אריה ליפמן

בן מרתה ויוסף ליפמן.

נולד ב-ה’ בשבט תרפ”ד – 11.01.1924 בפרשן, גרמניה.

עלה לארץ  ב- 24.12.1940.

הגיע למזרע ב- 05.1944

נפטר ב-כ”ג בשבט תשס”ו – 21.02.2006 במזרע.

נשוי לציפורה.

אב לרותי, אסף, וענת.

אב מאמץ לשמעון לוי מאז היותו בן 9.

סב לעדי, נטע, נעם, עמר, רוני, עידו, מתן, שקד, טל וסתיו.

סב מאמץ ללימור וגבי.

 

♦ המסע משם לפה (כפי שסיפר לנכדו)

נולדתי ב-11.1.1924 בגרמניה, בעיירה שנקראת פרשן (Frechen), השוכנת ליד העיר הגדולה קלן (Köln).

הורי היו יוסף ליפמן ((Josef Lippmann ומרתה (Martha)  לבית איזק (Isaak). היינו שני ילדים, אני  ואחי

הצעיר הרמן-יוליוס (Hermann-Julius).

אבי עסק במסחר, אימי הייתה עקרת-בית, ואנו הילדים למדנו והתחנכנו בבית-ספר נוצרי.

לא היינו דתיים אלא שומרי מסורת, הדלקנו נרות שבת, חגגנו את חגי ישראל וצמנו ביום-כיפור.

הבית שבו גרנו היה בית כפרי טיפוסי, בעל שתי קומות ולא גדול במיוחד.

 

יחסית למספר התושבים חיו בפרשן מעט מאד יהודים. בתחילה היו לנו קשרים מצוינים עם שכנינו הגויים,

אבל לאחר עליית היטלר, הצטרפו רבים לפלוגות ה-SS וה-SA והטילו את מוראם עד כדי כך ששכנינו

ומכרינו הטובים פשוט פחדו להתקרב אלינו.  

בראשית מרץ 1938, באמצע כתה ח’, סולקתי מביה”ס (כשאר התלמידים היהודים), ולפיכך ועל מנת

לעזור בפרנסת המשפחה, יצאתי לעבוד בבית חרושת ללבנים בו עבדתי כ-9 חודשים (עד ליל הבדולח). 

 

לאחר ליל הבדולח (שהתרחש ב-9.11.1938) נאלצנו לעזוב את פרשן ולעבור לקלן.

אבי לא מצא עבודה ומאחר והמצב הכלכלי הורע נאלצנו להסתפק בדירונת קטנה.

בקלן ובסמוך לה גרו מאז ומתמיד גם רוב בני המשפחה המורחבת, אשר סייעו לנו כעת כמיטב יכולתם.

בקלן למדתי בכתה ט’ (אעפ”י שלא סיימתי בפרשן את כתה ח’) בבית-הספר היהודי. לאחר שעות הלימודים

עזרתי בחנות יודאיקה של משפחת אמי, ששכנה באחד הרחובות הראשיים של קלן.

מיום ליום חשנו באנטישמיות הגוברת. ביוני 1939, בסוף שנת הלימודים, השלטונות סגרו את בית הספר הזה.

 

בקלן הצטרפתי לתנועת-נוער ציונית שבמסגרתה היינו נפגשים לשיחות והרצאות על ארץ-ישראל.

עוד לפני עליית הנאציזם ראו בני משפחתי את עתידם בארץ ישראל, בעיקר ממניעים קיומיים ולאו דווקא

ציוניים ואחדים מדודי, אף ביקרו בארץ על מנת לבדוק אפשרות להשתקע בה.

משחשו יהודי גרמניה שעתידם כבר אינו בטוח, הם החלו לפעול להצלת ילדיהם.

ומשעלתה האפשרות שאוכל לעלות ארצה במסגרת התנועה, עשתה משפחתי הכל כדי להגשים אותה.

 

באותה תקופה הפעילה עליית-הנער על אדמת גרמניה שני מחנות הכשרה-חקלאית, ולקראת עלייתי

נשלחתי לאחד מהם, מחנה גוטווינקל Gutwinkel)) שליד ברלין, בו שהיתי כ-4 חודשים. משם יצאנו

בראשית דצמבר 1939 עשרות נערים ונערות ברכבת, לדנמרק.

