עופר לביא

בן עדה ועמרם.

נכד לדורה ודב (בֶּנֶק) לביא,  ופיליפ רוטמן.

אח לענבל (שיזף-לביא), ערן ועומר.

נולד ב-כ”ה באב תשכ”ב – 25.08.1962 במזרע.

נפטר ב-י”ח בתמוז תשנ”א – 30.06.1991 במזרע.

עופר, איזה עולם הוא זה שבו נכלא הגוף בכלא-היסורים, הכאב והמוות ללא חנינה למרות שהתנהג למופת.

חלית צעיר כל-כך ומאז ועד היום, עברו 15 שנה.

15 שנים אנו מלווים אותך בתקווה וצפייה שנתעורר יום אחד ונמצא אותך אדם בריא שמתכנן ובונה את חייו ללא מכשול.

היינו ילדים בראשית-דרכם לבגרות והחיים נראו לנו כדבר המובן מאליו ביותר שקיים.

רקדנ, שרנו וצחקנו בלי סוף בימים בהם אתה ישבת עטוף במעיל, רועד מקור ומנסה להתגבר על הגוף שבגד.

לקח לנו זמן ללמוד אותך, להרגיש אותך, לשאול את השאלות ולשמוע שוב ושוב מה כואב וכמה נוראים הטיפולים. התחלנו להבין שהבריאות היא מתנה והחיים הם פיקדון יקר שאין לו מחיר ואנו עדיין צעירים כל-כך…

היו לך כמה שנות-חסד, שנים שקטות שבהם גם אתה יכולת ליהנות מגיל-ההתבגרות, להתאהב, לחלום… הגוף הצעיר והחזק והנפש הבוגרת והחזקה עוד יותר דחקו את המחלה הצידה ואז, פתאום גם אתה שרת, המון  ובעוצמה אדירה, הבית היה רועד כשנכנסת למסדרון ושרת את שיריה של חוה אלברשטיין. זו הייתה שירה מיוחדת במינה, שירה של עופר שכאילו אמרה: “אני קיים אני בריא, תראו אותי ותקשיבו לי”.

כמה הייתי מוכנה לתת עופר, כדי לשמוע אותך שוב שר את “ברחוב הנשמות הטהורות שלחו שלושה למאסר כיוון שלא ידעו מוסר”…. בעוצמה שלך שמחפה אפילו על הזיופים. ואז באו ימים קשים שוב, בהם אנחנו הלכנו לצבא ואתה חזרת להיאבק במחלה, ימים בהם אנחנו נכנסנו לקצב המטורף של החיים ואתה עופר לימדת את החיים, את הקצב שלך, בנחת בלי שנתת לאף אחד להתערב, החלטת מה מתאים לך ומה הקצב הנכון לעשות את הדברים. חיית קרוב לעצמך, לגוף שנלחם ולנפש שחיפשה מרגוע ואולי גם ביטחון ביום יום השקט והשגרתי.

היית איש של בית, מצאת אהבה, שמרת בפנים את היסורים והכאב ומולנו נהגת לחייך ולהאיר-פנים. לצד התמודדות עם טיפולים קשים, בנית לך עולם שהוא דוגמא ומופת לשילוב בין כאב ותקווה. למדת לימודי מדע וטכנולוגיה, קשרת את נפשך עם הקיבוץ ודרכו והיית מעורב בחיי-הצעירים והמבוגרים כאחד. גם כשהתפזרנו לכיוונים שונים, נשארנו שותפים במחלה ובבריאות בתקווה ובשבר. כשהתחיל סבב החתונות וילדים התחילו להיוולד לחלקנו, שמחת איתנו שמחה כנה ואמיתית של אדם שאוהב את חבריו אהבת-נפש. כן עפר אתה אהבת אותנו למרות שידעת כי הגורל האכזר פקד אותך ולא אותנו. וככה נזכור אותך,- אדם אציל-נפש חם אוהב ללא גבול, ללא טינה וללא מרירות.

כתבה ליאור לפידות.

יהי זכרו ברוך.