עדי טובישביץ

בן קז’מיאז’ וציפורה.

אח לצבי.

נולד ב-כ”ו באלול התש”ז -11.9.1947 בלבוב (אוקראינה).

נפטר ב-ג’ באב התשכ”ח – 28.7.1968 במזרע.

 חבר קבוצת “גפן”

לילה ויום

תמיד –

מונחת עקת-האלם

כענן עופרת

על לבנו —-

תמיד,

בלי הרף

רגע של גיל;

ועגמת חרונו

של זנוח-מרע

אוחזת בו

בצפרני סיוט, –

זו בעתת האדם

הפ ו ס ע

ערירי לעצמו

אל תוך

חשכת הלילה המועד

בחרדה גדולה

דמותו של עדי הייתה כפופה מעט, מגודלת, – ראשו שח קמעה. עיניו גדולות היו ועגומות ומבטו השמוט נעוץ היה בקרקע.

הוא נולד בפולין ושם גם עברה עליו ילדותו. משהתייתם מאביו, עלה יחד עם אמו ועם אחיו הצעיר ארצה ושלושתם באו למצוא בית בקיבוצנו. עדי התחנך בקבוצת “גפן” ובמסגרתה סיים י”ב כיתות. על-אף לבטי הקומוניקציה שהיו מנת-חלקו, רכש לעצמו את הערכת חבריו, בזכות יכולתו וכשריו האינטלקטואליים, יושרו וגישתו המוסרית ביחס לכל המתרחש סביבו. הוא נטה ללימודים עיוניים ולנושאים מדעיים ואהב לקרוא ספרות יפה. לכאורה, מילאו הספרים בחייו מקום שווה-ערך לרעות.

עם התגייסות חברי קבוצת “גפן” לצה”ל, נשאר עדי בבית ובכורח המציאות, יחיד…עם עצמו בלבד. מיגבלות בריאותיות מנעו בעדו מלהצטרף אליהם ומלשתף עצמו במבחניהם.

אמנם, עבודתו בפרדס היתה לו למקור-סיפוק ופורקן והוא גילה בה עניין גם מבחינה מקצועית, אלא שלא היה בה כדי לפתור את בעיות-חייו העיקריות. בנסיבות שנוצרו העמיקה ערירותו  עד-כי שקע בה. מתוך אי-יכולתו הנפשית לקשור את קצוות-מעשיו בחיים עם המציאות, גמר אומר וניתק במו-ידיו את המגע עם החיים.

יהי זכרו ברוך