בדנמרק, התארחנו ועבדנו (כל אחד בנפרד) אצל איכרים מקומיים, בחוות המרוחקות אחת מהשנייה.

למרות המרחק שמרנו על קשר, נפגשנו מדי שבוע לשיחות והרצאות הכנה לקראת עלייתנו.

 

בדנמרק נקשרתי מאד למשפחה שאירחה  אותי, ובני הזוג שהיו חשוכי ילדים, אף רצו לאמץ אותי באופן

חוקי ולהוריש לי את כל רכושם. צבאות היטלר פלשו לדנמרק כבר ב-9.4.1940, אך מאחר והמלך הדני

התנגד נמרצות להדרת היהודים, הנאצים לא ניסו בשלב זה להתנכל ליהודים ובכלל זה גם לא לנו.

 

בדנמרק שהינו כשנה (מדצמבר 1939 ועד דצמבר 1940), ובתום שנה זו הוברחנו במבצע לילי, מתחת

לאפם של הגרמנים, ע”י דייגים דנים, לשבדיה הניטראלית (מבצע שבדיעבד התברר ששימש כמודל לחיקוי

למבצע הברחת אלפי יהודי דנמרק באוקטובר 1943).

בשבדיה קיבלו אותנו מאד יפה, היינו אורחיו הרשמיים של המלך, ולקחו אותנו לסיורים ברחבי המדינה.

 

משבדיה יצאנו ברכבת בהנהגת שליח מארץ ישראל בשם אלחנן יצחקי לעבר פינלנד, בה שרר באותה עת

חורף קשה מנשוא. בפינלנד התארחנו אצל משפחות יהודיות שערכו לכבודנו מסיבות (קבלת פנים ופרידה).

 

מפינלנד יצאנו ברכבת לעבר ברית-המועצות, באותה עת נלחמו הרוסים והפינים זה בזה, ולכן לפני מעבר

הגבול אטמו את כל חלונות הרכבת בקרשים ומסמרים, כך שנסענו יומיים עד לנינגרד מבלי לראות את

הנעשה בחוץ. בלנינגרד שיכנו אותנו במלון מפואר מאד בו קיבלנו גם יחס טוב מאד.

 

מלנינגרד יצאנו ברכבת דרומה לעבר אודסה, בפרק זה במסע שנמשך ימים לא מעטים עצרנו רק לשם “תדלוק”

קטר הקיטור בעצי בעירה. באודסה עלינו על אונית נוסעים שהפליגה דרך מיצרי הבוספורוס לעבר איסטנבול.

הים סער מאד ולא רק הנוסעים חלו במחלת ים, אלא גם אנשי הצוות ולכן, המסע התארך מעבר לצפוי.

 

באיסטנבול בה היינו אמורים לשהות לילה אחד, הסתובבו כל מיני שליחים וסוכנים נאצים ולכן הוסתרנו באותו

לילה אצל משפחות יהודיות. מאיסטנבול המשכנו ברכבת לאנקרה -בירת תורכיה- ומשם, לחלב שבסוריה.

מחלב המשכנו באוטובוס דרך לבנון לראש-הנקרה ומשם ב-24.12.1940 מחציתנו (ואני בתוכם) הוסעה

למשמר-העמק, והמחצית השנייה הוסעה לגבע.

המסע שארך כ-3 שבועות הגיע לסיומו, הגעתי לארץ אחרת ולמציאות אחרת (בארץ שלטו אז הבריטים).

 

במשמר-העמק, למדנו ועבדנו במשך כשנתיים וחצי (מינואר 1941 ועד יולי 1943) במסגרת של חברת נוער.

אני עבדתי ברפת (בעקבות השנה בדנמרק היינו עובדים מנוסים ואחראיים). לאחר מכן, עברנו לעין-שמר לגיבוש לקראת הקמת קיבוץ צעיר. שם התאחדנו עם קבוצה מקבילה של נערים ונערות שעלו מיוגוסלביה והתחנכו

בשער-העמקים. לקבוצה המאוחדת ניתן השם “דרור”. אלא שבעקבות דרישתם של קבוצים ותיקים לקבל השלמות, נכפה עלינו להשלים את מזרע. הדבר גרם לאכזבה רבה ולהתפרקות קבוצתנו, שרבים מחבריה עזבו ולמזרע, הגיעו במאי 1944, רק המעטים ש”קיבלו את דין התנועה”. כאן צורפנו לגרעין “עין-גדי” הישראלי.

