מאי אילזה (שוורץ)

בת זלמה וארתור שוורץ.

נולדה ב-כ”ב באייר תרע”ד – 18.05.1914 בברסלאו (גרמניה. כיום בפולין).

נפטרה ב-ו’ בתמוז תשס”ה – 13.07.2005 במזרע.

עלתה לארץ בשנת 1936.

התקבלה לחברות בשנת 1938.

נשואה לפרץ מאי.

אמא לעמירה, שולמית, דינה ז”ל, ליאורה ז”ל ויהודית רביד (שלח) [בת מאומצת].

סבתא ליסמין, גל, דגנית, גלית, דרור, ליאור, עמית, יפעה, שביט, סתיו, חן ואילי.

 

אילזה מאי, לבית שוורץ נולדה בגרמניה בעיר ברסלאו, בשנת 1914 להוריה זלמה וארתור שוורץ. בשנים 1934-1936, תחת שלטון הנאצים, התארגן במסגרת “החלוץ” גרעין-עליה בהדרכת רגה ומרדכי אורן. עם קבוצת העולים השנייה של גרעין זה, הגיעה אילזה לקיבוץ מזרע ב-1936.

אילזה הייתה אישה טובה מאד, נחבאת אל הכלים. חברה ושכנה טובה ונעימת-סבר. עבדה במטבח-ילדים, ברפת, בבית-הילדים, ובכריכיה. הייתה חברה בועדת-חיילים בזמן מבצע סיני.

אילזה ופרץ הקימו משפחה, וידעו בימיהם כהורים, משברים וקשיים. כל ימיו, טיפל פרץ באילזה במסירות ואהבה. הם הקפידו לאמץ ילדים למשפחתם ואלה, זוכרים את האימוץ לטובה עד עצם-היום הזה.

 

אני כותבת עליך אמא – כתבה שולמית

אני מנסה על דף אחד, או שניים, לסכם מסכת-חיים ארוכה שלעיתים, הייתה יפה ולעיתים, די קשה. היית לי אמא נפלאה דואגת וחמה.

מזיכרונות-ילדותי אני מספרת, איך בלילות-החורף הקרים כשהיו רעמים וברקים את במיטתך החמה שוכבת ויודעת שבבית-הילדים בתך שוכבת ערה ומפוחדת, לא התלבטת פעמיים, היית קמה מהמיטה ורצה אלי להרגיע ולשמור, לפעמים גם מביאה לביבה טעימה עם תפוחים, כדי שיהיה לי טוב ונעים ואני כל כך מאושרת, זה היה סוד שלא שיתפנו בו אף אחד…

אני זוכרת בחופשות-הקיץ, היית לוקחת אותי לבד לבלות אצל דודים ודודות ושתינו יחד הינו כל-כך מכייפות.

הבית שלנו היה תמיד בית פתוח ומכאן, כילדה היה ברור לי שיש לי שש אחיות, עמירה יהודית נינה, גבי, חנה וליאורה. יותר מאוחר התווסף גם אח דורון. דורון איזן קצת את יחס הבנות כנגד הבנים..

לא שאבא התאונן אי-פעם על היחס הלא שוויוני הזה, (היה המלך שלנו). לאמא ולאבא היה כישרון נפלא לדעת לשמור וליצור קשרים עם מגוון גדול של חברים, הם נהגו לשמור על קשר הדוק עם ההורים של הבנות והבן שהיו במשפחתנו כאלה נפלאים הם היו.

בילוי אחה”צ אצלנו במשפחה, היה מתחיל בשעה 16.00 (ייקים לא) ע”י השולחן אמא הגישה את כוס הקפה ואח”כ, ישבנו שוחחנו ושיחקנו במשחקי-שולחן שאבא היה אלוף בהמצאתם, ומוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. כל-כך אהבתי את הבילוי המשפחתי הזה.

אמא, אני יודעת שכל חייך הרגשת שאת לא ממש מתחברת לחיי-הקיבוץ, אך למען אבא החמוד השלמת עם הגורל, וויתרת, מפני שידעת שבשבילו הקיבוץ הוא התגשמות החיים, הוא כל כך אהב, את כל מה שהוא עשה למען המקום הזה מזרע. את רצית לחיות חיי-משפחה שלמים במקום אחר. לא פעם אחת דיברנו על כך, זה מאד הקשה על חייך.

אני זוכרת את שמירות-הלילה בבית-התינוקות כשהייתי קטנה, היית לפעמים לוקחת אותי איתך והיינו מבלות יחדיו. אמא אני יודעת שאת אדם מאד חרוץ ולא בחלת בשום סוג של עבודה, במטבח, היית מכינה ארוחות טעימות לנשים אחרי לידה, זה היה משהו מיוחד.

