עמרם לביא

בן דבורה (דורה) ודב (בנק) לביא לבקוביץ.

נולדב-כ”ו בניסן תרצ”ח – 27.04.1938 במזרע.

נפטר ב-י”ז בכסלו תשס”ט – 14.12.2008 במזרע.

חבר קבוצת “חבצלת” – מוסד חינוכי מזרע.

נשוי לעדה לביא לבית רוטמן.

אב לעופר ז”ל, ענת, ענבל, ערן ועומר.

סב לנועה, טל, מור, תומר, רועי, נועם, עידו יואב, אסף אחינועם עמית.

רב- סב לשלושה.

 

רבים התפקידים שבהם עסק עמרם בקיבוצו מזרע.

עמרם עבד בפלחה, תעמ”ל, וריכוז המסגריה.

התפקידים בהם כיהן: ריכוז-פלחה, דפי-מזרע, ו. תרבות, ו. עבודה, ו. חברים, ו. מינויים ועוד…

 

מדברי איתן שלח:

בני 15 היינו כשנפגשנו לראשונה, כ–20 ילדי-חוץ שבאו להיקלט בין ילדי-הקיבוץ. עמרם היה בשבילנו אבטיפוס של ילד-קיבוץ, חזק מאד, סמכותי, דעתן, איש-האדמה, פלח אמיתי ומחוספס, שונא העמדות-פנים, אומר דוגרי מה שבא לו בלי לעשות חשבון לאף אחד, לפעמים בוטה. מי שלא היכר אותו יכול היה לחשוב שהוא אדם גס אך הוא לא היה כזה.

שלומפר מדהים שמצפצף על חיצוניות. תוכו כברו. כשהייתה מגפה בלול כולם הלכו בראש מורכן וצקצקו בלשונם: “איזה אסון, איזה אסון” חוץ מעמרם שחייך מאוזן עד אוזן, בלי בושה והבטיח שנאכל עוף כל יום ולא נצטרך לחכות לראש-השנה ופסח.

אהב לטייל והכיר את החי והצומח, וכשהייתי מדריך בתנועה הוא היה מצטרף אלי לטיולים ולא היה מלווה מתאים ממנו.

כשהגיעה שעת הגיוס לצבא התנדב עמרם ליחידה הכי אתגרית שהייתה אז בצה”ל. כבר בלילה הראשון לטירונות חטפנו ביחד את העונש הראשון, אחד מני רבים. השלומפריות של עמרם הייתה חלק בלתי נפרד מהווי הפלוגה אבל גררה עונשים בסיטונות אותם קיבל באדישות.

בחודש הראשון לטירונות נפצע בקרסול שהתנפח כמו בלון, עמרם לא הלך למסדר-חולים והמשיך להתאמן כשהוא צולע קשות. ההזנחה הזאת עלתה לו ביוקר והוא סבל ממנה שנים רבות.

אמרו שלא יוכל לצאת לקורס-צניחה אבל הוא צנח בקורס והמשיך לשרת בצנחנים גם במילואים עוד עשרות שנים.

הוא אהב לצנוח. כשהיינו בני 65 שאלו אם אנחנו רוצים להשתתף בצניחת-ראווה לכנרת, עמרם הסכים בהתלהבות ולא הצלחתי לשכנע אותו שזה כרוך בקפיצה מאווירון ושזה לא משהו שעושים אזרחים מכובדים כמונו..

נהגנו למסוק זיתים ביחד. תמיד היה מטפס לגבהים ושומר עלי שלא אתאמץ יותר מדי כי אני אמור להיות הפחות בריא.

וכמה כיף היה לטייל בצוותא בארץ ובחו”ל כולל הטיול האחרון שלנו לברלין, שם הסתבר שיש לו משהו שדורש בדיקות.

משך מחלתו השתדל עמרם לנהוג כרגיל, לבוא למפגשים של “חבצלת” ושל פלוגה ג’, להנות מהפגישה עם החברים ולשאוב מהם כוח.