 

♦ מכה שורש

 

כשהגיע אריה למזרע עבד ברפת כמובן. היה לו כבר ניסיון לא מבוטל כרפתן (דנמרק, משמר-העמק ועין-שמר) וזה היה מן הסתם מקום טוב להתחיל בו. אבל לא לאורך זמן הוא נשאר ברפת. בתוך שנים אחדות, משהצטיין בעבודתו,

נפתח לו צוהר להמשך התפתחותו המקצועית בתחום: כשנה לפני מלחמת-השחרור, החל ד”ר מנחם שטורמן, וטרינר מעין-חרוד, לבצע הזרעות מלאכותיות בפרות. אריה נבחר מבין הרפתנים במזרע להשתלם בטכניקה שנחשבה אז חדשנית וכך, החל אריה לעבוד באגודת “האון”.

 

משפרצה מלחמת-השחרור אריה גויס לחיילות-השדה של ההגנה, וכה סיפר על הקורות אותו במלחמה: “השתתפתי במספר קרבות ידועים. באחד מהם, פתיחת ציר ואדי ערה, נפצעתי בכתף, הושארתי בשטח משום שהייתי כבד מדי וזחלתי כברת דרך ארוכה עד שחולצתי.”

 

באוקטובר 1949 ולאחר 2 שנות חברות, נשא אריה את צפורה (לבית מויער), שהגיעה להגשמה במזרע עם גרעין מהקריות.

לחתונה היו שני חלקים, מסיבה בחצר בית הורי צפורה בקרית-חיים וחופה בתל-עדשים הסמוכה.

 

אחרי המלחמה גויס אריה לצה”ל במסגרת מכסות גיוס שהוטלו על הקיבוצים ושירת כנהג, כי היה לו רישיון-נהיגה שהוציא כשעבד ב”האון”. לאחר שחרורו מצה”ל ב-1950, חזר לרפת, אך תוך זמן קצר נקרא שוב לדגל והפעם, להיות נהגו של מנהיג מפ”ם מאיר יערי. פעילות אותה מילא במשך כשנתיים.

עם סיום פעילות זו, חזר לעבוד ב”האון” (עם הפסקות למילוי תפקידים משמעותיים בקיבוץ).  

 

לאריה וציפורה נולדו 3 ילדים:

רותי (1951), שנישאה למשה עינב ולהם 4 ילדים: עדי (1974), נטע (1976), נעם (1983) ועמר (1985)  

אסף (1955), שנשא את אימי שטרן ולהם 3 ילדים: רוני (1980), והתאומים עידו ומתן (1983)

ענת (1955), שנישאה לאבירם מזרחי ולהם 3 ילדים: שקד (1992), טל (1994) וסתיו (1998)

ב-1952, אימצו אריה וצפורה את שמעון לוי בן ה-9 שעלה לארץ בגפו ממרוקו.

ברבות הימים, נשא שמעון את איליין ולהם 2 ילדים: לימור (1976) וגבי (1978)

 

♦ חבר

אריה היה חבר מזרע מיולי 1945. למזרע יש מקום מכובד בתולדות חייו, ולאריה יש מקום מכובד בתולדותיה

של מזרע. לאורך השנים היה חבר כמעט בכל ועדות הקיבוץ, ריכז אחדות מהן והיה פעמיים מזכיר הקיבוץ.

לאריה הייתה יכולתו יוצאת דופן ליישב מחלוקות, בין חבר למוסדות הקיבוץ ובין חבר לחבר.

 

אריה היה אדם כריזמטי עם איכות אנושית נדירה, בעל נימוסים וגינונים אירופאים, נזהר שלא לפגוע בזולת,

ידע להקשיב לאנשים, והיה איש סודם של רבים שביקשו בעצתו בכל נושא שניתן להעלותו על הדעת.

אריה היה חבר טוב במלוא מובן המילה עם חושים חדים לזיהוי הזקוקים לעזרה ועם נטייה טבעית לחוש לעזרה

 

♦ מעדני-מזרע

 

ב-1971 סיים אריה את עבודתו ב”האון” ותחנתו המקצועית הבאה הייתה מעדני-מזרע, שם עבד למעשה 

עד סוף חייו. מי שמשך אותו למעדני מזרע היה משה גרטי שהתמנה למנהל מעדני-מזרע, ושבתפקידו הקודם

כמרכז-המשק, עמד על תכונותיו התרומיות של אריה שכיהן באותה עת כמזכיר הקיבוץ. אריה היה למעשה

סגנו של משה גרטי ושל מנהלי המפעל שבאו אחריו, עם התמקדות בנושאי השיווק ופיתוח השוק.

