ראובן
ראובן: קודם כל בן אדם. חם,חכם, צנוע. מלא סימפטיה, איש שיחה מרתק.
מעבר למשקפים העבים, ברקו עיניים רכות שאמרו: “אני מקשיב”. ספר לי. חשוב לי לדעת: כאב, מצוקה,שמחה, אהבה ראשונה או סתם סיפור קטן.
ראובן היה הומניסט, מלומד, מורה ומחנך ייחודי המקבל ומקשיב .אדם המבין שפירות העשייה החינוכית מבשילים לעיתים כעבור שנים רבות. ידע להקפיד, לדרוש ולהוביל, תוך מתן דוגמא אישית ,ודרישה בלתי מתפשרת מעצמו. הוא היה איש מצפון ומוסר ההולך באומץ בדרכו. אוהב אומנות, ספרות ,שירה, פילוסופיה, היסטוריה וארכיאולוג בנשמה. בכל התחומים האלו היה ידען בעל כושר ניתוח, מבין תהליכים לעומקם. היה טייל שצעדיו רחבים מגובהו. צעדים בהם גמע את שבילי הארץ. ראובן ידע ואהב לצלם. התמונות שצילם היו מעשה אומנות.הוא היה ג’נטלמן , צנוע הממעיט בצרכיו, שופע בנתינה לזולת. “קודם אתם ואם נותר ונשאר אולי גם לי”.
מספריו הרבים נשרו כפנינים דפים קטנים בהם כתובה שורה מתומצתת בכתב ידו הזעיר מלא המרץ .
אדם אחד מכיל את כל זה.
זוכרים ואוהבים.
ראובן נולד בעיר מינכן, גרמניה, בשנת 1921, להרטויג וחנה לוין. משפחה יהודית אמידה, שפרנסתה-בית מרקחת במרכז בעיר. היתה לו ילדות מאושרת, שופעת אהבה ותרבות, במשפחה יהודית גרמנית פטריוטית (האב שרת כקצין בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה), אך גם מזדהה עם הרעיון הציוני. האושר מופר עם מות האם על שולחן הניתוחים בהיות ראובן בן 12.הטלטלה האישית ממות האם מצטרפת לאסון ההולך ומתרגש על יהודי גרמניה. חוקי הגזע הנאציים מביאים להתרוששותה ההדרגתית של המשפחה. נידוי חברתי. לחץ השלטונות מאיים לנפץ סינתזה עשירה של תרבות יהודית עם תרבות גרמנית אוניברסלית, אותה “ינק” ראובן משחר ילדותו בטיולי הטבע, באהבת האומנות והספר. קווי השסע האלו עיצבו לימים את כל חייו. ראובן מכוון את עצמו לפעילות בתנועת הנוער הציונית “וורקלויטה”, בה מצא חברים, חוויות נעורים מרגשות, אופק ותיקווה.
ראובן מספר לנכדתו כרמל.- בגיל 10 עברתי לתיכון. היטלר עולה לשלטון המצב מתחיל להיות קשה. היו לי גם מורים אנטישמים שבאו לשעורים עם סמלים נאציים. כל בוקר היו התלמידים והמורים הנוציים מצדיים אמרים “הייל היטלר”.
ראובן סיפר :”זכור לי שבאחד הטיולים השנתיים בבית הספר התארגנה קטטה בן כמה ילדים נוצריים ובן כמה חברה’ משלנו. כמובן שהם יזמו את הריב. המורה ראה את הריב ואפילו לא ניסה להפריד בינינו. בסיום הקטטה נגשתי למורה והתרגזתי עליו על שלא עשה דבר ועל שלא היה אכפת לו שהתנפלו עלינו. המורה הופתע מאוד מדברי. למחרת בבוקר באמצע השיעור קראו לי לחדר המנהל. נורא פחדתי שיסלקו אותי מבית הספר. המנהל שאל אותי מה בדיוק קרה. דיווחתי לו. הוא אמר שאני רשאי לחזור לכיתה. אחרי כמה דקות בא לכיתה ונתן נאום. הוא אמר שאינו מוכן שיהיו קטטות בבית הספר שלו. בגלל הקטטה נקבל עונש. ולא נצא יותר לטיולים. מאז הפסיקו התלמידיםהנוצריים להרביץ ולקלל אותנו.בנאום זה סיכן המנהל את עצמו בצורה כ”כ משמעותית, שאפשר היה לקחת אותו למחנה ריכוז. הוא גילה אומץ אדיר כדי להגן על תלמידיו”.
אחרי כמה זמן אבא עזב את הבית, התברר שהוא רשום ברשימה למחנה ריכוז. אחרי זמן חזר עם החלטה לעלות לארץ.