כמה השתדל שלא להכביד על המשפחה והחברים וכמה כבד לי הנטל בלעדיו.

 

הבזקי זכרון מעמרם כילד:

בגן

גרנו בבית ילדים למעלה וישנּו בבית שליד המגרש בשלושה חדרי-שינה ללא שירותים (גם לחברים לא היו שירותים בבתים). במרפסת בין החדרים עמד דלי אמייל עם מכסה והוא שימש את כולנו לצרכינו בלילה. עם בוקר, אחרי שהעירו אותנו היה איום ידוע מראש שהאחרונים שיקומו יצטרכו להעביר את הסיר לבית-הילדים בקומה השנייה, בדרך כלל “זכו” בכבוד זה עמרם ואילון.

בביה”ס

עמרם התבלט ביכולת חשיבתו, הייתה לו תפיסה מהירה והוא תפס את שורשי העניין הלימודי לפני כל השאר, לדוגמא, כשנכנסנו לתנועה בכיתה ה’ בשביל ליצור מצב דרמתי נאמר לנו ע”י המדריכה נעמי סמסון שאנחנו במחתרת ואסור לנו לגלות לאיש (במיוחד למבוגרים) שאנחנו הולכים לפעולות בתנועה.

תוך כדי הליכה ליד הסילו בו הורשינו להוריד המטפחות, שם לאור-נרות הושבענו, עמרם שאל את נעמי “מה התכלית של המחתרת?”

עמרם אהב להופיע ולהשתתף בהצגות. בדרך כלל היה לו תפקיד מרכזי. לא היה לו פחד-קהל כלל, אמר את דעתו ללא חשש.

במחנה קבוצה, בכנרת ע”י וילה מלצ’ט באחד הלילות עשינו מדורה ועמרם, בהתלהבות אינדיאנית רקד לאור-המדורה. בסוף הוא זכה במקום הראשון בהופעות.

הפרס היה עוגה מבוץ שהקומה השנייה הייתה קופסת-שימורים שגם עליה נמרח בוץ. קמח פוזר למעלה והיא הייתה ממש מעוררת תיאבון. כשהעוגה הוגשה לעמרם בטקס חגיגי, בחשכה לאור המדורה הוא טעם…

הוא היה מוכן לטעום דברים חדשים כמו סרטנים ושבלולים שמצאנו בנחל ובישלנו.

בהמשך הלימודים במוסד החינוכי עמרם היה תלמיד מוערך ואיתן.

 

החיוך שנשאר

הגעגוע לחיוך שיבוא ויקדמני לברכה יעטוף אותי כחיבוק ונשיקה.

המבט הביישני המושפל  מטה מלווה בחיוך רחב של הפה והעיניים כאדם עצמו הצנוע אך לא מפחד להצהיר על רגשותיו בכל פה.

לפעמים אני מחקה אותך בחיוכי ובכך מנסה להחזירך אלי ואז החסר מודגש והגעגוע מתעצם אך אני לא מוותרת.

אני משמרת את זכר חיוכך בחיוכי ואת כאבי שמה בתוך קופסא נעולה בלב שקרני השמש של חיוכך חודרות ומחממות אותו.

 

אייך אשכחך אמור לי

אייך אוותר עליך.

 

איך אעצום עיניים

כדי לישון.

אייך אלווה אותך אהובי אל השמים

בעת שאתה הולך.

 

מנין אגנוב לי אומץ, נשר לי

כשאתה מתעופף

 

היכון הפרחים שאכסה בהם

את גופך חסר החיים

איך אצליח להשתיק

את התייפחות לבבי.

 

אייך אלווה אותך אהוב אל השמים

בעת שאתה הולך

מנין אגנוב לי אומץ, נשר שלי

כשאתה מתעופף.

 

 

יהי זכרו ברוך.