סָשָה חַיְקוֹב

בן ריטה וויקטור.

נולד ב-י”ב באייר תשכ”ג – 6.5.1963 בצ’רנוביץ, אוקראינה.

נפטר ב-ו’ בסיון תשס”ט – 29.5.2009 בישוב רקפת.

היה חבר בקבוצת “שקמה”.  שרות קבע – 1985 – 2009 .

ילדים: גיא – משרת כמפקד “דָּבּוּר” בדרגת סרן;

          טל – התגייס ליחידה עילית של חיל-האוויר;

         מיכל – תלמידה מוכשרת, עוסקת כיום גם במחול. 

סשה נולד כדוֹר שלישי לניצולי שואה. ילד יפה ונבון, עטוף בחום ואהבה מכל הסובבים אותו.

ארצה, עלינו בנובמבר 1969. אביו, שהיה דוקטורנט בטכניון במוסקבה, מדען, החליט לא לסכן את עתידו המזהיר ונשאר בבריה”מ. סשה ואנכי, עלינו בעליה לא-לגלית, תוך איום להישאר ללא מקור-פרנסה וויתור על האזרחות הסובייטית.

לקיבוץ מזרע, סשה הצטרף ב-1971. בערב יום-הכיפורים, באותה שנה, נספתה סבתו שהייתה דמות מאוד משמעותית בחייו, בתאונת-דרכים. שנות בית-הספר והמוסד החינוכי, עברו על סשה בצל קשיי הקליטה שלנו, כמשפחה. למרות זאת, הוא היה תלמיד טוב וחרוץ, עבד במסירות בדיר, בפלחה, ברפת, באורווה. רכב על סוסים, אהב בעלי-חיים ותמיד גידל כלבים.

ב–1981 התגייס סשה לצנחנים, לגדוד 202. הוא הספיק לסיים קורס-חובשים קרביים ובמלחמת שלום-הגליל, חילץ פצועים משדה-הקרב כשהוא סוחב אותם על גבו. לאחר המלחמה, יצא לקורס קצינים וחזר לפלוגת מרגמות בגולני. כמפקד-מחלקה, המשיך כקצין-מבצעים ובסיום, כמפקד-פלוגה בגדוד.

לאחר השחרור בדרגת סגן, חזר למזרע. הציעו לו להיות מטפל בקבוצת מתבגרים של כיתות ח’ במוסד “עמקים” ובקיץ, מדריך חברתי. שחר שדמי מספר איך כל פעילות אותה סשה ארגן, הפכה לחוויה מעניינת ולא שגרתית. הוא ידע להגיע לכל חניך בדרך מיוחדת, ארגן טיול-אופניים של כל המוסד לאילת, יזם והפעיל קבלות-שבת. רבים מחניכיו, זוכרים משפט פרידה אישי שכתב להם. באותה עת התנדב סשה במגן-דוד אדום, כיוון שתחום הרפואה היה קרוב לליבו, כאשר שקל את המשך דרכו לאחר השחרור, נרשם ללימודי הרפואה והתקבל לטכניון. בינתיים למד ציור במכללת “אוהל-שרה”. הוא היה צייר מוכשר. אז הגיע מכתב, צה”ל קרא לו להתגייס מחדש ליחידה 504, של חיל-המודיעין. הנאמנות והאהבה הגדולה לצבא ניצחו. סשה החל ללמוד בקורס ערבית ייחודי. היו לו כישורים גבוהים לרכישת שפה על כל ניביה ומאפייניה.

את שולי, אשתו, הכיר ב-1987. בנו הבכור, גיא, נולד ב-1989. סשה השתלב בבסיס-היחידה.

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, הוא כמעט לא היה חוזר הביתה. המשפחה גרה ברמת-אשכול. שולי הייתה נשארת עם הילד לבד והם עברו לרמת-רחל. טל, “הסנדוויץ’ “, נולד אחרי שלוש שנים והמשפחה עברה לקיבוץ יפתח, בהתאם למיקום ההצבה של סשה. בכל מקום ששהו, רכשה המשפחה חברים קרובים ששומרים איתם קשר חם עד היום. בתום עשור שנים לא קלות, עזב סשה את חיל-המודיעין והמשפחה עברה לישוב הקהילתי רקפת. סשה קודם לדרגת סגן-אלוף, וקיבל פיקוד על היחידה לתיאום וקישור בחטיבה המרחבית, שומרון. באותה שנה, 1999 נולדה מיכל. סשה שירת בשכם. בגזרה רבו מטעני-חבלה והמתח היה רב. תפקידו בעבודה משותפת עם הפלשתינאים, היה מאתגר ומעניין.

באיניתיפאדת אלפיים ובעקבות האירועים הקשים בקבר-יוסף, שם נהרג לוחם משמר הגבול, מדחת יוסוף, כמפקד D.C.O, שכם, חיבר סשה דין וחשבון, בעקבות תחושותיו הקשות לאחר האירוע. זוהי העדות הכתובה היחידה על האירועים, והיא נקראת “דוח אלכס”.  [שמו של סשה בצה”ל].

ב-2001, יצא סשה ללימודי המזרח התיכון ומדעי-המדינה. חשנו הקלה מקץ שנים של מתח מתמיד. אך בספטמבר, הגיעה בשורת-איוב. אצל סשה התגלתה מחלת הסרטן. הוא לא נכנע, עבר ניתוחים קשים, הקרנות וכימותרפיה, המשיך ללמוד וסיים את לימודי התואר במזרחנות בהצטיינות. אח”כ חזר לשרת בצבא, המשיך ללא תלונות תפקיד ביחידה לקשרי-חוץ כקצין הקישור של פיקוד הצפון עם האו”ם. לאחר מכן, מונה לראש מטה באגף-המבצעים. בנובמבר 2008, הועלה לדרגת אלוף משנה ומונה לתפקיד ראש אגף-המבצעים במפקדת תיאום פעולות הממשלה בשטחים. ב-29.5.2009, הכריעה המחלה את סשה. הוא נפטר בגיל 46.

על מצבת-האבן שבחלקה הצבאית אשר ברקפת, המשפחה חקקה את המילים הבאות:

“איש גדול וישר, עיני תכלת לו.

איש מילים ומשפחה, איש הפלדה”.

יהי זכרו ברוך.