ביולי 1937 עלה ראובן ארצה עם אביו. חיי העבודה בתל אביב ותחושת הזרות התרבותית דוחקים בו להצטרף אל מה שנראה כהמשך טבעי לדרכו ב”וורקלויטה” חיים בקיבוץ. ב- 1938 הוא מצטרף לחברת הנוער ה”ייקית” במזרע. ב- 1940 יצאה הקבוצה לקיבוץ “ניר דויד”. וב- 1942 הם התקבלו לחברות בקיבוץ מזרע . ראובן עבד במטעים, משם נקרא לפלמ”ח, כאן באימוני הפלמ”ח ניכר חוסן אופיו וגופו. ראובן סייר בפלמ”ח חווה בסיורי המדבר מפגש ראשוני עם הארץ. היערות והאלפים המושלגים, שכה אהב, מתחלפים באהבה חדשה. לסגפנות המדבר ונופיו.
ב -1943 נתפס ראובן ע”י הבריטים. נעצר וניכלא בירושלים.
מספר ראובן: ארבעה סיירים מתנדבים לצאת לאבטח מסע במדבר של קבוצת נוער ‘ממקווה ישראל’. בסופו של הטיול מצאנו את עצמנו, תחילה במעצר במשטרת בית-לחם. ואחר כך במגרש הרוסים. הכלא המרכזי בירושלים. כל זה למה? סמל סקוטי נתקל בראשו באקדח ושקית תחמושת שהונחו , מעשה איוולת על גבי היריעה של המשאית. היה זה נשקו של אחד המקוואים. האקדחים שלנו היו טמונים בתוך מימיות. לדעת אסירים בעלי וותק עמם נפגשתי בחצר הכלא, בטיול היומי היה צפוי היו לנו עונש חמור. בין עשר לשבע שנים. חלפו ימים טראומטיים באותו בית כלא מזוהם וחשוך. אתנו בתא הגדול היו אסירים ערבים שהיו שפוטים למאסר עולם. באחד האשנבים בקומה גבוהה נשמע קולו של אסיר שהמתין להוצאתו להורג.
באחד הימים הובלנו ארבעתנו לבניין הבולשת לחקירה נוספת. בזה אחר זה נקראנו פנימה להתייצב לפני חוקר בריטי, דובר העברית. החוקר הגיב בלגלוג על תשובותיי. שחזרו על מה שנדברנו בינינו. אף על פי כן הסתיימה אותה חקירה בתוצאה מפתיעה. “אתה משוחר עד שתתייצב למשפט ! ”
ב -1946 – ב”שבת השחורה” נלקח ראובן עם אלפים למחנה המעצר ברפיח.
במלחמת השחרור הוא נלחם בקרבות באזור מזרע, משמר העמק, ג’נין, נצרת, והשתתף בכיבוש בית לחם הגלילית.
ב – 1947 נשא ראובן את מיכל לאשה. באותה שנה נשלח ללימודי הומניסטיקה וחינוך
ב “סמינר הקיבוצים” בתל אביב. בתום הלמודים מתחיל ללמד ולחנך ב”מוסד החינוכי” במזרע.
הלימודים בסמינר שבו ופתחו בפני ראובן את שדות-העיון שכה אהב. שדות מהן נותק בכוח הנסיבות. בכל שנותיו בהוראה ובחינוך בערה בו התשוקה להמשיך וללמוד. כך יוצא ללימודיםב- 1951, ב- 1959, ב – 1961 ,כאשר פעם אחר פעם הלימודים נקטעים, על-ידי משימות שמזמן לו הקיבוץ. נכונותו הקיבוצית להעדיף את המעשה החינוכי על ההשלמות האישית שכה נכסף לה.
כותב משה אורן תלמידו של ראובן: יש לפעמים נקודת זמן נדירה אחת, שבה הכל מתחבר יחד. בשבילינו, חניכי קבוצת “ניצנים” זה קרה בשבוע החפירות במצדה. נכון שהיו גורמים מסייעים: כמו זה שהגענו לשם בדיוק בזמן, לחשוף בידיים כמה מהדברים המעניינים שנמצאו על ההר. או זה שיצא לנו להיות עדים לשיטפון במדבר עם המפל האדיר ההוא בנחל בו-יאיר. אבל מעבר לכל אלה היה ראובן. הוא היה שם. וכל אותם דברים שביקש להעניק לנו לאורך השנים היו שם איתו. הרבה מעבר לאהבת הארץ, או צימאון הדעת, או הירידה לעומקם של דברים. הרבה מעבר לאמונה באדם, או הדוגמה האישית. או הדרישה הבלתי מתפשרת מעצמך. באותו שבוע הכול התחבר כמו מעצמו למקשה סדורה ובהירה אחת. ראובן לא היה צריך לומר מילה במצדה. הוא נתן להר לדבר בשמו, ואנחנו, בני המזל זכינו לקבל בשבוע שעור מהסוג הנדיר שנטמע עמוק פנימה, ונשאר בהיר וחד כשהיה אחרי שלושים שנה.
