שמואל יצחק
נולד ב-י”ז בתשרי תרצ”א – 09.10.1930 ברוסה (בולגריה).
נפטר ב-כ”ח בניסן תשס”ג – 30.04.2003 במזרע.
הצטרף למזרע עם חברת-הנוער העולה ה’.
נשוי לבהירה.
אב למשה’לה, רועי ועודד.
סב לאיילת, נטע, ליאור, עומר, מאי, יובל, אוריין.
הספד לשמואל יצחק 30/4/2003
אבא יקר,
מסכת חייך אבא, תמה היום. נסגר מעגל. זאת דרכה של בריאה, זה דרכו של עולם. רגע לפני, רוצים לומר כמה מילים חמות שמבקשות לגעת, מילים שאולי נותנות ביטוי לכאב, לאובדן, לרצון להישיר מבט אחרון לעיניך הטובות אבא, לאמץ אותך אל ליבנו בחיבוק, לומר שלום אחרון. מילות פרידה בפעם האחרונה בטרם נמשיך להתגלגל במעגל חיינו הזורמים קדימה.
דרך ארוכה עברת אבא, מימי ילדותך המאושרת בעיר “רוסה” שבבולגריה. לפני שנתיים ושלוש, זכית אתה וזכינו אנו, הבנים והנכדות הגדולות, לחוויה מופלאה במסגרת מסע שורשים שעשינו במחוזות הולדתך. מסע בו נחשפנו למראות, לקולות, לטעמים ולאווירה בה גדלתם אתה ואמא בבולגריה. זוכר אני את הברק בעינייך עם הגיענו אל מפתן הבית בו נולדת, ואיך שמחנו להיות שותפים לכל גילוי שלך ולכל רסיסי זיכרונות שעלו וצפו, ויחד, יכולנו לגעת באבנים, להתרשם מהנופים, להתבשם מהריחות ולחוש בקצות האצבעות את השורשים מהם צמחת ואת ההוויה התרבותית ממנה ינקת ואשר בדמותה עוצבת. לחוש בתבנית נוף הולדתך ממש.
מגיל צעיר חונכת אבא, על ערכים של ציונות וזיכרונות ארץ ישראל, בבית בו למדו עברית. ואכן, בהגיעך למצוות, הודעת חד משמעית להוריך כי מנוי וגמור עמך לעלות לארץ ישראל ברגע שתקרה הזדמנות ראשונה. בשלהי מלחמת העולם השנייה השארת את כל משפחתך מאחור בבולגריה, והצטרפת לקבוצת נערים ונערות שנשלחו ארצה בסיוע הסוכנות ועליית הנוער. למזרע הגעת בשנת 1944 כנער בן 14, הצעיר שבחבורה במסגרת חברת הנוער הבולגרית אשר הצטרפה לקיבוץ. לימודים מסודרים כבר לא היו לכם, ואת זמנכם ביליתם בלימודי השפה העברית לצד הירתמות וסיוע בעבודה בכל ענפי המשק. באותן שנים עוצבו חייך הבוגרים, כאשר חברת הנוער הבולגרית מהווה עבורך את הסביבה התומכת, ובאין משפחה קרובה, הופכת לשמש בהמשך, עבורנו הילדים, כמשפחה מורחבת איתה נשמרו קשרים הדוקים לאורך כל השנים.
בתום מלחמת השחרור עוזבים רבים מחבריך את המשק, ואתה ואמא נשארים כמעט לבד במזרע, במקום בו בחרתם להקים את ביתכם ולטפח את הקן המשפחתי החם. בשנות חייך בקיבוץ, עבדת אבא שנים רבות כפלח בשנות ה-50, כעובד דפוס בשנות ה-60 ובהמשך שנים רבות ב”תעמל”.
עם מותה של אמא לאחר מחלה קשה בטרם עת, נשארנו אנו מיותמים ואתה שקעת בבדידותך, מתקשה להתאושש. את כל זמנך ומרצך הפנית פנימה כלפי המשפחה לבילוי עם הנכדים והנכדות שנולדו, אליהם התקרבת מאד, והשעות במחיצתם מילאו את חייך באור ואת ליבך בגאווה. הם מצדם נהנו מעולמך הפנימי העשיר, אשר מצא את ביטויו בחברתם. אגדות בולגריות עממיות שסופרו אינספור פעמים בשפה עשירה וקולחת, על רקע שקופיות מצוירות, תפסו אותם, ועם הזמן הפכו לנכס צאן ברזל בכל יום הולדת שנחגג להם בבית הילדים.
אהבתך אבא, להיסטוריה כללית, הביאה אותך לקריאת רומנים רבים שעלילתם שזורה על רקע התקופה ההיסטורית. עבורנו היית אנציקלופדיה מהלכת, ותמיד שמחנו לקבל ממך הסבר מעמיק וממצה תוך פרישת תמונה מקיפה על מגוון רחב של נושאים בהיסטוריה של העת החדשה.
לפני חמישה עשר חודשים, פרצה המחלה הארורה, מכרסמת בגופך ושוברת אט-אט את כוח עמידתך. בשלב ראשון ניסית להאחז בשביב של תקווה, תוך שמירה על חיוניות ורצון להאבק. אך ככל שהתפשטה המחלה ועמה הסבל הרב שנגרם לך, השלמת עם רוע הגזרה. כאשר היה ברור לשנינו כי נחרץ הדין וזמנך קצוב, ישבנו אבא, בניסיון אחרון להשלים קטעים עלומים מפסיפס חיינו. לא קל היה לך להחשף, להפתח, לשתף, ונותרה בי התחושה כי עדיין היו מילים שרצית לומר ולא אמרת, דברים שמן הסתם לא יסופרו ויישארו לנצח חתומים.
ביומיים האחרונים קולך כבר לא נשמע, אך ראשך נשאר צלול עד הסוף, ועינייך הטובות אומרות תודה. תודה לצוות שטיפל בך במסירות יוצאת דופן, תוך דאגה להקל על סבלך ולאפשר לך איכות חיים עד לרגע האחרון ממש.
נזכור אבא את קולך העמוק, את פנייך הטובות, אהבתך ומסירותך לכולנו, שלא ידעו גבול. היה שלום אבא, מצא מנוחה נכונה, יהיה זכרך ברוך.
משהל’ה.
