בנם של:  רחל וחיים טיפנברונר

נולד: ב-29.1.1920, בקלן (גרמניה)

נפטר: ב-16.1.1982, במזרע

עלה לארץ: ב-5.8.1935

קבוצה/שכבה במזרע: חברת נוער א’

נשוי לרות ירדן

אבא של: חגית שטרית (פייר), רחל אלוני, אריה ירדן.

סבא של: לימור, איילת ואדם (של חגית), אופיר, גיל, יוני ודניאל (של רחל), אילנית, אבי, ספיר ונרי (של אריה).

סבא-רבא של: זואי ולייני (של לימור), ירדן, עדי ונגה (של איילת), מונה (של אדם), עמית וגיא (של אופיר), נאיה וליאן (של גיל), אלי ושירה (של יוני), אורי ועידו (של דניאל).

 תחת השם משה טיפנברונר, נולד מוש ב-29.1.1920, בקלן שבגרמניה. על אף שמשפחתו היתה דתית, הוא הצטרף בילדותו לתנועת ‘הבונים’, ובגיל 12, לתנועת הנוער ‘ורקלוייטה’ (אנשי המעשה), שהיתה שלוחה של השומר הצעיר בגרמניה. בשנת 1935, הוא יצא למחנה הכשרה ליד ברלין, ומשם עלה עם קבוצה של נערים ונערות לארץ, והגיע למזרע.

במסגרת חברת הנוער, השלים מוש את לימודיו בקיבוץ, ועבד בפלחה. הוא התערה מהר במזרע, אך כשתמה תקופת הלימודים, ולאחר אפיזודה קצרה עם קבוצתו בשער-הגולן, שאך זה הוקמה, ביקש מוש, בן ה-18, לנסוע לטייל בעולם. המציאות של טרם מלחמה באירופה לא איפשרה זאת, והוא החליט לחזור למזרע. כאן פגש את רות, שהגיעה עם חבריה לחברת נוער ב’ מגרמניה. השניים התאהבו, ומוש הצטרף אל הקבוצה, שיצאה להשלמה בתל-עמל (ניר דוד) וחזרה אח”כ למזרע. בשנת 1942, נישאו מוש ורות, וביתם הפך למרכז החברתי של בני הקבוצה.

עם חזרתו למזרע, ב-1938, הצטרף מוש כנוטר למשטרת הישובים העבריים, ובשנת 1943, התגייס לצבא הבריטי, ושירת כנהג במצרים, איטליה וגרמניה. בתום המלחמה, הוא חיפש אחר עקבות בני משפחתו שנותרו באירופה. הוא הצליח לגלות, שאחיו נורה תוך כדי ניסיון בריחה מצרפת לספרד. במסגרת חיפושיו, מצא מוש, ברשימה של ניצולים שרוכזו במחנה מאטהאוזן שבאוסטריה, את שמו של פולדי ולדהורן, אחיה של רות. מוש הגיע למחנה, נפגש עם פולדי, והצליח למלט אותו משם ולהעבירו למחנה שהיה בחסות של אירגונים יהודיים. משם, עלה פולדי לארץ. על שאר בני המשפחה, שלו ושל רות, לא נודע לו דבר.

כשפורקה הבריגדה היהודית בשנת 1946, חזר מוש למזרע, והשתלב בענף תיקון המכונות. במלחמת השיחרור, הוא לחם בקרבות בעמק הירדן. מוש נהג לספר, ששם אימץ לו את הרעיון להחליף את שם משפחתו, מטיפנברונר לירדן.

בראשית שנות החמישים, היה מוש בין מקימי המוסך האיזורי, ובשנות השישים עבר למעדני מזרע, שם עבד, במערך השיווק, עד יומו האחרון.

מוש ידע לרכוש לו חברים בכל מקום ומכל גיל. היה לו חוש הומור מיוחד וכישרון נדיר לספר סיפורים. כמעט תמיד ניתן היה לראות אותו יושב בלב חבורה של מאזינים הנהנים מעוד סיפור, עוד צ’יזבאט, ועוד בדיחה.

הוא היה צלם-אמן, ובשעות הפנאי שלו הרבה לבלות במעבדת הצילום שלו, לאחר שלקה בליבו, בשנות השבעים, החליט לשנות את אורחות חייו. הוא הפך צמחוני, והחל ברכיבה ספורטיבית על אופניים. בזכות אישיותו ואהבתו הרבה לארץ ולנופיה, הפך את הרכיבה על אופניו למועדון חברתי, שהתארגן בכל שבת לרכיבה ולטיול בכבישי הארץ. לאחר מותו, המשיכו בני משפחתו וחבריו את המסורת, וייסדו מרוץ שנתי מסביב לכנרת, הנושא את שמו.

מוש היה בעל, אב וסב מסור ואוהב, שהותיר בלכתו חלל עמוק בלב אוהביו ויקריו.

יהי זכרו ברוך.