ראובן היה ויוסיף להיות דברים רבים ושונים לכל אחד. בשבילנו בוגרי ‘ניצנים’ הוא תמיד יהיה, יותר מכל דבר אחר ,האיש שהעניק לנו את השבוע הנפלא ההוא במצדה.
ב- 1962 החליטו מיכל וראובן לאמץ בנות תאומות. את אורנה ומעין. ראובן שאת כל מיטבו השקיע בילדים. זוכה לחוויית הורות משלו. מתינוקות חמודות בגרו הבנות והפכו לנשים עצמאיות וחזקות. הקימו משפחות והולידו בנים.
למעין החיה במדינת מיין בארה”ב שני בנים גדולים ויפים. היא עובדת בתחום משאבי אנוש.
לאורנה החיה במזרע שני בנים גדולים ויפים. היא שיננית ומנהלת את מרפאת השיניים בקיבוץ מזרע.
לילדיו של גבריאל, בנה של מיכל, היה ראובן סבא לכל דבר. חם, אוהב ומסור. חשים זאת בצילומי המשפחה הרבים והיפים. תמונות מלאות אהבה, שברקע שלהן פורחים הפרחים שראובן כה אהב.
ב- 1970- בהמלצת פרופסור יעקב טלמון, התחיל ראובן במחקר לתואר דוקטור בהיסטוריה. נושא מחקרו היה “תומס מאן”המחקר הביא אותו עד לעיר ציריך שבשווייץ. מותו של פרופסור טלמון ומלחמת יום הכיפורים קטעו גם ניסיון זה. ניסיון נוסף של ראובן לתת ביטוי אקדמי לעושר הידע, כושר הניתוח, יכולת הניסוח והרב גוניות בתחומי המחקר ההומני.
בארכיון הקיבוץ ב’כרטיס החבר’ של ראובן, רשומים ביבשות עניינית פרטים על פעלו הקיבוצי: ארבע פעמים חבר מזכירות, מרכז ועדת חינוך, מרכז ועדת חברה, מרכז ועדת חברים, מדריך ח”ץ , חבר בוועדת הנצחה, אבלות, ורכז ועדת השתלמות.
בסוף שנות ה- 70 ושנות ה- 80 מלמד ראובן ב”אורנים”. הוא ניכר בסגנונו המיוחד, בשימוש הייחודי בשקופיות, ביכולת להקנות לתלמידים אופקים תרבותיים רחבים וביכולת להסביר התהליכים היסטוריים כלכליים ותרבותיים מורכבים. משרת ההוראה ב”אורנים” הייתה משרה חלקית, היא השתלבה בעבודה בבית ספר “עמקים”. להלן דברים שאמר תלמיד שהחל את דרכו ב”אורנים” במכינה מיוחדת שהוקמה עבור תלמידים מעיירות הפיתוח:”מה שנתן לי ראובן לא קבלתי אצל שום מורה אחר. הוא פתח לי פתח לתרבות ומחשבה ששינו את כל המערך האינטלקטואלי שלי”. ב- 1986 כאשר יצא לגמלאות המשיך ראובן לעבוד במשרה חלקית ב’אורנים’. את יתרת זמנו הקדיש לארכיון השקופיות, אותו בנה עבור מורי ההיסטוריה וההומניסטיקה במוסד. ובנוסף הוא הווה כתובת לייעוץ והדרכה למרצים ותלמידים. בשנים האחרונות לחייו בחר ראובן לשוב לעבודת כפיים. לבוש בלבן היה עובד במפעל הבשר של הקיבוץ. את שעות הבוקר והפנאי ייעד כתמיד לעיון בספרים, ביצירות אומנות, בהאזנה למוסיקה, למשפחה ולקרוביו.
כותבת טל – סבא יקר! כל-כך מהר וכל-כך פתאום! נראה כאילו אני כותבת לך מכתב, ואתה באחד ממיליוני טיוליך שכל-כך אהבת. פתחתי עכשיו את האלבום שלי, דף אחרי דף אני רואה תמונות שצילמת אותי. תמיד עם ירוק ופרחים מהגינה היפה שטיפלת בה כל-כך באהבה. רציתי להראות לך תמונה שצילמתי בכנרת, בשקיעה, לא יודעת למה עיכבתי את זה כל כך…סבא, תמיד אוהבת נורא.
יהי זכרך ברוך