 

שתי תכונות מרכזיות של אריה באו לידי ביטוי בעבודתו במעדני מזרע: האחת, כושר הארגון שלו ונטייתו לסדר, והשנייה, היכולת יוצאת הדופן שלו לקשור קשר עם אנשים. ובהם עובדי המפעל, חברי קיבוץ ושכירים, בעלי המעדניות שמכרו את תוצרת המפעל.

בין היתר ניצל גם את נסיעותיו המקצועיות לחו”ל, לקשירת קשרים שתרמו רבות להתפתחות ושגשוג המפעל.

ועוד תכונה: לויאליות במובן החיובי של המילה. למרות פער הגילים שהלך וגדל בין אריה לבין בעלי תפקידים שזה מקרוב באו, אריה העניק להם גיבוי ותמיכה.   

 

במסגרת תפקידיו במעדני-מזרע הִרבה אריה לנסוע. הוא אהב את הנסיעות אל מחוץ לקיבוץ; הוא ודאי אהב להיות בקשר עם מגוון רחב של אנשים, להיפגש, לדבר, ואהב גם את החופש ואת אי התלות שבנסיעה. בכל מקום הכירו אותו, קשה לדמיין אותו כעובד משרד, אהבת החיים שלו, נטייתו לעזור לחברים, וכישוריו ביצירת קשרים עם אנשים, כל אלה עשו את נדודיו לצורך חיוני, להכרח.

 

בתפקידו האחרון במעדני-מזרע, היה אריה אחראי על גביית הכספים. גם בתפקידו זה שמילא כשהתקרב כבר לשנתו השמונים, הצטיין בזכות יכולתו לבוא לחייבים בחיוך ובדברי נעם, ויחד עם זאת לא לוותר.  

 

המפעל שהוקם במזרע בשנת 1957 ושהיה במשך שנים ארוכות בין הספקים הבודדים של בשר לא כשר בישראל, החל מתמודד עם תחרות קשה בעקבות העלייה הגדולה ממדינות חבר-העמים בשנות התשעים. בסיומו של תהליך ארוך החליט הקיבוץ למכור את המפעל. אריה הצר מאוד על השתלשלות העניינים והתקומם נגד המהלך. בתחילה עוד נשמע קולו, אך משהנושא עלה בשנית והיה ברור שההחלטה כבר נפלה, “הניח את נשקו”.

 

♦ אוהב חיים

 

אריה השכיל לאחוז בחיים, ליהנות מכל רגע ולהדביק באהבה זו גם את החיים בקרבתו ואת הסובבים אותו.

אהב לשתות, אוכל טוב, שירי-עם (ביניהם של אריס סאן, גליקריה, ולדימיר ויסוצקי וליאונרד כהן,

שאת שירו  Dance me to the end of love אהב ביותר), טיולים בארץ ובחו”ל ומעל כל אלה, אהב את

משחק הכדורגל. גם את ימיו האחרונים בילה, איך לא, בצפייה במשחקי כדורגל.

  

הייתה לו יכולת התבוננות מופלאה שאפשרה לו לעמוד תוך דקות ספורות על טיבו של כל אדם שזה מקרוב פגש.

היה לו חוש אסתטי מפותח, תמיד היה מסורק, מבושם ולבוש “טיפ טופ”. הקפיד על סדר, ניקיון ועמידה בלו”ז

(כיאות ל”יקה” אמיתי). היה מארח למופת, ותמיד ידע לבחור את המתנות הכי מתאימות.

 

♦ בחיק המשפחה

 

אריה, שנולד כאלברט ושהטמיע עבור בני משפחתו את “ליאון” ואח”כ את “אריק”  היה עמוד התווך של המשפחה.

היה בעל, אב, חותן וסב אוהב ואהוב. ידע לתקשר עם כולם “בגובה העיניים”. עם הגדולים אהב לשוחח (ולעיתים גם למתוח), ועם הקטנים לשחק, להתחפש ולעיתים גם “לעשות שטויות”. ובעת הצורך, היה ממציא להם “עבודות יזומות” כתרופות הרגעה.

