לאה (לושקה) כץ
בת נתן ובת-שבע ציילר.
נולדה ב-כ”ה בכסלו תרס”ד – 15.15.1903 בלבוב (פולין. כיום באוקראינה).
נפטרה ב-ג’ באלול תשל”ו – 29.8.1976 במזרע.
נשואה לזאב.
אם ליעל, לעודד ולעפרה.
סבתא וסבתא רבה לנכדים ולנינים רבים.
ילידת לבוב, בירת גליציה, שם סיימה את ביה”ס התיכון.
ב-1924 היא מגיעה למזרע ומנסה להיקלט. רוב המגיעים איתה לתקופת ניסיון, עוזבים. לושקה נשארת. עובדת בשדות הקבוצה, ברפת ובמטבח. בערבי-בירורים, כאשר משתלטת אווירת-המשבר, זכורה לושקה כמשובבת-לב בקריאתה המפסיקה את האווירה הקודרת: “בואו נרקוד!”…
ב-1926 היא נישאה לצבי קרנר. נולדה בתם הבכורה יעל. עקב מחלה ובעצת-הרופאים, נוסעת לושקה לריפוי בוינה. שם היא משתלמת בחובשות. חוזרת, ובחיי-במשפחה פורץ משבר. לאחר ניסיונה השני נולד בנה עודד.
ב-1935, כשהגיע דדי – זאב כץ (המדריך הראשון של חברת-הנוער העולה), קושרת לושקה את חייה וגורלה עם זאב. במרוצת-הימים נולדה עפרה, הבת השלישית. לושקה זוכה בנכדים ומאושרת באהבתם לה.
לושקה ידועה בהומור המדבק שלה.. בקלילות נוהגה ובמסירותה שאינה יודעת גבול. בעת מגיפת טיפוס בקיבוץ ב-1938 ולושקה אז בהריונה השלישי, היא סועדת-נושאת חולה הנתון בתקופת מחלה קשה. כשזאב רואה זאת הוא מזהיר אותה בצעקה: “לושקה, רחמי על עוברך!” ולושקה משיבה לזאב: “ומה יהיה עליו? הרי לחייו זו עכשיו השעה הקובעת”. ובעבור חודשים ספורים נולדה עפרה.
בימי מלחמת-העולם השנייה, לושקה מתגייסת לאיי.טי.אס. (חרף ילדיה הקטנים ושירותו של זאב בבריגדה העברית באנגליה. החברים נזעקים ורוגזים על היעדר השיקול וההתחשבות מצידה במצב. אך לושקה בשלה. היא חוזרת עם תום המלחמה ב-1946 סמוך ל”שבת השחורה”. כשהקיבוץ במצור, לושקה מצליחה לפרוץ את המצור של משמרות הצבא הבריטי, יוצרת קשר עם מִפקדת-ההגנה. אחר-כך היא מגיעה ומביאה עידוד וסיוע למחנות-המעצר בעתלית ורפיח. הפעלתנות והחיוניות סוללים נתיב ללב-הקיבוץ.
היא מתמידה בעבודתה במרפאה. מארגנת ומסייעת במרפאת-השיניים. לכל קריאת עזרה יותר רצינית היא דוהרת על אופניה, יוצאת לבתי-החולים, למרכזים מרווחים לפצועים, לחולים הנאבקים על חייהם. לושקה עושה את השליחות בכל יישותה וחום ליבה… אך ליבה ממאן ובהתקף-לב נקטע חוט-חייה.
פועלה של לושקה ב”שבת השחורה” – יוני 1946.
לושקה, שהייתה קורפורל ב- A.T.S בצבא הוד-מלכותו, השתחררה זה לא מכבר מהצבא, והמדים עדיין אצלה.
מהר מאד הבינו במזרע שאנחנו מוקפים בחיילים בריטים אשר ידעו וחיפשו את צריף מטה-הפלמ”ח וההגנה, שבו גם היה ארכיון הפלמ”ח. נוצר צורך להעביר את הנעשה במזרע, למרכז. לושקה, שלא נהגה להתבלבל, התלבשה במדים הלבנים, על ידה מחובר הצלב האדום, ואחריה שורה של שומרי הוד-מלכותו. בכל בית ובית היא השכיבה חולה, אחד לפחות וטיפלה בו יפה. אחרי איסוף החומר מכל הקצוות, צריך היה להעבירו למרכז, לבית-החולים. מה עושים? לושקה לקחת את רות – רות’כן, שהייתה בחודשה השני להריונה, אבל היתה “אישה גדולה” והודיעה לה שהיא הולכת ללדת… זה, כבר היה יותר מדי בשביל הרופא המקומי והוא שלח אותן למחנה הגדול, ליד חורשת גניגר. כמו שהן הגיעו, ניתנה הוראה לורת’כן לצרוח, וכך הן הגיעו לאחר כבוד, עם כל המסמכים, לבית-החולים…
… במזרע נלקחו כל הגברים, הועלו על משאיות ונשלחו למחנה רפיח. (אנחנו הילדים בכיתות ו’, ז’, ח’ ט’) עבדנו בכל ענפי-המשק. לושקה, החליטה לעשות למעשה והודיעה לכל הבחורות לכתוב מכתבים. היא אספה מכל-טוב פירות, עוגות וכו’… והזמינה את הליווי של הוד-מלכותו. את המכתבים הכניסה לחזייה, את הארגזים סחבו חיילי הוד-מלכותו וכך, הגיעו למחנה שהיו בו רק גברים עירומים, או עירומים למחצה (בגלל החום). היא והפמלייה נכנסים, לושקה מוציאה את המכתבים מהחזייה ומודיעה לגברים שהיא אינה חוזרת ללא מכתבים!
אז ככה, אין לה אלוהים! יש לה יצירתיות, חוצפה, אומץ-לב ללא גבול וגם הרבה הרבה חוש-הומור ושמחה.
כתבה: נעמי סמסון.
יהי זכרה ברוך.
