רבקה לם

בת אברהם ורחל פוליבודה.

נולדה ב-כ”ג באלול תרצ”ד – 3.9.1934 בפילטוקה (פולין).

נפטרה ב- י”ג בניסן תשנ”ד – 25.3.1994 במזרע.                       

עלתה לארץ במסגרת עליית הנוער ב-1943.

הגיעה למזרע ב- 1943.

חברת קבוצת “תור” במוסד החינוכי במזרע.

נישואה ליצחק, איציק לם.

אמא לאורנה, כרמית ושירית.

סבתא לנכדות ונכדים.

 

דברי הספד לרבקה, רבקל’ה לם

כאשר חדל אתה לפחד, קורה הדבר אשר מפניו פחדת.

“אנשים צנועים באמת, גם מותם חרישי כמעט כמתנצל, הם אינם נלקחים לשמים במרכבות של אש”.

שבע שנים של מאבק לחיים, חיים שהחלו במלחמת-העולם השניה, מאבק לחיים של ילדה לבד.

רבקהל’ה עולה לארץ עם ילדי טהראן ומוצאת כאן במזרע, בית חם אצל ציפורה כץ. מאבק לחיים של ילדה עולה, והיא שורדת. לומדת עובדת ומשתלבת בחיי-החברה.

כך עד הצבא. בצבא פוגשת רבקה את איציק ויחד הם מחליטים לבנות בית בישראל.  בית חם שעבור שניהם הופך להיות מרכז. בית שהופך להיות הדבר שלא היה להם כילדים שגדלו בצל אימת המלחמה והמאבק.

רבקהל’ה, כשמה כן היא, רעיה מסורה, אם חמה וטובה. הבית תמיד נקי וריח וטעם-העוגות המפורסמות שלה, ממתיק לכל הבא את טעם-החיים. נותנת ונותנת ולא מצפה לתמורה. אם מגינה ואוהבת לבנותיה.

הבנות גדלות עם המון חום ואהבה. איציק נעדר מהבית, עובד בעבודת-חוץ שעות על שעות וכך, נטל גידול הבנות נופל עליה. בנאמנות, באהבה, לפעמים גם מתלוננת, נשברת, אך מצליחה להתגבר. כמעט נוצר רושם של שלווה.

ואז, יום אחד חוזר המאבק לחיים. מתגלה גידול בראשה שמשבית את השלווה ומכניס את כל המשפחה למאבק קשה – המאבק לחיים.

בניתוח הראשון, המשפחה והקיבוץ תומכים, יש מעט תקווה. רבקהל’ה נלחמת ויוצאת כמנצחת למשך שלוש שנים. חוזרת לעבודה, ומתמידה בה עד ששוב בוגד בה גופה.  ניתוח חוזר, מאבק איתנים לחיים. איציק והמשפחה לא משים ממיטתה. אין נחמה, אולי תקווה? הרופאים עושים כל שביכולתם. גם מניתוח זה יוצאת רבקהל’ה ושוב לתקופה קצרה של חיים שאולים עד הניתוח האחרון ממנו היא שורדת, אך בעולמה שלה.

רבקהל’ה נלחמת – ללא כוחות – המשפחה לצידה, איציק, הבנות וכולנו מלווים את המאבק.

שנים רבות עוברות עליהם בציפייה, ודומה, הן ללא תנועה.

 

“אנשים צנועים מתים בשקט, כמעט בנשיקה, הרחק ממילים”.  תם המאבק של רבקהל’ה לחיים.

 

לאיציק ולמשפחה נותרו הזכרונות היפים, הקשים והניחומים.

 

       כתבה: רותי קורן.

 

 

…איכה תוכל ציפור יחידה

לשאת את כל השמיים

על כנפיים

רפות…

 

ושלך, אמא, היו רפות כל-כך

ובכל-זאת לא הרפית,

נלחמת מאבק ממושך ואכזרי

על שום מה?

 

על שום שהרגשת שאת עדיין חוט-השני

המקשר בין כולנו.

וכאשר יודעת את שסיימת תפקידך,

נתת גם לנשמתך המיוסרת לעלות

ולרחף מעל.

 

תמיד נזכור, תמיד נאהב.

 

      -שירית-.

 

יהי זכרה ברוך.