 

כשם שהיה איש סודם של רבים מחברי מזרע, היה כזה גם לנכדים המתבגרים. מוכן לקבלם בכל שעה, להקשיב, לעודד, ולעוץ עצה.

וכשמי מהם היה זקוק להסעה לצבא, מסלול נסיעתו היה מתעדכן בהתאם (לא לפני צחצוח מוקפד ובדיקת-רכב כהלכתה, לפני הנסיעה).

 

♦ פרידה

 

אריה חלה ב-1993 עבר סדרת טיפולים שאפשרה 8 שנות רגיעה בהן המשיך לתפקד כרגיל, יצא לעבודה

מדי יום ונסע עם צפורה לחו”ל מדי שנה. ב-2002 המחלה שבה לקנן בגופו. בתחילה עוד המשיך לעבוד,

אך בהמשך נאלץ להפסיק. הוא שמר על כבודו ועצמאותו ונהג בעצמו לבית-החולים לקבלת הטיפולים.

 

אריה נפטר בביתו, ומוקף באוהביו.

יהי זכרו ברוך.

 

“לא ראיתי את סבא בחודשים האחרונים. סבא שאני רואה לנגד עיני הוא סבא אריק הגבוה והאצילי עם הבלורית הלבנה ועם הקול הרועם, עם ג’ינס וניו באלאנס, מריח מאפטרשייב נהדר, סבא עם הגינונים האירופאים, שמנשק את היד כשנפגשים וכשנפרדים, סבא עם הידיים הכי נעימות בעולם…והזיכרונות עולים: אוסף תולי-המפתחות שליווה אותנו כל הילדות, המדף עם הבקבוקים, וכמובן הציפור שהייתה תלויה גבוה-גבוה ורק כשסבא היה מרים, אפשר היה לגעת בה, נסיעות הבילוי לחיפה ולתל-אביב עם הארוחות במסעדות והמתנות שהרעיף עלינו, ותמיד בטוב-טעם…

ארוחות-הבוקר בשבת: גבינות, לחמים, נקניקים ושאר מעדנים, בקבוק המשקה והשוקולדים היוקרתיים שתמיד חיכו לכל הזדמנות. הפיצ’פקס של סבא: הבובות, הגמדים בגינה, המדבקות שתמיד עיטרו את הברכות שכתב, המדבקות שהכין לצנצנות הריבה של סבתא (וכשהתלהבתי מכך, כמובן שחיכה לי

לאחר כמה ימים סט מדבקות משלי).

סבא שמפתיע ומפנק: הפרחים שהיה מביא לסבתא לשבת, הבייגלה והפירות שקנה בדרך ומשלוח החומוס השבועי, מהמסעדה הקבועה שלו בחיפה. סבא שתמיד שם לב להכל: בגד או תספורת, סומק בלחיים מאהבה חדשה, בטן שאף אחד אחר לא הבחין עדיין שהתעגלה…סבא שמתאכזב שלא מגיעים לקבלת-השבת בחדר האוכל, אבל תמיד נעלם ראשון כדי להספיק לחדשות…סבא של משחק הכדורגל בשבת, סבא של טיולים ובילויים, סבא שיודע איך

למצות את החיים עד תום. סבא שנותן ונותן, נתינה שלא נגמרת.

בחודשים האחרונים, היו שיחות הטלפון: סבא תמיד שמח ונשמע כל-כך חזק ובריא, מודה על כך שהתקשרתי, מתעניין, מוסר דרישת שלום ונשיקות, לא רוצה להאריך בשיחה כדי שלא יהיה לי יקר, ושוב מודה… והרי התקשרתי בשביל עצמי, כל-כך רציתי לדבר איתך…

אני מחבקת חזק-חזק את הבן היקר שלי, יודעת, סבא אהוב, שאתה חלק ממי שהוא, וגאה על כך!

תמלא לו שנה בעוד כמה ימים, ואנחנו מחכים למתנה שאתה וסבתא הכנתם ושלחתם בדואר, כי מי אם לא אתם יכולתם לחשוב על כך בימים הקשים שעברתם. יש שם ברכה שאתה כתבת, ואני בטוחה שהיא תהיה מקושטת במדבקות…”

 

♦ מפה לשם (מסע אל עברו ב 2013)

 

יהי זכרו ברוך.