בשבתות, היית כובסת ואהבתי לעזור לך, ואני מאד זוכרת איך עבדת עם יעקב רבין בחזיריה, זו הייתה עבודה קשה מאד אבל את לא חששת מקושי כלשהו.

מאוחר יותר, יצאת ללמוד את אומנות כריכת הספרים אצל זאב מכפר-גדעון. התחלת לעבוד בחדר-העבודה של הורי גרטי שעסקו בהכנת שקיות-נייר ואח”כ קיבלת חדר משלך. עבדת שנים רבות בתיקון וכריכת- הספרים, ברמה מקצועית ביותר והיה לך כל כך הרבה שמחה וסיפוק מעבודתך, עבדת למען ספרית מזרע וכל הסביבה.

אחרי כמה שנים, התחלת להרגיש שהידיים מתחילות לבגוד בך ושהן מאד כואבות לך ונאלצת לוותר על הכרכיה, נכנסת לעבוד אצל מרים נמש ולילה אביבי בחדר-המלאכה שלהן. השתלבת שם מאד יפה ובזכות ידייך הנפלאות עשיית עבודות כל-כך יפות והיית גאה בעצמך וזה, שימח מאד את כולנו שטוב לך.

אני יודעת שמאד אהבת לשבת עם מרים ולשתף אותה בכל הקורה במשפחתנו וזה נפלא, כך גם אני נקשרתי מאד למרים. אני לא יכולה לשכוח את עזרתה הנפלאה והדואגת של מרים לוי.

השנים היותר מאושרות שהיו לאמא, היו השנים שהתחילו לבוא בזה אחר זו נכדים מכל עבר -היו להורים הרבה נכדים שכל כך אהבו את הסבים שלהם והזיכרונות ענקיים.

בחודש אוקטובר בשנת 1996, ליאורה שלנו נפטרה לאחר מחלה קשה ובאותו שבוע, נפטר אח של אבא וכעבור שלושה שבועות לערך נפטר אחיך רודי. באפריל 1997, אבא נפטר וזה, היה כבר יותר מדי צפוף וקרוב. היה לך מאד קשה  וכל הזמן אמרת שלא ניקלט בראשך איך יכול להיות שהורה יקבור את בנו. אני יודעת שמאד מאד סבלת וכאבת את הפרידה הסופית מליאורה, אך למרות כל המכות הקשות שחווית בתקופה כה קצרה, הצלחת להרים ראש ולהיות נעימה, חביבה ועדינה בכל מקום שבו היית, גם בבית-הבריאות כל הזמן אמרו לנו כמה שאת נחמדה, יודעת להודות על כל דבר שעושים למענך.

בפסח 2003, אמא נכנסה לבית-הבריאות, היה לכולנו קצת קשה להשלים שזהו, אמא כבר לא תוכל להיות עצמאית וכל חירותו של האדם נלקחת ממנו, אבל כעבור זמן קצר ביותר, גילנו בית חם תומך ונותן את כל כולו לאדם החולה ולמשפחתו. זה פשוט ראוי לציון. בית שתמיד נקי מטופח, מלא  בתכנים, עבודות-ד, משחקים סיפורים, קבלות-שבת עם ילדים מקסימים.

אלפי תודות לצוות המקסים. היום חברים לכולכם אני אומרת, בשבילי מזרע היה בית שכייף לבוא ולבקר. כל כך אהבתי את השמחה האמיתית כשנכנסתי לחדר-האוכל או לכלבו וכל אחד מתעניין ושואל מה שלומנו?

זה יחסר. עתה בעצם הכל נגמר, אין אמא אין אבא ואין בית, אבל יש לי את יהודית ומשפחתה ואני כל כך אוהבת אותה ודרכה אני וודאי אדע מה קורה ומה נשמע אצלכם.

אמא אני נפרדת ממך וזה מאד קשה, אבל ברור לי שכך מתנהלים החיים ואת תתקרבי שוב לאבא ויהיה לך שקט. שלום לך ממני – בתך האוהבת שולמית.

 

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים

עת ללדת ועת למות

עת לטעת ועת לעקור נטוע

עת להרוג

ועת לרפוא

עת לפרוץ ועת לבנות

עת לבכות ואת לשחוק

עת ספוד ועת רקוד

עת להשליך אבנים ועת כנוס אבנים

עת לחבוק ועת לרחק מחבק

עת לבקש ועת לאבד

עת לשמור ועת להשליך

עת לקרוע ועת לתפור

עת לחשות ועת לדבר

עת לאהב ועת לשנא

עת מלחמה ועת שלום

 

קהלת ג’

 

יהי זכרה ברוך.