נטליה יָרֶצְקִי
בת מוריץ ואלזה ירצקי.
נולדה ב-כ”ג באדר א’ תרס”ח – 25.02.1908 בברלין (גרמניה).
נפטרה ב-ל’ בניסן תשנ”ז – 07.05.1997 במזרע.
הצטרפה למזרע עם עלייתה ארצה במסגרת קבוצת-נוער ב-1936.
לא זכתה להקים משפחה.
מדברים על חייה של נטליה – נמצא בארכיון הקיבוץ
אביה של אמי חי בדרום גרמניה-בווריה בעיר “פירת”, בית בורגני נוצרי. מקצועו מהנדס בניית גשרים.
סבי הכיר את סבתי שחיה בכפר (הייתה להם תחנת-קמח). הם התקשרו ועברו לברלין. נולדו להם 5 ילדים. סבתי נפטרה משחפת וגם אחד מהבנים. סבי נפטר חצי שנה לאחר מכן. לאחר ששני ההורים נפטרו נכנסו הילדים לבית-יתומים עירוני. מבית היתומים, חלקם הגיעו למשפחות וכך הגיעה אמי לברלין למשפחה נוצרית אדוקה – הם ניצלו אותה מאד. מגיל צעיר מאד עבדה במשק הבית. את אבי הכירה בפעילותה בארגן הפועלות.
בית אבי – היה יהודי מסורתי. אחרי החתונה, עברה אמא ליהדות עד למלחמת-העולם הראשונה היינו 5 ילדים.
החיים במשפחה לא היו טובים. אבא, שתה הרבה ולבסוף התגייס למלחמה ואמא אמרה כבר אז, מלחמה אף פעם לא תביא דבר טוב וגרמניה תפסיד במלחמה. אחרי המלחמה, חזר אבא והחזיק מעמד כשנה וחצי בינתיים, נולד הילד השישי.
החיים היו קשים והלימודים היו בכיוון של טיפול בילדים. כסף לנסיעה לא היה ונאלצתי, לקום בחמש בבוקר על-מנת להגיע ברגל למקום-העבודה. העבודה בבית-התינוקות הייתה בבוקר והלימודים, אחה”צ ועד הערב לפעמים אפילו עד 22.00 בלילה.
אמא חלתה בשחפת וניהול הבית, עבר אלי – הגדולה מבין הילדים. היה קשה ביותר בבית. הייתי בת 15 ואחותי בת 12 ניהלנו את הבית וגם הלכתי לעבוד וללמוד.
רציתי להמשיך וללמוד. את הלימודים גמרתי בשנת 1933. כאשר היטלר כבר עלה לשלטון עם כל המשתמע מכך.
עליתי ארצה באוגוסט 1936. אמא דאגה שכולנו נצא מגרמניה. אחותי עברה לאנגליה אחותי הצעירה נשארה עם אמא ועברה בסופו של דבר לאנגליה. אמא, שלא הסכימה לעבור לפני שכל הילדים יצאו מגרמניה -היה לה כבר סרטיפקט, אבל אז פרצה המלחמה והיא נשארה.
העלייה ארצה: בתחילת אוגוסט 1936, עליתי ארצה עם עוד חברה, יתר חברי-הקבוצה היו כבר במזרע – עלו שבועיים קודם. הגענו למזרע. תיארתי לי את הכל יותר פרימיטיבי, הייתי ממש מופתעת, הקיבוץ הזכיר לי את החווה החקלאית שהכרתי בגרמניה. הייתה זו שנת המאורעות.
החברים הראשונים מהקבוצה שלנו שעלו ארצה, הלכו לעין-החורש ואנו למזרע, אחרי שהכרנו את רגה ומרדכי אורן שהיו שליחים בגרמניה. חששנו שיהיה לנו קשה בעבודת החקלאות, מאחר שבאנו מעיר גדולה, אבל הופתענו לטובה. גם האוכל המאוד פרימיטבי היה מוכר לנו. עבדנו בשדות מיום ראשון ועד יום שישי. בעבודה, גם סידרו אותי לנסר בולי-עץ במשׂור עבור חימום המים לכביסה, לא חששנו מהעבודה הקשה. שנים מאוחר יותר עבדתי גם במכבסה, וגם בבית-הילדים.
בבוא זיקנתה עבדה נטליה בארכיון הקיבוץ.
תיעוד בעל-פה – סיפור השלג במזרע בשנת 1950 בחודש פברואר.
נטליה כעובדת הארכיון מספרת: לפני הרבה שנים, מקום עבודתי היה במחסן בגדי ילדי-המוסד. השנה הייתה שנת חורף קשה מאד, גשמים, רוחות חזקות והשלג שנמשך כשבעה ימים רצופים. מזרע, היה קיבוץ קטן, בתים בודדים עצי ברוש ופה ושם שיחי נוי.
השלג ירד במזרע ללא הפסקה,(הוא ירד בכל הארץ באותו הזמן) שכבת השלג הייתה גבוהה והעצים לא עמדו בעומס, הענפים נשברו. ילדי המוסד, שהיו מעטים במזרע מהחברה הצעירה ועד הבוגרים (מקבוצת “חבצלת” ועד “תור”), החליטו ללכת להרי נצרת במקום ללמוד בבית-הספר והמוסד. ההליכה הייתה קשה, אך הילדים השתוללו וזרקו כדורי-שלג האחד על השני, התגלגלו העיקר היה “להרגיש טוב” ולחוש את השלג. הם סבלו מקור ורטיבות וכאשר זה היה כבר בלתי-נסבל, הם חזרו הביתה רטובים עד העצמות. כשחזרו הביתה, הילדים רצו ישר למחסן הבגדים אך מכיוון שהיו להם רק שתי חליפות ופיג’מה חליפת בגדים אחת נזרקה לכביסה ועדיין לא התייבשה (הבגדים התייבשו על חבלים) והחליפה שלהם הייתה רטובה. הוחלט לתת להם פיג’מות שהיו במחסן וכל הילדים לבשו פיג’מות ונעלי בית והלכו ללמוד במוסד. כך, הם הסתובבו כל היום מאז הם זוכרים את יום השלג והוא יום הפיג’מה – בכייף.
יהי זכרה ברוך.
