 1931, הגיעה קבוצה גדולה זו להשלמה של קיבוץ מזרע שבעמק יזרעאל.

הם נקראו: “השלמת נס-ציונה”. (או נדבורנה).

בפרוץ  מלחמת העולם השניה, הצליחה הלה בעזרת הקיבוץ, להעלות ארצה ארבעה מאחיה ובני משפחותיהם. והקיבוץ עזר להם רבות בקליטתם הראשונית בארץ. וכך הם ניצלו מהשואה.

הוריה, אחיה ושלוש אחיותיה ובני משפחותיהם נספו בשואה.

בתחילת דרכה בקיבוץ, עבדה הלה בחקלאות ומהר מאד, התחילה לעבוד בתור מטפלת של הפעוטים, ילדי הקיבוץ. בספר שיצא לזכרה מופיעות תמונות רבות בחברת הילדים בהם טיפלה, אם זה בטיול למשק החי, או במשחקים. הלה אהבה את עבודתה מאד ושנים רבות גידלה דורות של ילדים.

בשנת 1936, נולד להלה ולהלמוט אלטמן בן, ושמו דניאל. הלמוט עזב את הקיבוץ לאחר מספר שנים והלה, גידלה את בנה היחיד שהיה משוש חייה.

הלה עבדה שנים רבות בעבודה כמטפלת ובגיל יותר מבוגר, עברה לעבוד במחסן הבגדים של ילדי המוסד החינוכי של מזרע, שם התמידה שנים רבות ונעזרה בחברתה חנה פורת ואחר כך, הצטרפה לצוות גם בהירה שהגיעה למזרע, עם חברת הנוער “גאולים” מבולגריה.

בהמשך עברה הלה לעבוד בחדר הגיהוץ של הקיבוץ ובשנים האחרונות לחייה, לא ויתרה על העבודה והיה שמור לה כיסא כבוד במחסן הבגדים, בו ישבה יום יום וקיפלה את הכביסה הקטנה: מגבות כלים, ציפיות ועוד.

הלה אהבה את החיים והיתה אשה פעילה כל חייה. בעיקר אהבה ללמוד, לקרוא, לטייל, לראות הצגות, לנסוע לקונצרטים, לא ויתרה על שום דבר, העיקר לצאת, לפגוש אנשים, ליהנות מהחיים.

בגיל מתקדם התחילה הלה להתנדב, בתחילה בעזרה לעולים חדשים שהגיעו לעפולה, בלימוד עברית וגם בעזרה לקליטה חברתית וטיפול בבעיות שהתעוררו במשפחות.

אחר כך, עברה להתנדב פעם בשבוע בגן ילדים בעפולה. נהנתה מכל רגע ותמיד סיפרה על הבדיחות ששמעה מהילדים בגן.

בשנות ההתנדבות, התיידדה הלה עם רכזת המתנדבים- דורקה טרייביץ’ מתל עדשים, והן הפכו לידידות נפש עד סוף חייהן.

דבר חיובי נוסף בחייה: הלה אהבה אנשים, אהבה לארח בביתה את המתנדבים שעבדו איתה ואת חברי האולפן, וכך אימצה לביתה רבים מהם, וחלקם שמרו איתה על קשר עד סוף חייה, כאילו היו ילדיה, וילדיהם – נכדיה.

אילן הרן היה גם הוא בן מאומץ – ילד חוץ מהמוסד החינוכי. הוא נשאר לחיות במזרע והפך לבן המאומץ שלה שעזר לה רבות, ובני משפחתו היו לה למשפחה.

חנה פורת היתה ידידתה הטובה של הלה עוד מימי עבודתן המשותפת במחסני הבגדים, וכך גם  נאוה , בתה של חנה, נקשרה להלה. ולאחר מותה של חנה, אימצה אותה נאוה כאם, היתה בקשרים עם הבן דני שחי בארה”ב, ועם המשפחה  בארץ. ובשנים האחרונות לחייה ליוותה אותה ותמכה בה בעת מחלתה.

לדני בנה, יש בן ושמו זיו שחי בארץ עם משפחתו וילדיו והרבה לבקר אצלה. כמו כן, דני שעזב לארה”ב שמר איתה על קשר הדוק. לדני עוד שתי בנות בארה”ב: שרון ומיכל-מישל. ויחד עם אשתו ננסי הרבו לבוא לביקורים בארץ וגם שלחו לה מדי פעם כרטיס והיא נסעה פעמים רבות לבקרם שם. תמיד דאגה שיקחו אותה לטיולים, אם בארה”ב ואם זה כאן, כשדני היה מגיע – הכי חשוב היה לתכנן טיול בארץ, לבקר את בני המשפחה ואת החברים.

בני משפחתה של הלה – האחים וילדיהם אהבו את הלה אהבה גדולה ושמחו תמיד לבקר “בקיבוץ של הלה.”

בשנת 2002  חגגה המשפחה להלה את יום הולדתה ה–95. הגיעו כל בני המשפחה מכל קצוות הארץ ומחו”ל. ובברכות הרבות כתבו: “תמיד היית החוט המקשר של כל בני המשפחה… תמשיכי להיות מעורבת בכל… על כולם את אהובה – הרי אין דודה כמוך בכל העולם!

והלה בשנתה ה-96 עדיין בריאה, ועירנית, עצמאית ומתפקדת, ומשתדלת ליהנות מכל רגע.

ואז זמן קצר לאחר החגיגות, נופלת הלה בלילה ארור בביתה ושוברת את פרק הירך ואת אחת מידיה. מבית החולים היא מגיעה ישר ל”בית הבריאות” ומכאן,  הופכים חייה לקשים ואפילו בלתי נסבלים. למרות מאמציהם של הצוות להקל עליה, הלה אשר יושבת בכיסא גלגלים, מוגבלת  מאד בתנועותיה, לא יכולה לשאת את המצב. הזמן עובר, בני -המשפחה באים לביקורים,  אילן ודני עוזרים ככל יכולתם. אבל כפי שהתבטאה יום אחד: אתם יודעים כמה אני רוצה לחיות – אבל לא כך!

כך עוברת שנה של סבל. הלה נפטרה בשנתה ביום 15.3.2003 – י”א באדר ב’ תשס”ג, והיא כמעט בת 96 שנים.   היא מסיימת את חייה כשהיא שבעת מעש ואריכות ימים.

הלה, אשה צנועה, בעלת לב חם אשר מעניקה אהבה לכולם.

הלה אהבה את הקיבוץ והתגאתה בהישגיו, זאת היתה גאוות חייה.

ובחוברת הזכרון כותב הנכד זיו: “ערכי חייה היו: אהבה, משפחתיות, דאגה לזולת, עבודה, צניעות, חברות ויושר, והם קרנו ממנה בכל ימי חייה.

 

כתבה: נאוה הלפרין.